עזה, סדום ועמורה

 

בספר בראשית מתואר ספור סדום ועמורה -  אברהם אבינו מנהל שיח הכולל משא ומתן עם אלוהים. אלוהים אומר לו שאנשי סדום ועמורה הם רשעים גמורים והוא גמר אומר לחסלם. אברהם מתעקש למצוא שם 100 צדיקים שבזכותם העיר תיוושע. לאחר חיפוש, לא נמצא כזה מספר. הם ממשיכים, ואלוהים מתרצה ואומר שאף בזכות 10 צדיקים העיר תיוושע. אך גם המספר הזה לא נמצא.  ובכל זאת, בפינצטה, לוט אחי אברהם שאיננו רשע אך גר בסדום, ניצל. מיחסי המין הטרופים שלו ושל בנותיו יוצא בסוף.. דוד המלך.  מולידו של המשיח, דמות עמומה שמלווה את ההיסטוריה האנושית בתקווה מוזרה, שאדם אחד יכול לתקן את העולם.

התבגרנו, אולי, ואלפי שנים לאחר מכן את השיחה בין אברהם ואלוהים אנחנו מנהלים ביננו לבין עצמנו. במוסף עיתון "הארץ" האחרון, שעל השער הציג את קורבנותיהם של אחת מהפצצות צה"ל בעיר. לטענת הכתבים והמרואיינים והמידע שמוצג במאמר (מידע שלא אומת) מאות ואזרחים ילדים נהרגו בהפצצות האחרונות הללו. 

 חלק מהעם שלנו, רובו, לוקח את התפקיד של אלוהים (מבין שמותיו של הבורא, "אלוהים" המבטא את צד הדינים ו'הטבע').  חלק מצומצם, אולי בתוכו הציבור של קוראי עיתון הארץ, לוקח את הצד של אברהם אבינו. ואכן, בין מאות התגובות ניתן לראות כמה שמתעקשות בתוקף לסנגר על אותם תושבים חפים מפשע שמתו לשווא, בהם ילדים ,לפי הכתבה (שלא אומתה כאמור).  לעומתם רוב התגובות מגיעות מצד הדין, אשר קובע כי בתנאים ובנסיבות, הפעולה מוצדקת ונכונה. כפי שאלוהים הצדיק את השמדתן של סדום ועמורה. 

נראה שהדיאלוג הזה, אלפי שנים אחרי אותם מאורעות, מסתיים באותה צורה - אש ותימרות עשן. כולל מיני השמדה. ואמנם, יש גם צדיקים בעזה, נניח. ילדים עונים להגדרה של מי שלא פשעו. ומצד שני, עזה לא נמחית. בינתיים. אך המהלך המלחמתי מול העיר הזו על יושביה, מהדהד את הגמול האלוהי שתואר בבראשית. 

כזכור, גורלה של סדום נחתם לאחר ששני מלאכים נשלחו לביתו של לוט ואנשי העיר קלטו שהם שם ודרשו לעשות בהם שפטים. לוט הציע את בנותיו במקום, ואנשי העיר, סרבו. גם זה כשלעצמו מצב חולני, קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת.  ומאוסף המצבים ההזויים והטרופים האלו, דווקא, התגלגלה שרשרת הדורות אל רות המואביה וממנה, אל דוד המלך. כמה מוזר? 

הספור המקראי בחר להוציא את שרשרת הדורות שהובילו לדמות הנשגבה ביותר, דווקא משם. יחסי מין חולניים בין אב  לבנותיו , לאחר שברחו מסדום הבוערת והאמינו שהעולם כולו חרב. ולאחר שאמם קפאה והפכה לנציב מלח מרוב אימה כשראתה את הנעשה לעיר.

אבל מה, אותי מעניין משהו אחר - אם הסיטואציה ההיא מהדהדת באקו את הסיטואציה הנוכחית, השיח בין אברהם לאלוהים מהדהד לי את השיח בין חלקים שונים בתוכנו. המלחמה הזו כבר מעל שנה, כשעיר של רשעים גמורים מאלצת אותנו לכלותה, בתוכה מצויים חפים מפשע, קודם כל שלנו, אנשינו שנחטפו ומוחזקים שם, ואולי גם חפים מפשע משלהם כמו הילדים שבחר עיתון הארץ להציג.

אז שווה לשאול, מה אם בכלל מוביל אותנו לתוצאה של כל זה?  ואם נמשיך בדימויים או בארכיטיפיים, מה הפעם על חלקו של משיח ?  האם אפשר לברר ולבקש את הרעיון הזה, רעיון אנושי מעל לכל ולפני הכול, דווקא במקום הכי שפל והכי בזוי?  כי מה אומר הרעיון הזה - שאדם אחד יכול לתקן את העולם.

נחכה ונראה

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו של יהונתן גפן ז"ל, מעט אחרי פטירתם של מאיר שלו ומאיר ויזלטיר ז"ל, שלושה אנשי תרבות ששייכים לישראל של "פעם", שמייצגים קבוצה של פעם, זו שהייתה המחנה השליט..  מפה לשם ראיתי את הסדרה על משפחת דיין, ארבעה פרקים, והבנתי כל כך הרבה על מה שהולך היום. קשה  לשים במילים את כמות ההבנה הרגשית שעלתה בי בעקבות הסדרה.  מוצאת את עצמי שומעת את שיריו של יהונתן גפן שהולחנו, ובכלל, מביטה אחורה בערגה.  מחשבות רבות עולות בי...

ב-14 השנים האחרונות היה בי הרבה כעס על ישראל ההיא, שיש הקוראים לה ישראל הראשונה.. מגיל 25 למדתי אצל רב, הפכתי יותר מסורתית, התחברתי לחלק הדתי במשפחתי (שחיים בירושלים) והתנכרתי לתרבות ההיא החילונית, הישראלית.  כמה שלא ניסיתי להכיל הכול, אי אפשר. זה בא על חשבון. כעסתי, כי הרי ילדותי עברה עלי בתל אביב וידעתי שהחילוניות ההיא, לה הייתי עדה בשנות התשעים, שאז העפילה לשיאה (רגע לפני הירידה), הולידה מלא כאב, מלא ניכור והדרה של אוכלוסיות מסוימות. הכרתי את הדברים האלה. ולכן חשבתי שהדת היא התשובה. לא שהפכתי לדתייה, אבל בתוכי האמנתי לדת. ליהדות ולמסורת - אני עדיין מאמינה כמובן. זה האנשים שלהם אני פחות ופחות מאמינה.

אסור לתת לאנשי הציונות הדתית מונופול על המסורת היהודית, האמונה, על המדינה שלנו, לא לחרדים, לא לאף אוכלוסייה שמנוכרת לערכים שהביאו להקמת המדינה היפה הזו. עם כל השגיאות המזעזעות שנעשו, אלו אנשי ארץ ישראל ההיא, החילונים, שעברתו שמות גלותיים, בורים, מחוספסים, מאצ'ואיסטים, הם ששחררו את האדמות, הם שחררו את ירושלים ושחררו את עמנו. בזכותם אני יכולה היום לעמוד בירושלים ולקרוא: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ולהאמין בזה.  שהרי איך אפשר לשכוח מה שנמצא לנגד עיני?  בזכותם אני אדם מאמין - לא בזכות רב זה או אחר. אחרת מהי הדת? אוסף דפים ? אופיום להמונים? מה שווים כל ערגות הדת והאמונה בלי מימושן? לשנה הבאה בירושלים נאמר אלפי שנים, והנה אנחנו בירושלים. לשנה זו בירושלים.

אנשי ישראל ההיא, הדור של רבין ודיין,  שחררו את המדינה והביאו אותה לקיימות. לעולם לא יסלחו לעצמם חובשי הכיפות הסרוגות על שלא הם היו הארכיטקטים של ניצחון 67'. אני יודעת כי ביליתי את העשור האחרון בקרב המחנה הזה ורבניו.  וזו הסיבה שאנשי הציונות הדתית, מייחלים לרשת אותם. והחרדים? מעולם לא היו כמויות גדולות כל כך של תלמידי ישיבה, אברכים וישיבות בירושלים. ואין בהם הכרה ממשית, מלאה מבחינה רוחנית וערכית, לתרבות/ קבוצה, שאפשרה את הנס הגלוי הזה.  

כישלונה המהדהד של ממשלת הימין על מלא הוא שיעור עבורי. היום אני מבינה כמה המחנות השונים של עמנו שלובים; מחנה השמאל, ודיין בפרט, היה ב-67 בור כיוון שהיה מנותק אישית מהמסורת הדתית של המקום, לא השכיל להחזיק בהר הבית וגזר עלינו קטסטרופה. השגיאות היו מינוריות אך התוצאות קטסטרופליות; אם כבשו אדמות ושחררו אותן מהאויב, היה צריך לשחרר אותן עד הסוף. נכון, כמות האוכלוסייה ביישוב בישראל הייתה נמוכה, הייתה גם מבוכה מהניצחון המפתיע שהושג בתודעת 'נס'. אך אסור היה לתת למצב הלימינלי להתבסס. חצי שלנו וחצי לא. ישראל קבלה ב-67' הזדמנות לכבוש את הארץ  ולהשיבה.  אך כוח, כוח הצבאי, לא מספיק כשלעצמו לכיבוש הארץ ויישובה.  באין ערכים הנובעים מחיבור מושרש למסורת היהודית, דורות ההמשך של הקבוצה השלטת לא הבינו מה הם עושים שם. הם שכחו מזהותם ופתחו שנאה עצמית, כפי שניתן לראות בבני דורות ההמשך של משפחת דיין ולעתים במאמרי עיתון "הארץ". זו אותה תופעה שהייתה נחלתם של יהודים חילונים, או מתנצרים בגולה, הפכה לשנאה עצמית על היותם לאום ריבון. לא לאום בחסד שהאומות העניקו לו זכות לחיות באיזו חלקה, לאום ריבון שמנצח מלחמות ומתבסס בשטחים שנכבשו בלגיטימיות מאויב. במקום לנצל את ההזדמנות, את הנס הגלוי, החל פושה הריקבון.  השמאל הרדיקלי, גם חלק מהשמאל הלא רדיקלי, מבטא את זה.

אך גם האידיאולוגיה הקוקיסטית מבית מדרשו של הרבי צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק) שגויה, כיון שהיא נטועה בקנאה קולקטיבית. הכיפות הסרוגות, דתיים-לאומיים, לא הקימו את המדינה, ובעיקר לא כבשו את השטחים עליהם הקימו יישובים. לכן, בתוכם אין בהם הכרה ריבונית של הנהגה. לא באותה מידה שהציונים מקימי המדינה ישבו את הארץ ושחררוה בתנופה טבעית. הם היו רוצים להיות כמותם, מייחלים להיות כמוהם, אבל הם לא. עובדה, גם מזווית ראייה דתית אמונית, בורא עולם לא נותן בידם אדמות שלא התקבלו כבר על ידי קודמיהם, האליטה הישנה. מעולם לא הנהיגו הדתיים לאומיים ניצחון מלחמה בישראל והובילו לשחרור אדמות. 

הקמת המדינה והנהגתה לא ניתנה בידי הדתיים או החרדים. ואילו הממשלה הנוכחית, שהיא הדבר הכי קרוב לשלטון דתי מקום המדינה, מספקת ביצועים רעים מאד. ההפגנות הנמרצות של צאצאי המחנה ההוא, האליטות הישנות, אין תפקידן רק למחות כנגד שלטון נתניהו או פגיעה בדמוקרטיה ואכלוס הוועדה לבחירת שופטים. זהו ניסיון כן של הקבוצה הזו, אותה קבוצה שאבדה את השלטון ב-77 עם אסון מלחמת יום הכיפורים, וב-95 עם אסון אוסלו ורצח רבין, בניסיון לבירור זהות עצמי נוקב: מי אנחנו?  לראשונה מזה עשרות שנים, מתהדרים אלו בדגלי ישראל מתוך תחושה שאם לא עכשיו, תאבד המדינה שהוקמה בידי אבותיהם ותילקח מהם. לראשונה הכתה בהם ההבנה שהם לא כל יכולים, שהם חלשים משחשבו. ירושתם, ירושתם אבותיהם, מוטלת בספק. 

 כשאמר אביב גפן על קברו של אביב יהונתן ז"ל קדיש, אפשר היה להרגיש בקולו כמה זה חשוב לו. הוא לא אמר את זה כלאחר יד, אלא מכל הלב. הוא הבין משהו שהדור של קודמיו כשל מלהבין: ללא כבוד ומקום למסורת וליהדות אין קיום נכון ויחסים בין הדורות בתוך המשפחה.  אף קבוצה לא יכולה ליישב את ארץ ישראל בהצלחה לאורך זמן ללא חיבור למסורת היהודית ולשורשי האמונה. 

 כשהציע בורא עולם למשה רבינו לזרוק את העם אחרי חטא העגל ולהחליפו בעם אחר, משה רבנו נלחם והעם קבל הזדמנות נוספת. לאורך כל התנ"ך, עושה העם טעויות קשות, עובד עבודה זרה, נוטש את אמונתו ופעם אחר פעם מתנחם האל על כעסו. עם ישראל הוא עם ישראל על כללותו, שבטיו וגווניו - עמנו הוא כמו הקשת, שנפרמת לעתים לכלל גווניה היפים. אין היא שלמה בלי כל הגוונים וכל הצבעים.  התכלית היא בסופו של דבר לא התורה, או המדינה, אלא החיבור, ההלחמה הייחודית שקיימת בישראל בין העם, האמונה והארץ. ומשם, לכללות האנושות. יש לנו עם נפלא ומדינה יוצאת דופן; יום הולדת 75 שמח!                                 

כמה מילים בעקבות הבחירות

 

אז כן, הרבה זמן לא כתבתי.. אינני יודעת מי מקוראיי עוד עוקב. אבל, מי שכן, יזכה לפרשנות אקטואלית מדוייקת ומקיפה יחסית של מדינתנו היקרה, והעם המסוכסך והחמוד היושב בה...

מצרפת קישורים לפוסטים שכתבתי, חלקם לפני כמעט עשור, על תהליכים שהיו אז בשלבים טרומיים של התפתחות. ועכשיו, נראה שהבשילו.  קריאה מהנה  :-)

~ השבטים 

~ שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה 

~ אני טקסט פוליטי

עדשות תודעה

~ פוסט תודעה ~

ככל שאני מתבגרת אני מתגברת על עוד מכשולים ונהיית יותר אני. כוחותיי המנטאליים מתחזקים, לצד החלשות כוח החיים והכוח האנליטי הגולמי. הנעורים מתעמעמים ואילו משהו אחר הנוטל צורה; מי אני. מסלול חיי מתחוור ככל שהוא מתארך, הופך מפוטנציאל לממשי. ראשו מבליח וזנבו נמוג בחשכה.

התודעה שלי עברה במקומות שמעט מאד תודעות עברו בהם. כוונתי למיינד, למה שצף מעל השכל-רגש-דחף של היות בן אדם. השכל שלי חזק למדי אך לא הוא שיוצא דופן בחריגותו. גם הרגש והאמפטיה. וגם היצר. זה לא שם, לא בדיוק. מה שמייחד אותי בהיותי הוא ה-mind.  לקח לי הרבה זמן להבין את זה. חששתי מזה כל כך, אבל זו אני. עברתי במהירות קיצונית מצבי תודעה שאפשר להשוות לטיול רגלי במדבר יהודה, מסע באמזונס, טיול חוף אל חוף בניו זילנד, שיט בסירה באוקיאנוס השקט. התודעה שלי עבה, מבוגרת יותר מכפי גילי. תמיד הייתה. כשאני נצרכת לדבר מה חריג לרוב אני נזכרת.  בגיל הנעורים כבר ידעתי ששיאי לא שם, לא בנעורים. הקפיצות היו חזקות מאד, בלתי נתפסות. גיל 16, ואז גיל 24 . ואז גילאי השלושים המוקדמים, ושוב קפיצה מפתיעה בגיל 34.  כל הנקודות האלו, בהם הייתה אהבה. אהבה היא עדשת המדען שלי. המיקרוסקופ שלי, דרכו אני מביטה בעצמי, ובעולם. והאדם האחר, החיבור עם האדם האחר, הוא מבט בעדשה; עדשה מזכוכית. זכוכית היא נוזל חסר שכחה.

אהבה היא מסע תודעתי, ויתור על אשליית האני הבסיסי לטובת מערכת אחרת של אשליות, מורכבת יותר. או אולי לא ויתור, סידור מחדש. כל עדשה, ככלי תצפית, היא אשליה. כלי עבודה מלוטש. ואיפה אני פוגשת עוד אשליה בחיי?  הסדר והארגון שאני מקבלת עלי, כל בוקר, ביקיצה מהשינה והכאוס של היותי דוממת ומכורבלת ומחוץ לזמן, אל תוך הערות: החיים וסדריהם. גם המעבר הזה הוא הכרה בכך שהחיים הם אשלייתיים ונחוצים. מהי האמת: ערות או שינה? השינה מעמידה בסימן שאלה את הערות, ולהפך. לא בכדי אדם מצווה כשהוא מתעורר לומר: מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. 

כן, יש בי כוחות תודעתיים יוצאי דופן. אך עדיין אינני יודעת לתרגם אותם לכוח מוגדר, קונקרטי. אינני יודעת אם אני רוצה.  יש בי רתיעה גדולה מלשרת את הציבור, מלהיות עבור אנשים. תובענותם של האנשים דוחה אותי, רצונם התמידי בעוד ועוד ממה שניתן להם. אני מעדיפה להסוות ולחיות ביניהם במסכה-, בהעמדת פנים מסוימת. לא מתוך התנשאות, מתוך עצלות.  ומתוך חשש.  עם זאת אני יודעת מי אני ועלי להתמודד עם ידיעה זו.  בגיל 24 עברתי את הקפיצה המטלטלת ביותר בתודעה, מבחינת העוצמה בה נחווה המסע. כמעט עשור התמודדתי עם גלי ההדף מהפיצוץ הגרעיני האדיר ההוא. רק היום, 13 שנה אחרי, כשעברתי עוד מקפצה והדברים התחוורו לי טוב יותר, אני יכולה להתבונן כמו שצריך בזיכרונות, מבלי לקרוס. המהלך הוא כדלקמן: אני אוהבת בצורה מסוימת, בהקצנה מכוונת, כמתודה, על מנת להשיג התקדמות משמעותית בתודעה. אך האם אני רואה כך את האחר? אני בהחלט עושה את כל הטקסים, אך הטקסים הם רק אמצעי זימון. המזומן לא חייב להזדמן. 

התודעה שלי עברה במקומות שמעט מאד תודעות עברו בהם. אך אתגר האמת הוא לשוב מאותם מקומות אל תוך החיים בהצלחה. כן, אני נשארתי בתוך החיים. עמדתי במבחן. ועדיין עומדת. ההבנה האמתית של מי שתודעתו מבצעת קפיצות כאלה, ההבנה היא שהשיבה חזרה היא לבו של המסע. הרצו ושוב הוא עוד פירוטכניקה, עוד עדשה. ה'שוב' הוא לבו של המסע.  אני חושבת על חלומו של יעקב, סולם יעקב:   סולם מוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו.    

אך האם ניתן לתודעה לשוב חזרה בשלום?  לחיות בשלום לאחר מסעותיה? זה לוקח זמן. עם הזמן לומדים אלו שעלה בידם לעלות בסולם, שהירידה חזרה היא בעצם המסע. אני חושבת פה על רשב"י ובנו שיצאו מהמערה בה שהו 12 שנה ואכלו חרובים. איך יצאו מהמערה ושרפו בעיניהם כל מה שראו בעולם, עד שהורתה להם רוח הקודש לשוב למערה לעוד 12 שנה. השהייה הראשונה הייתה רצו, השהייה הנוספת הייתה ושוב. 

ובכל זאת אני נגועה ביהירות, נגועה ברמזי המסע המבדילים אותי. שלמתי מחיר כבד על תשוקתי לדעת ידיעה מוחלטת את לב הדברים, משמעות החיים, נקרא לזה איך שנקרא. מובן שלא ניתן לדעת ידיעה כזו, אך יציאה למסע תודעתי יומרני יש לו השלכות. ל-היות אני יש השלכות. הבנה:  צער הקיום הוא השלכה של להיות אני. אני נזכרת פה במנטרה של הבודהיזם: ביטול אשליית האני על מנת להשתחרר מהסבל.  למה לא להילחם על להיות אני? יש לנו זמן מוגבל מאד להיות אני, כך וכך שנים. ומי אמר שהשחרור מהסבל חשוב מכל משימה אחרת? 

החוקר צריך להתקדם; המילה משמעות, היא המילה שתלך ותחליף את המילה אהבה כעדשת המחקר שלי.  מדוע המילה משמעות נגזר מהשורש שמ"ע? ביהדות המקור הא-לוהי עלום ונוכח בכל רגע, והוא מתגלה דווקא על ידי הקול האנושי. העולם כולו, לפי ספר בראשית נברא במאמרות קולו של הבורא: "ויאמר אלוהים יהי אור.." כלומר הבריאה נעשתה במאמרות, ואחר כך, הרבה אחר כך, נהפכו לדברות שהושמעו בקול. לכן המשמעות מגיעה מהשורש שמ"ע. "ושבת עד השם אלוהיך, ושמעת בקולו ועשית ככל אשר אני מצווך היום.. ". כלומר, עשיית המצוות זו לא המהות אלא תוצאה של השיבה אל השם ושמיעת הקול, שהוא הלכה למעשה, הנבואה. אבל זה כללי, כמו לומר "ואהבת לרעך כמוך זו כל התורה כולה".  וזה לא מספיק קונקרטי.  את העשורים הבאים אבלה בהתבוננות בעדשת המשמעות, כמו שעד כה שמשה אותי האהבה כעדשה מופלאה להביט במה שקיים וגם, פה ושם, מה שלא. 

אהבה --> משמעות --> ?

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה מהם ומצאצאיהם כיום, כישראלים.  בעייתם של האשכנזים, כקולקטיב, זה שעיקרי הזהות שלהם נמחו וכתוצאה מכך יש בהם שמטילים ספק ב'זהות' בכלל כמשהו שקיים באמת. הם לא מאמינים, מזדהים בעומק לבם, בזהות. חלקים נרחבים מהם לא מאמינים בעומק לבם בכך עוד והם רואים עצמם כאזרחי העולם, כשזהותם מרוחה בין שדות תעופה ולשונות זרות.  אין זהות אשכנזית אמתית, היא נמחית בתוך הישראליות. הישראליות קמה על האשכנזיות. אם לוקחים קבוצה ועושים בהם שואה, אז הקבוצה הזו תאבד במובנים רבים ולטווח ארוך. לא זהותה הביולוגית של היות אדם, זה לא. אבל מה שמלבישים מיד אחרי כן, השכבה הבאה. יהודי ישראלי. הישראלי החזיק דווקא כמה עשורים, אבל אנחנו רואים שבהמשך זה נחלש אצל הרבה אשכנזים וזאת כי אין זהות ישראלית בלבד, אלא הזהות היא מורכבת: עם-דת-ארץ.  בכל מקרה לאשכנזי בן ימינו, כקבוצה, אין זהות חזקה. הרי בפרט יש בחירה ואילו בכלל זה אחרת. חלק משמעותי מן הכלל האשכנזי נמחה בצורה כה מדויקת שלמעשה הוא הקים את מדינת ישראל כמעט נטול זהות. ובמילה זהות אני מתכוונת למורשת, שורשים. גלות אשכנז מחתה את עצמה ולכן נוצרו פה סיפורים אלו או אחרים על כנענים, ציונים, קיבוצים, מלכות דוד, כמו חליפות שנתפרו על פי הזמנה. 

אילולי היו עולים ארצה יהודים ממוצא ספרדי ומזרחי, קבוצות אחרות שהגיעו מגלויות אחרות, שאינם חלק מהתפוצה של יהדות אירופה, ישראל המודרנית לא הייתה שורדת. הזהות הישראלית אשכנזית היא פיקטיבית כיון ששורשיה נמחו על אדמת אירופה. יהדות אשכנז נותצה בשואה, אי אפשר להשתקם מזה. אי אפשר לצפות מהקבוצה הזו לייצר זהות אמתית. הזהות האשכנזית אמריקאית החזיקה מספר עשורים מזהירים, אבל היא נטמעת במהירות. יהדות ארצות הברית קיימת כמוזיאון. זה כמו אדם שאומרים לו, אתה יתום. גם הוריך היו יתומים. גם סביך משני הצדדים היו יתומים, וכן הלאה עשרים או שלושים דורות של יתומים, שהם אינם שרשרת של דורות אלא פיסות מנותצות. 

כשהגעתי לראשונה לגרמניה הייתי רוצה לומר שהרגשתי כעס או כאב, אבל הרגשתי התלהבות רבה. מפגן הכוח, העצמה, הגאונות יש לומר, של האומה הזו, הוא מפגן ניצחון. מה אפשר לעשות נוכח זה? והגברים הגרמניים יפים, מרשימים מאד. זו האמת והיא חייבת להיאמר. נכון, זה לא אותו דור. אבל זו אותה אומה.  אני אוהבת מוסיקה קלאסית. וידוע לכל כי פסגת המוסיקה הקלאסית הולחנה בידי מספר גרמנים/ אוסטרים, לרוב תחת אצטלה דתית. נכון, היו גם מלחינים צרפתים, ספרדים, אנגלים ואיטלקים. ובכל זאת. מוסיקה קלאסית היא עניין גרמני מאד ואי אפשר להימלט מזה.  זו שאלה שנטחנה עד דק, אבל האם אפשר לשמוע את מוצרט ואת באך ואת בטהובן אחרי השואה? ברמה הפרטית העקרונית, כן. אבל לא ניתן להתעלם מכך ששלושתם מלחינים בני הלאום הגרמני. קשה המפגש בין ישראל לגרמניה - קשה המפגש בין יעקוב לעשו, יאמרו תלמידי חכמים. 

אפשר גם לשאול, נוכח עוצמות השנאה שהתפרצו באותן שנים דרך מנגנונים מאורגנים ומורכבים של לוגיסטיקה ויעילות, למה בעצם השואה לא קרתה קודם לכן?  אולי עקב הבשלת המהפכה התעשייתית דווקא במאה העשרים.  אולי כי בעת של תהו ובהו, בו היה העולם נתון במלחמת העולם, אומות יכלו לחשוף את פרצופן האמתי. אבל האם השואה חשפה פרצוף?  זו בעצם המשך השאלה. האם היו פנים ? התשובה היא כן. 

למי ששכח, אי אפשר לאדם לעולם להשיג את הבנת האל. כשקוראים על השואה לעומק, מתפוררת האמונה באל, והאמונה בכלל. מתפורר הכול, אפילו המשיג/השואל.  זה לא ניתן, לבנאדם, להחזיק את האמונה יציב וברור נוכח הדברים הללו. בפרט, בכלל, בעיקר בכלל. אך אם מפנים את הראש מהשואה, קמים ומושכים הלאה את המבט, מבינים שההמשך שלה היה הקמת מדינת ישראל והתבססותה והצלחתה המזהירה, קיבוץ גלויות, ניצחונות, על כל מה שזה אומר, וכבר מרגישים איזו ריגשה בלב. אז כבר יש לב ויש הרבה מה להרגיש בו. וכל הדברים היפים שהם ישראל שלנו. 

 רק בסדר גודל של אלוהים אפשר לעשות משמעות מצירוף הדברים הללו לכדי קו אחד. איזה יצור אנושי, יכול לחבר בין שתי אלה למרות שברור כי הם מחוברים ויוצרים חץ אחד ברור, חץ ההיסטוריה, משמעות המתגלה בזירת התרחשותה. איזה בן אנוש יכול למצוא משמעות סיבתית בשואה? הרי זה חור שחור. ודווקא באופק האירועים, למרגלות החור השחור, קמה מדינת ישראל ועם השנים גדלה וזוהרה התעצם כל כך עד שממרחקים, מרחקי הזמן, נתקשה לראות אותו. רק בזיכרון. רק הזיכרון יכול להפיל אותנו לחור השחור של השואה. אז מה הקשר? איזה משמעות נעשה מכל זה? לאלוהים הפתרונים. 

יום עצמאות שמח לכולנו 🎇

 

מתנה לקוראיי היקרים. השבוע היה לי יומולדת, ומטבע הדברים היו מחשבות שונות על מהלך הדברים ומקומי בהם :)  השיעור הזה עזר לי לגבש את מהלך מחשבותיי בשמחה.  ובכלל, תכף פסח...

כיצד ליישב בנפש האדם את הנטיות לגדלות ולקטנות גם יחד

https://meirtv.com/shiurim/shiur-37818

הבשורה על פי עוז

 אני משליכה עכשיו מהרהורי לבי, אל סיטואציה שאני לא מכירה ואין לי בה חלק.  אבל עמוס עוז, אני קוראת את ספרו האחרון, "הבשורה על פי יהודה" שיצא ב-2014, מה שמכאיב לי בעמוס עוז ותמיד הכאיב זה שחשתי אצלו חוסר תקווה. איזה ייאוש.  עבורי הוא גדול הסופרים הישראלים. היכולת שלו לברוא דמויות, שהינה הן עומדות כאן קיימות על ידי, היא משהו נדיר.  אבל לא בכך העניין. העניין הוא שמבחינה רעיונית אין הוא נישא לגבהים של ממש.  והייאוש הזה בו אפופות רוב היצירות שלו, במיוחד הגדולות, והדמויות שלו, זה חלק  ניכר מהעניין. 

לפני כמה שנים כשיצא " הבשורה על פי יהודה", עוז רואיין איפשהו. והוא נשאל על ירושלים. ואז הוא אמר שירושלים תמיד נוכחת אצלו, אבל לא ירושלים של עכשיו. אלא ירושלים של פעם, של שנות החמישים ותחילת השישים. ירושלים של לפני 67'. ירושלים שהיא, כפי שציין, עניה, וקטנה ומחולקת, ותושביה רובם ככולם כותבים וקוראים ומעורבים במה שקורה, שהתמהיל האנושי בה שונה מאד.  אבל זו ירושלים עצובה מאד, ירושלים של המוני אלמנות והורים שכולים. ירושלים של לפני 67 שאז חל איזה מהפך משמעותי.  ועמוס עוז רואה את המהפך הזה, שהעלה את ישראל על המפה הבינלאומית, שאיחד את ירושלים, הוא רואה אותו כמשהו רע. כאיזה פצע מזוהם שמאז ניסו לכסות אבל אי אפשר. וזה עצוב. כל חודש אני מגיעה לשבת, למשפחה שלי, לעשות אתם את השבת. לפעמים גם יוצא לי לטייל קצת בעיר ובמקומות שונים מסביב. ירושלים של היום היא מקום נהדר, מלא חיים, אנשים,  ואפשר ממש להרגיש איך מתגשמים בו דברי הנביא זכריה: 

א ויהי דבר-יהוה צבאות, לאמור.  ב כה אמר יהוה צבאות, קינאתי לציון קנאה גדולה; וחמה גדולה, קינאתי לה.  ג כה, אמר יהוה, שבתי אל-ציון, ושכנתי בתוך ירושלים; ונקראה ירושלים עיר האמת, והר-יהוה צבאות הר הקודש.  {ס}  ד כה אמר, יהוה צבאות, עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו, מרוב ימים.  ה ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה.  {ס}  ו כה אמר, יהוה צבאות, כי ייפלא בעיני שארית העם הזה, בימים ההם--גם-בעיניי, ייפלא, נאום, יהוה צבאות.  {פ}    ז כה אמר יהוה צבאות, הנני מושיע את-עמי מארץ מזרח, ומארץ, מבוא השמש.  ח והבאתי אותם, ושכנו בתוך ירושלים; והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים--באמת, ובצדקה. 

ואני, במהותי? אני לא באמת אדם דתי.  אבל אי אפשר לקרוא את הפסוקים האלו ולהתבונן בירושלים של עכשיו ולא להתרגש, להריח איזה אושר סמוי, משהו משתנה לטובה. הסיבה היחידה שאני קצת מאמינה, זה שאני רואה את מה שנכתב ורואה את המציאות העכשווית, ורואה שהם הולכים ומתקרבים.  וזה נותן בלבי שמחה רבה, אופטימיות.  ועמוס עוז ודמויותיו לא חשו את השמחה הזו. היא לא מחלחלת אליהם עד הסוף. עכשיו, אצל אדם בינוני ורגיל, אולי זה לא כל כך משנה. אבל אדם שניחן גם בכישרון בלתי רגיל וגם במעמד בלתי רגיל, שלא יהיה מסוגל לראות שהדברים מתקדמים ויש איזו שמחה ואופטימיות, זה גוזר גם אלימות וכעס וצער בלתי רגילים שמתאספים אצלו דרך קבע.  

הספר של בתו, גליה, שהוא לא ספר פוליטי אלא אישי, אבל למעשה ספר מאד פוליטי בדיוק בגלל זה, משלים לי איזה קו קשה ואלים וכאוב ובלתי מתפשר שיש בכתיבה של עמוס עוז. אני מתכוונת, שהוא לא היה מסוגל להשתנות באמת. וכמו שצריך היה אדם במעלתו להשתנות עם שנוי הזמן ולשמוח במה שנהיה מהמקום שנקרא ישראל. לדעתי, הוא נחסם מבחינה מחשבתית ונתפס באיזו נוקשות שהכשילה אותו. הוא לא היה מוכן לגמישות, לתמורה משמעותית בגישה הכללית שלו וזה עצר אותו  וציער אותו, אבל גם ציער את סביבתו הקרובה, כך נראה. בכך הוא דומה לשלוש הדמויות המרכזיות בספרו האחרון " הבשורה על פי יהודה". שלושה אנשים דוממים, עציים שלא משתנים ולא מתחלפים אלא הולכים ומתיישנים כמו רהיטים בתוך בית אפלולי. וזאת כי על פי עמוס עוז, אדם הוא סך אמונותיו ורעיונותיו. וזו תפיסה מיושנת ששייכת למאה ה-20 אבל לא למאה ה-21 שאיננה אידיאולוגית בכלל. אנשים מדלגים היום בין דעות כמו בגדים. לאנשים בימינו אין יותר מדי תפיסות עקרוניות. הספר כתוב בגאונות, אבל ניחוח של התיישנות נסוך עליו. 

עמוס עוז הוא גאון אמתי של רישום דמויות, גברים או נשים, עצים או בתים, רחובות או רוחות, אבל הוא בינוני בהבנה גיאופוליטית, ראיית מאקרו, נרחבת יותר. זאת בניגוד, לדוגמא, למישל וולבק. וולבק נופל מעוז ביכולת התיאורית. אבל הוא פנומן של ראייה רחבה של זרמים ותתי זרמים דרכם החברה הצרפתית, המערבית ולבסוף הבינלאומית, עוברת ומתמרת. וולבק נכן ביכולת ספקולטיבית מדהימה להריח את הכיוון ולכוון את דמויותיו ועלילותיו אל העתיד. עמוס עוז כותב כתיבה נוסטלגית, פניו אל העבר, פחות או יותר בכל ספריו. וולבק כותב כשפניו אל העתיד.   ולמה דווקא את וולבק אני מזכירה ? כי עמוס עוז, כסופר עם סוודר, רצה יותר מכל בתפקיד הנביא.  אבל למרות כשרון העל שלו כמספר הוא דווקא לא ניחן בכך.  הכישרון לקלוט את המגמה הרחבה הוא שונה מכישרון התיאור והעפלה למנגנונים הפסיכיים של הנפש. לפעמים יש חפיפה בין שני הכישורים - לפעמים לא. כמו שיש אנשים שהם מוסיקאים מחוננים וגם מהנדסי חשמל מעולים. ויש שלא.   בכך הוא מזדהה עם אחת הדמויות היותר טראגיות בספרו, דמותו של שאלתיאל אברבנאל. שאולי כמו עוז, שגה בהבנת המגמה והימר בכיוון הלא נכון של ההיסטוריה. וכמו עוז, היו שקראו לו בוגד.  וכן, כמו יהודה איש קריות. 

אז מי משקר? גליה עוז בוגדת? או אביה, הסופר הנודע, הבוגד?  ההיפוך ביחס השאלה הזו יוצר מתח מעניין מאד וטוען את הספר כולו במתח שונה ואם נרצה, מתח עדכני.  גליה עוז יצרה מהפך לא רק בתדמית של אביה אלא בתמהיל הספרים שלו. הכתיבה של עמוס עוז כמו תמיד מבריקה אבל ספריו אכן החלו להתיישן.  דווקא במה שקרה עכשיו עם בתו, נזרק הדם בלחיים. התעורר משהו, איזה חיות.  הקריאה ב"בשורה על פי יהודה", ספרו האחרון משנת 2014,  מרתקת על רקע ספור נקמת הבת.  לרגעים ניתן לדמות את עמוס עוז עצמו בתפקיד הבוגד, בוגד בתפקידו כאב, כאיש הגון ומוסרי, בוגד בנו שהאמנו שהוא אדם טוב, ובוגד אולי, כמו דמותו של שאלתיאל אברבנאל, באלו שהלכו על פי תפיסת עולמו ומצאו עצמם בחוסר סנכרון עם המגמה השלטת בישראל.  אבל במקביל, נראה שהוא למעשה הנבגד. נבגד על ידי בתו במהלך אכזרי ביותר של רצח, רצח שמו הטוב על ידי אישה שדומה לו מאד, בשר מבשרו, שבבירור לא רצתה פיוס אלא נקמה.  

טלטלה

לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
בסינור לצוואר וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים
לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי
ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש.

(לא יכולתי לעשות עם זה כלום / יונה וולך)

                                                                                * *

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי האהוב עלי, היחיד שביכולתי לומר בכנות על כתיבתו שהיא גאונית. כשנפטר לפני שנתיים ומשהו, כתבתי עליו.  כסטודנטית בירושלים קראתי את "מיכאל שלי", נדהמתי מהכתיבה שכן לפני זה לא נחשפתי לרמה כזו של ספרות בעברית. הסופר עם הסוודר, כיניתי אותו בחיבה. 

בימים אלו אני עוברת טלטלה עצומה עם הוצאת ספרה של בתו, גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", בו היא מתארת שאבא שלה היכה אותה, השפיל והתעלל נפשית לאורך זמן. קראתי את ספרה בנשימה עצורה, כמו שאומרים, ואחרי כמה ימים קראתי שוב. רק עכשיו מתחילה הפנמה. אחת הסיבות שהספור כל כך מטלטל אותי הוא הדמיון הרב לסיפור חייו של אדם אחר, אלוף משנה במיל', שהכרתי בעבר והוזכר בבלוג כמה פעמים. הוא עבר התעללות כילד, ספג אלימות שיטתית והוכה לפעמים עד זוב דם. גם אצלו, היה מדובר במשפחה מיוחסת בציבור אידיאולוגי (דתי לאומי). כולם ידעו ושתקו. נראה לי שממרום השנים זה הכאב הנורא ביותר. כשבגר, ניתק עמם כל קשר. כשכתבתי וגוללתי את הספור ההוא, שורות בודדות הוקדשו למה שעבר כילד. את עצם הווידוי תפסתי כפרובוקטיבי, מנותק מהקשר. אולי כמו שאנשים מסויימים מרגישים עם הווידוי של גליה עוז. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום.

יצא לי להכיר את משפחת עוז רק מעט, בעיקר בנו, שקרוב לגילי. ביקרתי בשבעה של הסופר המנוח. אני חושבת שכל מי שמכיר אותם מצוי בהלם. מעל לכל הם.  זה ברמה האישית.  ואני מסרבת, משהו בי מסרב כרגע להתייחס לרמה שהיא לא אישית. אבל אי אפשר שלא. כשגליה עוז אמרה " לא מחלקים פרסי נובל על אנושיות" או משהו כזה,  אי אפשר היה להימנע מלקרוא את זה כביקורת. אולי יש צורך להפסיק את הנתק הזה בין האדם למה שהוא עושה וחושב ?  זו הייתה במקור אחת הסיבות שהתרחקתי מהחילונית ובחרתי במסורת, ביהדות. כבר כמעט עשור שאני מסורתית. אני סבורה שביהדות יש מגמה לחבר בין מיהו האדם כאדם, למה שהוא ניחן בו. וכל ניסיון לנתק הוא אכזרי ואטום לכל מה שאני מאמינה בו.

והם יפים מאד, בעיקר האבא, עמוס, ושתי הבנות, פאניה וגליה. ויש להם פנים יפות וסימטריות במיוחד, קיבוצניקיות, עיניים תכולות זורחות. האשכנזים מפעם, אליטות ישנות.  ההצגה הזו שהרימו כל הזמן אותן אליטות, כראווה.  אם יש דבר שמובחן בין אשכנזים למזרחים אני חושבת זו האותנטיות. יש באשכנזים משהו שמבקש להתחפש, להיות משהו שהם לא. הצורך לזייף, להעמיד פנים בצורה מקיפה ומלאה. חוסר היכולת לגלות בישירות פשוטה וחשופה את הדברים. וכתוצאה מכך, הקרבת חלקים שלמים בנפש האדם לטובת הזיוף.  חלק מהזעם המזרחי היה על שהם אולצו להתחפש, להיות מה שהם לא. להיות ישראלים, בשעה שלאימתו של דבר הם שבטי ישראל. ואני אומרת הם, אבל זה בעצם אנחנו. עם הזמן מדינת ישראל הופכת, בתהליך התבגרות, לשבטי ישראל. ישראל הוא אביהם של 12 השבטים. כל שבט והזהות שלו - השם שלו. ישראל היא לא כור היתוך אלא מציאת קווי המתאר של שבטי ישראל האבודים בתוכנו. ומתוך תהליך זה צומחת הזהות הישראלית, אמתית ונכונה. 

אחזור לעניין גליה עוז.  לא ניתן לקרוא את עמוס עוז מכאן ואילך כפי שקראנו אותו. הביוגרפיה החליפית של עוז נוסחה בתמציתיות בספרון של בתו. ואולי היא לא רוצה או לא מעוניינת בכך, אבל כמובן שספריו של הסופר הנודע ייקראו אחרת מעתה ואילך.  אי אפשר להבין אותו בלי להבין אותה ואת היחס בין הספור שלה לספור שלו. בכך כמובן זכתה גליה במאבק הירושה, הדמיוני והאמתי, היא יורשת הנרטיב שיצר אביה. מכאן ואילך היא מספרת את הספור. לא, לא בכדי נמנעתי מלעסוק בשאלה האם אני מאמינה לה? אני מאמינה. אבל מרגע שהדברים נאמרו, בפריים טיים של ערוצי התקשורת ובכל מקום בעצם, מחלחלים למודע הקולקטיבי, הם קיימים וזהו. שאלת גבולות האמינות, שלה ושל אותו אדם שהזכרתי בבלוג, היא רצינית ופתוחה. היא כרוכה בצורך של אנשים מסוימים להגדיר את עצמם על ידי הליכה נגד, במרי תמידי, בכך שנשמתם במהותה היא נשמה צעירה, שנמצאת במרחב הילדות ולא תינתק משם. ולכן מפוצלת. הם חווים את עצמם כאנטי גיבור מוחלט. שזקוק להצלה כל הזמן אבל אין מי שיכול להציל ורק הוא עצמו יכול לעמוד במשימה, שהיא, להפוך את עצמם מאנטי גיבור לגיבור. וזה תהליך שיכול להתבצע רק בנוכחות אחרים. וליבו של התהליך הוא הדיבור על עצמם , וזיהוי רסיסי העצמי הזה בידי אחרים. אלו מגישים להם אותם לאחר שלוקטו, עד שהם משתבצים אל דמות. יש פה הרבה לומר אבל אין טעם. יש פה אישה שדברה את האמת שלה ושנתה את מהלך העניינים. ספור על אם ובנה, ספור על אב ובתו, אהבה וחושך. עם קצת ערפל. 

השבטים

 

אני מרגישה שישראל היא מן מקום כזה, כמו מראה קסומה שכל קבוצה שמתבוננת בה רואה בתחילה את בבואתה, אבל בעבור זמן את עצמה האמתית - ונרתעת... המראה לפעמים זר כל כך ומוזר. כל שבט מהשבטים שיש פה מגיע עם תפיסות מסוימות, הסתכלות על החיים, רצונות, וכו', והחיים פה במדינת ישראל פורמים אותם לחוטים דקיקים שעפים ברוח. 

זו הסיבה שקשה לכתוב על ישראל וקל לכתוב על ארצות הברית, או אפילו על אירופה לדוגמא.  אני חושבת שהחוקיות בישראל היא באמת אחרת, שונה. כל השבטים המרכזיים, החרדים, הדתיים, החילונים, כולם עוברים משבר זהות פנימי, לא יודעת אם משבר זו המילה, אבל כאבי גדילה רציניים... מתוך הקבוצות שאנו מסוגלים לסמן כרגע, חרדים, דתיים, חילונים, אשכנזים חילונים, ערבים, רוסים, אתיופים, קיבוצניקים, עירוניים, הולכים ומתהווים בתהליך כואב השבטים האמתיים שירשו את הארץ. 

 החרדים נמצאים כבר זמן בתהליך של התגוננות מול המודרניות השועטת של המדינה. ועכשיו,  בטירוף מול הקורונה שמתנגשת עם הקהילתיות שלהם על ידי כפיית הריחוק, כמו הזרקה של המאה ה- 21 לתוך פיסה מהמאה ה-18. הם חברה מאד מעורבת, תוססת, קהילתית, אבל עכשיו הם פתאום צריכים לעשות סוויץ'.  נשענים לגמרי על פירוש היהדות בצורה הדתית שלה דווקא, צורה חזקה שמשמרת אותם כמעט כמו  בתוך שרף. הם יודעים שהם בפער מהשאר אבל זה מה ששומר עליהם. חרדים הם בממוצע הקהילה המאושרת ביותר מבין הקהילות השונות. איכות החיים שלהם גבוהה, מאושרים וחיים חיים משמעותיים משפחתיים ולרוב גם לא חסר להם דבר.  זו הסיבה שהם נשמרים כל כך חזק. אבל חזק גם הפער בינם לבין היתר, והם מודעים לו היטב. הסיבה שהחרדים ממשיכים בחרדיותם היא לא שהם טיפשים או שטופי מוח על ידי הרבנים. הסיבה היא שהם מאושרים ונשמרים ולא רוצים לוותר על חייהם ועל היכולת להתיך את העתיק והמודרני. הם לא שואלים שאלות מערערות, פוצעות, על אמונה, אלא שאלות מעשיות.  

הדתיים הלאומיים זו הקבוצה שלקחה על עצמם הכי הרבה, עם משבר הזהות הכי מהותי.  קבוצה שהולכת ומתמעטת אף שהרעיונות של מייסד השבט המיזרוחניקי, הרב קוק, היו מדויקים מאוד וגם במרחק השנים מוכיחים את עצמם. בכל זאת הרב קוק לא סוחף את ליבם של הכלל, עמך ישראל, אין לו את האנרגיות מהסוג הזה. אין רבנים בציבור הדתי לאומי שמשפיעים על פנימיותם של כלל ישראל כיום. רוצים ליצור את המיתוס שיחזק אותם, אולי מה שהחילונים כבר יצרו ושכחו.  ובסופו של דבר, מתוך שרוצים לגשר בין הקבוצות,  אין הם מבררים את זהותם בצורה עמוקה ונכונה ומאבדים אותה: בצבא, באוניברסיטה, בתוך החיים. להוציא קבוצה קטנה מתוכם שמזוהה יותר מכל עם גוש אמונים, המיין סטרים הדתי לאומי היום נטול זהות באופן משווע. ברמת הפרט הם מצליחים, ברמת הכלל נכשלים. 

כל היתר נקראים חילונים, אך זו הקבוצה הכי משלה. כי האמת שהיא כוללת כמה שבטים: חילונים אשכנזים,  מסורתיים שהם בעצם ספרדים , ישראלים לא יהודים (בעיקר מברית המועצות לשעבר),  והשבט הנוסף הוא כמובן ערביי ישראל.  

מתוך הקבוצה הזו,  החילונים האשכנזים היא הקבוצה הטראגית יותר מכיוון שאין כאב כמו כאבו של מלך שהפסיד את כיסא השלטון, או כעשיר שירד מנכסיו. זו הקבוצה שהקימה את המדינה, עצבה אותה ושלטה בה זמן ממושך, עד שהפסידה כשסחררה את המדינה למספר אסונות צבאיים ובראשם אסון אוסלו. קבוצה זו יודעת שלא תחזור ותראה את השליטה במדינה. ולכן לא משנה כמה שופטים , קציני צבא, עורכי עיתונים או אנשי תרבות הקבוצה המוכשרת הזו מוציאה מעצמה, הכאב המר של אובדן השלטון הוא כאב עצום שבלתי אפשרי להתחמק ממנו. זהו כאבו של שאול המלך שהבין כי הוחלף בדוד. 

הישראלים הלא יהודים, בעיקר יוצאי בריה"מ, חלק מיוצאי איתיופיה , ועוד אי אילו קבוצות שנספחו לישראלים בעקבות נישואים, אלו יוצרים עימותים של דת ומדינה אשר העיתונות מלאה בהם ואין ברצוני להרחיב בזה.  עבור הדור הראשון והשני לעליה , החיים בישראל קשים מאד וחלקם אף עוזבים. מי שנשאר, מכה שורש . 

אני רוצה להגיע לשבט שאני חושבת שמייצג הכי טוב את 'עם ישראל', את הכלל למעשה. המסורתיים והספרדים, אלו הם הישראלים כיום. אותם אנשים שחיים בראשון לציון, אשדוד, קריות, מודיעין וכן הלאה. אלו שכביכול אין להם זהות מיוחדת, אך מסתבר שהם בעלי הזהות הכלל ישראלית המובהקת, אלו שמרגישים פה באמת כביתם, שתלך ותבהק מעל יתר הקבוצות. זו גם הקבוצה היחידה שיכולה באמת לעשות שלום עם הערבים . למירי רגב ואמיר אוחנה, ובעיקר למצביעיהם, יש פי כמה וכמה סיכוי לעשות שלום עם שכננו מאשר מצביע המרץ הממוצע. חזון השלום של הנשיא לשעבר טראמפ משתלב היטב באפשרות . אבל עד לשלום צפויה עוד הרבה מלחמה, כך נראה.  

לגבי אופי השלטון, כבר כתבתי בשנת 2015, בפוסט "קסם בורגני פריפריאלי", שישראל הולכת לקראת כיוון לא דמוקרטי. אני לא רואה בזה קטסטרופה, אבל זה בהחלט יהיה קשה מאוד ומאתגר לחלק מהשבטים.  הרבי מילובביץ' אמר שנתניהו ימסור את מפתחות השלטון למשיח. יש באמירה הזו אור קומי ואור טראגי, תלוי איך מסתכלים ומי המסתכל. אבל מה שבטוח, יהיה מעניין. ואנחנו, נרצה או לא, בשורה הראשונה של ההצגה. 

כוח הוא כוח

 אני מרבה לחשוב מחשבות מסועפות בימים האחרונים, על אלימות, על כוח, על משיכה ועל טראומה וצער.   גם בעקבות רציחתן המתגברת של נשים בחברה הישראלית, במיוחד המקרה המצער האחרון, של אישה שנרצחה על ידי בעלה השוטר באקדח, בצורה  שכמעט נוגדת כל הגיון. 

עלי לומר, בעיקר לעצמי, דברים לא קלים אבל זה הבלוג שלי וזכותי - אני לא פוליטיקאית. מותר גם לומר אמת.  חשבתי הרבה לאחרונה על אלימות ועל כוח, ועל התוצאה שלהם.  וידוי: לא הבנתי מה זה גבר עד שפגשתי גבר אמתי.  זה היה איש צבא, סגן אלוף (כיום אלוף משנה) שעשה קצונה כחייל קרבי. חוץ מזה ועל הדרך למד לדוקטורט, היה ספורטאי מצטיין וכן, הוא גם היה גבר מושך מאד מבחינה חיצונית.  נפגשנו פעמים ספורות, ובכל אותן פעמים הגיע עם אקדח, אותו נשא  מתוקף תפקידו.  הוא חי את הצבא. הוא יצא כמנצח ממנגנון שכל כולו ארגון של אלימות וכוח למטרות (כביכול) טובות, אבל כוח הוא כוח.  

אדם כזה, הוא מה שמכונה אלפא מייל, מה שכמעט כל הגברים היו רוצים להיות אבל מתי מעט יזכו לכך. זה אדם שהיכולת שלו למשוך אישה היא מוחלטת.  זו האמת והיא פשוטה וחשופה כמו הטקסט הזה. מעודי, בכל החיים שלי, לא נמשכתי אינסטינקטיבית לגבר כמו שנמשכתי אליו. זה לא היה קשור בכלל במה שאמר או במה שרצה או לא רצה. וודאי לא היה קשור ל'התאמה ביננו' או האם זה יעבוד או אלף ואחד פרמטרים שאנשים בני זמננו מארגנים בהם את מחשבותיהם כשהם יוצאים ונפגשים בזולת ומנסים לחשוב אם הוא יתאים או לא יתאים להם.  כל זה הוא חשוב, אבל הוא בעיקר הסחת דעת.

אחזור שוב לדבריו המדויקים של אוסקר וויילד:  everything in life is about sex except sex. sex is about power.   כשישבתי לצד הגבר הזה ידעתי שלא משנה מה יקרה, אלך אחריו.  ואם, חשבתי בלבי, אם חלילה יפגע בי, אתקשה מאוד להינתק ממנו.  התשוקה המוחלטת הובילה אותי למקום שלא ידעתי שקיים בכלל.  עד אליו מעולם לא נתקלתי בגברים כאלה. נתקלתי באינטלקטואלים, אמנים, מדענים, וכו וכו בריות של העולם המתורבת. לא נתקלתי בלוחם. אדם שהלוחמה היא חייו. אדם שארגון האלימות במערכות מורכבות היא חייו. נתקלתי רק בדימויים, במטאפורות. בגברים שמדברים במונחים מלחמתיים על המטרות שלהם. בנערים שמשחקים במשחקי מחשב אלימים ומפציצים דמויות אלקטרוניות. אבל לא בגבר שבאמת חי את מערך הדימויים הזה. בגבר שעשה קריירה והתקדם בהיררכיה דרך כשרונו לחסל אחרים.  גם במובן הפשוט של לחסל, וגם ביכולתו להתקדם חברתית במערכת ממשטרת, אלימה, תובענית ומורכבת כמו הצבא. 

התשוקה הייתה כל כך חזקה שהרגשתי שחזרתי אחורה מאות שנים, לתקופה שגברים היו לוחמים וצדים ונשים היו יושבות במערות.  כמובן, המפגש בינינו היה מורכב מזה. נוצרה שיחה. הייתה שם מורכבות - גם בנפשו. אבל ברצוני להתעכב על אספקט אחד ויחיד והוא הכוח:  המפגש עם הכוח, עם הנשק, עם נושא הנשק ועם העצמה בה התהלך במרחב לצד הרכות בה דיבר והביטחון המוחלט שהתנהל, כמו נסיך שהולך בנחלה שהובטחה לו,  המפגש זעזע אותי.  ההתבטלות המוחלטת שהרגשתי לצדו, היוהרה בה הלך בסמטאות עם נשקו כשגברים אחרים מביטים בו בחשש , ואני לצדו, הסצנה הכמעט נטפליקס-ית הזו, ההימצאות לצד  גבריות כזו, גברית כל כך, גזרה עלי נשיות מוחלטת. גזרה עלי חולשה, כניעות, תשוקה, שתיקה, הכלה, כל אותם סופרלטיבים שנשים מודרניות נאבקו נגדם ומקפידות להימנע מהם. והינה, הושלכתי לתוכם.   ההיכרות נגדעה מהר יחסית, בלי שארע נזק לאיש. 

חשבתי בלבי, תשוקה ונשק מגיעים משורש דומה. גם תשוקה ואלימות, לעתים, במובן המופשט, אינם זרים. כלל וכלל לא.  נהר המחשבות שצף אותי אז בדיוק כמו עכשיו.

אישה נבונה ונוגעת ללב

  הרבה זמן לא הרגשתי ככה כלפי דמות שפתאום גיליתי.  פראן ליבוביץ', יהודייה ניו יורקית בת 70 גרמה ללב שלי להתכווץ בהתרגשות. היא מבריקה, מקסימה ונוגעת ללב באמת באמת. כמו כולם אני מניחה, גיליתי אותה דרך הסדרה החדשה שיצר ידיד ותיק שלה, הבימאי מרטין סקורסזה. שם הסדרה - Pretend it's a city, והוא מראיין אותה על מספר נושאים מסביב לעיר ניו יורק. שניהם ניו יורקרים משופשפים מזה שנים. 

הסדרה מקסימה כי היא החזירה אותי לניו יורק של שנות התשעים, שהייתה סוף של עידן. פראן ליבוביץ' הגיעה לעיר בערך בגיל 20, תחילת שנות ה-70.  ניו יורק ההיא מתועדת בקפידה אצל מיטב אמני הקולנוע האמריקאי.  אבל נשים את העיר בצד,  נדהמתי מכמה שהיא נבונה, מקסימה אינטליגנטית וחזקה.  וכן, כהטרוסקסואלית לבי נחמץ כי אני יודעת כמה קשה לאישה להגיע לעצמאות מחשבתית וחירות פנימית בלתי מתפשרת כזו. אין ספק שנשים כמוה או וירג'יניה וולף, שהן מגדלור של חכמה ותבונה, זכו לכוח הזה גם תודות למיניות שלהן. והרי הכול מתחיל ונגמר שם. 

אבל מעל לכל? נראה שאהבתה הגדולה היא העיר ניו יורק, הרעיונות, הספרים והאנשים שעמם היא חולקת את זמנה. ויצא לה להכיר כל כך הרבה אנשים מרתקים. כשהקשבתי לה מדברת, היא ממש הזכירה לי את המונולוגים של סיינפלד.  בכל מקרה, אהבתי את ההומור והעוצמה של האישה הזו. בחלק מהאידיאולוגיה, אנחנו לחלוטין לא מסכימות, אבל כיף להיתקל במישהו שאשכרה אפשר ללמוד ממנו משהו, גם וליהנות תוך כדי!   אני פשוט כל כך אוהבת נשים חזקות. ואם היא מצחיקה, אדרבא. 

הסדרה בנטפליקס מומלצת בחום. והנה וידאו של גב' ליבוביץ' בהרצאה שנתנה באוסטרליה לפני כשנתיים:

על הדמויות בחזרות

 לא הספקתי לעשות זאת בפוסט הקודם, שעסק יותר בנושאי מסגרת. כמובן שהדמויות הותירו בי חותם, נגעו ועניינו (אותי ועוד הרבה אחרים). אז כמה מילים על הסדרה עצמה.

חזרות עוסקת בחוויה של אישה (שירה) כותבת, מחזאית, מוכשרת ואהובה, שלא מרגישה יפה. היא מרגישה שהאהבה אליה נובעת מכך שהיא ענוגה, מלאת הבעה, אבל חלשה במובן עקרוני: אין לה כוח ארוטי משמעותי כשל אישה יפה.  בן זוגה תומר, מצד אחד מרגיש חיבור אליה, בהחלט יש ביניהם אהבה אנושית, מאידך הוא חש שהוא יכול להשיג בהצלחה אישה יפה יותר, ואולי נשים רבות, במקום הטוטאליות בקשר עם שירה. זה אי שוויון אחד. אי השוויון השני, שבמפתיע בכיוון ההפוך, בתחום היצירתי והחברתי. ופה, נועה עולה על תומר. היא מצליחה הרבה יותר, מוכרת יותר, מחובקת יותר. אי השוויון השני מונע מהשניים להתפצל ויוצר איזן משלה. זה מוקד המתח.

אני לא אוהבת להקיש תמיד מהחיים ליצירה, כי זה בדרך כלל אווילי, אבל הפעם אי אפשר ולא נכון להתעלם מזה.  ארז דריגס ונועה קולר מקיימים, על פי שנראה לפחות, מערכת דומה למדי ביניהם.  קולר נשואה לבעל חומוסיה בעל מזג טוב, שמבחינה חיצונית גרידא מתאים לה.  ארז דריגס נמצא 'מעליה' במידת האטרקטיביות שלו כגבר.  אך הוא לגמרי מתחתיה במידת הפרסום שלו,  כמה הוא מוכר ומכובד כיוצר שחקן או במאי וכיוצא בזה.  כדאי לשים לב לסרט "לעבור את הקיר" של רמה בורנשטיין, בו מככבת נועה קולר (סרט מעולה) כאישה צעירה, דתייה, שארוסה ביטל את נישואיהם והיא מחכה לנס שיימצא לה חתן בזמן נתון, עד נר שמיני של חנוכה.  ארז דריגס משחק בסרט את הארוס המבטל. הסרט משחק יפה על עקרון הנס והבחירה.

שחקני המשנה בחזרות, מיה ועופר, מייצגים את האלטר אגו של שירה ותומר. מיה היא יפהפיה והבעיות שלה הן הפוכות, היא יותר מדי חזקה , בכוח הארוטי שיופיה יוצר, בלי לעשות דבר. עד כדי כך שזה מכרסם בעצם אישיותה. בחינת גבולות הכוח  מביאה אותה לנקודת שבר וממנה גם לאפשרות להתקדם. עופר הוא שחקן מצליח, סלב ששוכב עם כמויות של נשים, יפות ופחות, ומשיג אותן בלי שום מאמץ. הוא מצליח מאוד מקצועית ומפורסם אבל המיניות שלו משיגה ומכשילה אותו ואנחנו פוגשים אותו בנקודת שפל. בשני המקרים דמויות המשנה הן הקצנה של הפנטזיה של שירה ותומר. נוצרת מערכת מרובעת מעניינת ביניהם.  

חזרות היא סדרה עמוקה וחשובה, גם על יחסים בין גבר לאישה שמקיימים ביניהם את המערכת שהצעתי, גם כאמירה על התאטרון בתקופתנו. אולי הצלחתה נובעת מהיכולת להאיר את התאטרון כוינטאג' , כמשהו עתיק קצת אבל מגניב שכדאי להחזיר לתרבות כרפראנס, כמו תקליטי הויניל או שחמט , או אפילו תופעת הסמים הפסיכדליים. חזרות מעולה כי היא מצליחה לבטא מורכבות בפשטות ובלי מאמץ יתר על הצופה. היא מקורית ומרעננת ויש לקוות שיבואו עוד כמותה. 

כמה מילים על חזרות, יצירה ותופעה

 

* הסדרה "חזרות", טלוויזיה טובה וכיפית שנוצרה בישראל על ידי נועה קולר וארז דריגס, יצרה שני דברים: האחד הוא הסדרה עצמה כטלוויזיה. השני, התופעה הסוציולוגית סביב, בעיקר בעיתונים ואזורי חיוג מסוימים.  

הסדרה כיצירה טלוויזיונית, מצוינת בעיקר בקצב המהיר, השנינות, היותה נחמדה, קלילה ודורשת בדיוק כפי שהיא נותנת. משוואה זו לא מתקיימת בדרך כלל בתיאטרון או בסרטי קולנוע שנוצרו בזמנים אחרים בהם האטמוספירה הייתה שונה. ולכן, על פי רוב הן נחוות כ"כבדות" לצופה שמעדיף לוותר.   ניקח דוגמא מאמנות הקולנוע: הבמאי סטנלי קובריק. במאי גאון. בשעתו הסרטים שלו דיברו למיינסטרים פחות או יותר, ודברו בדיוק. הם הכתיבו מהלכים והשפיעו על אנשים בעלי השפעה. היום הם נחשבים כאלה שדורשים מהצופה קצת יותר מדי. ולכן הקולנוע שלו נקרא 'איכותי', שזו מילת קוד למשהו שפחות זורם לצופה לראות.  בתאטרון קרה דבר קצוני יותר, עם כל המדיום. הוא הפך ממדיום שכיוון למיינסטרים, ומכתיב סדרי מחשבה, לכזה שמכוון לצדדים. ובכך הפך בעצמו לצדדי, ושולי.  הסדרה חזרות הצליחה אחרי הרבה זמן לכוון לאזור המרכז, איפה שרוב האנשים נמצאים, האורות חזקים והדיבור צפוף. ובכך ריגשה מאוד את אותה קבוצה הרואה עצמה איכשהו קשורה  לתאטרון או לצורות אמנות שגורלן היה דומה. היא עוררה תקווה לחזרה רחבה מהגלות בה אותה מערכת תרבותית נמצאת.

לגבי חלק ההתרחשות הסוציולוגי שיצרה 'חזרות', קשה להימנע מלעשות את החיבור בין הקבוצה הפוליטית שאבדה את כוחה מתישהו לפני עשרים שונה ומתגוללת בעיתון הארץ, לבין הקבוצה שמובילה את הדיון ב"גדולתה" של הסדרה חזרות (כאמור, סדרה מעולה !) ומביאה את הדיון למחוזות מפתיעים: שייקספיר, צ'כוב וכדומה.  מדוע ? טוב, כבר ציינתי שהסדרה עוררה תקווה לחזרה רחבה מהגלות. גולים, במובן הקלאסי, הם אנשים שהיה להם כוח והשפעה ונאלצו לגלות מארצם מכיון שקבוצות אחרות בעלות כוח השתלטו על אותם מוקדים. או, שנבצר מהם לחזור לביתם מחשש לשלומם. זו החוויה הקיומית של מובילי ההתרחשות הסוציולוגית שיצרה "חזרות".  ואידך זיל גמור.

חזרות היא תוכנית טלוויזיה מוצלחת. נהניתי ממנה מאד. ראיתי אותה בבינג', כמו שצריך.  קצת אחרי שראיתי את הסדרה בריג'רטון בבינג'. שתיהן כיפיות ומעולות. כמובן שיש פער בהשקעה הכספית בכל מקרה, ולכן ההישג של חזרות אפילו יותר מרשים. עם זאת חשוב לעשות את ההבחנה בין היצירה הטלוויזיונית, לבין התופעה הסוציולוגית שנוצרה לצדה.  הדבר מזכיר לי קצת, אם כי בשנויים הנדרשים, את עניין ברסלב. תורת רבי נחמן היא תורה פנומנלית, גדולה, מבריקה שמתאימה במיוחד לדור הזה בחפשו רוחניות ועומק.  בצדה, התפתחה תופעת ברסלב הסוציולוגית, חצרות רבנים ברסלבים, חלקם הזויים ברמות, מנהג נסיעה המונית לקבר באומן ועוד כהנה וכהנה. התורה עצמה שווה דיון ובעיקר לימוד, אבל גם התופעה הסוציולוגית שווה דיון אחר ושונה בתכלית. 

כמו שני אחים שיצאו מאותם הורים, כל אח לפעמים מגיע למקומות שונים מאד. ואף שיש להם אותה נקודת מוצא, בזאת מסתכם הדמיון. 

כשהשטחיות איימה להביס אותי

 

אני לומדת את ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברלסב,  טקסט קשה יותר מהמורה נבוכים לרמב"ם, אולי כי הוא אסוציאטיבי ופחות מובנה.  הוא גם מודרני יותר.  רבי נחמן היה אמן וכשהוא מדבר על אותיות כחלק מהשירה אני מבינה למה הוא מתכוון בדיוק שמזעזע את נפשי. במקביל, פתוח אצלי חלון של יוטיוב עם ריהאנה, ואתר משחקי פוקר. אני לא יודעת כמה אנשים לומדים כך את תורת רבי נחמן, כנראה שבזה אני בודדה. ולא רק בזה.    אנשים, קבוצות של אנשים, הם לא מה שדמיינתי  באותן שנים שהכל  נמנע כי הייתי במצב אוטיסטי מדי.  ישבתי היום בארוחה עם 18 איש,  ועם תרנגול הודו  ממולא אורז ששכב מולי מרוח בשמן.   השטחיות איימה להביס אותי. אני מנסה ללמוד את האמת בשטחיות אבל הנפש שלי דוחה את זה.  ולמרות זאת הצלחתי לדבר בקלות עם אנשים רבים, נהגי מוניות ודמויות ידועות, או אנשים פשוט, אנשים אוהבים שמקשיבים להם ואני סקרנית כרונית ולכן זה מסתדר. אבל מה שלא מסתדר, מה שלא מתאפשר, זה מפגש. מפגש אורגני ומטונף מהסוג שהיה בעבר, וזה לא קשור לסקס.   אני לא מצליחה להיפגש יותר עם מישהו,  כי איזה מיתר פקע.  רק לזייף, ואנשים מתים על, על האובייקטיביות המזויפת.   אני כועסת על אלוהים (הא?) ומרגישה שעשו בדיחה על חשבוני ומישהו צוחק ממש חזק. אני כועסת על כוחות של יישות שאין לי שפה לדבר בה, אבל הכעס שלי כל כך גדול והאימפוטנטיות לא נתפסת.  הבחירה לחיות בעולם ולתפקד ולהיות שמחה ורעבה ובתנועה, זו בחירה כירורגית מודעת לחלוטין.   והאחריות, כובד האחריות, גם הוא לא נתפס.

אני מרבה לחשוב על עומק התכנים שנלמדים אצל הרב, איך הוא לא משתגע עקב הקרבה התכופה לתכנים כאלה.  כנראה הענווה מאפשרת את זה.  כשאדם ענו באמת הוא יכול להכיל בתוכו כ"כ הרבה אבל גם להעביר הלאה ולא להתנפח כמו כדור, כמו אותו כדור ידע שהפיזיקאי ריצ'רד פיינמן דיבר עליו, שמפריע ומסתיר לאחרים ובסופו של דבר הולך וגדל וכך המגע שלו עם מה שאינו יודע . . במילים אחרות  חייבים לתת אחרת נופלים חזק, במיוחד אלה שחומדים את הגבהים האינטלקטואלים, את הרוחניות המתסיסה.  חייבים להתנדב, לתת לחברה, להיות בעשיה של נתינה.  רוב האינטלקטואלים המערביים בדיכאון כי הם לא עסוקים בנתינה, הם לוקחים וצוברים ידע אבל לא יכולים לעשות אתו כלום. 

הבנתי המון בשנים האחרונות, וכל כך הרבה בלתי אמיר.  כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים.

24.7.14

 

באהבה הבשלה באמת לא מסתפקים בשביל דרכו הגענו אל הארמון (האחר) אלא מתחילים לחשוב בשביל מה? ומשיגים שיש אחרים ומרגישים אותם על ארמונותיהם. זה מהלך כמו בודהיסטי אבל בעוד בבודהיזם מצטמצמים עד נקודה, נקודת האני שאין לו ממדים,  פה להפך. מכירים שיש אישיות אינסוף שעומדת מאחורי ומזה הדמיון בין התופעות והאפשרות להעברת האהבה מהפרט לכלל. 

העברית היא שפת צפנים, שפת האהבה. פשט רמז דרש וסוד כולם דרכים בכפיפה אחת בעברית. 

מתוק

 

      ==   

     

   

תשוקה - נשק - נשיקה

קוראת את עדויות החיילים ששרתו בלבנון לפני 20 שנה.  בעיתון ובקבוצה בפייסבוק, סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים.  גורם לי להרהר ברצינות בנשיות וגבריות.  אני, איך לנסח את זה? רוצה, אני רוצה להצליח לדייק את המחשבה הזו. היא חשובה.

שיא הגבריות הינה המלחמה. כל מה שהגבר עושה בחייו, כל מה שהוא הווה, מתכנס ללוחמה. כשהכרתי בחטף את ס', הסגן אלוף, ששירת בלבנון ופיקד על גדוד בהיותו בן שלושים וקצת, הבנתי לראשונה בחיי את הגבריות. כשפוגשים בשיא, מבינים לעתים את המבנה כולו.  זה לא משנה אם אתה משורר או סגן אלוף, או קולנוען או נגר - שיא הגבריות היא המלחמה. המלחמה והכיבושים, התבוסה והניצחון, הם המנועים הגדולים להתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות, אף התרבותיות, במהלך ההסטוריה.  זו לא סתירה, אלא השלמה. הגבר לא יכול לברוא מתוכו חיים. הוא יכול להילחם, הוא יכול לחסל, להמית. ולכן כוח היצירה הפעיל בעולמנו הוא הכוח הזכרי.

מה שיא הנשיות? ההיריון ושיאו, הלידה. מסבל הצירים ומתוך גופה של האישה מגיחים חיים. כל הווייתה של הנשיות היא היכולת לברוא מתוך גופה, חיים. לתת להם מקום מראש ובדיעבד. ולכן הנשיות איננה הכוח היוצר הפעיל בעולמנו, אלא כוח לטאנטי. סמוי. 

מתוקף היותו של אדם אדם, לפני היותו זכר או נקבה, יכולה להתקיים תקשורת בין המינים. נשים כבנות אדם יכולות ליצור ולחדש כמובן, וגברים כבני אדם יכולים להכיל ולתת מקום. אבל גבר בהיותו גבר, שיאו הלוחמה. כל גבר יודע את זה בעומק הווייתו, וצודקות הפציפיסטיות (רוב תנועות השלום והפציפיזם נהגו על ידי גברים אך קודמו נמרצות על ידי נשים), אין באמת הצדקה ולו למלחמה אחת. אבל זו תכליתו הגבר, במיוחד גברים כשהם מתאגדים בקבוצה למבנה מאורגן, ועליהם לממש אותה. את המחיר ישלמו גברים ונשים. חשבו על כל החיים שאבדו, על כל החיים שהגיחו מרחם אמם רק כדי להיגדע בנשק, או בתאונה או באבחה אלימה זו או אחרת. אבל למה לחיים הצצים מתוך גוף אמם יש יותר משמעות מגדיעתם בנשק ?  "ובחרת בחיים". 

המאבק בין הגבר לאישה, כדימויים, הוא המאבק בין יצירה והמתה.  בהפוך על הפוך, כמו היין והיאנג. גוף הגבר עקר, לא בורא חיים, אך העולם מלא ביצירתו. האישה בוראת את החיים, אך כמעט ולא יצרה במהלך ההיסטוריה. הגענו לתקופה מרתקת, בה בריאת החיים מתרחקת ממקורותיהם. נשים חודרות למרחב הציבורי, גברים פחות ופחות לוחמים. אך דווקא בשל כך היחסים בין המינים נקלעו למבוכה, למשבר מסוים בתקשורת שראשיתו בכך שנתבקשה פתאום תקשורת רצינית יותר כדי לחברם, כיון שהחלו לבלות בעולמות דומים יותר ולהדמות אלו לאלו. זה משבר שייקח זמן לשקם אותו. במקביל, הכתב נהפך לכתב מחיק, הזיכרון, והתת מודע הקולקטיבי, משתנה.  והכול מתכנס לנקודה; תשוקה נשק נשיקה. 

עשרים שנה הן כוח מוזר

   

אני שומעת את ניל יאנג , harvest moon.  בדיוק מסדרת את הדברים לקראת הדירה החדשה.  פתאום נתקלתי במשהו שהיה שלי בגיל 16. נזכרתי ב-א', האהבה הראשונה שלי. שלנו.  אולי אפשר לאהוב באמת רק פעם בחיים.  זמן רב חשבתי שלא. אבל הלילה, עם ניל יאנג ברקע, פתאום נראה לי שתמיד יש אחד.   

מה אני כבר יודעת?  זיכרון זה כוח מוזר.  הצלילים נמתחים כמו מיתרים בלילה, כסופים לאור הירח. והאהבות, אני מרגישה, כולן נמתחות להן.  היינו זרים פעם, אני ו-א'? כן, בזמן הנצח שלפני פגישתנו היינו. ועכשיו אנחנו כמעט זרים.  לא יחד. כל אחד בחיים שלו. מה נשאר?  מה, מהאימפריה שהייתה פעם אנחנו ?  

האם אני מאוהבת בו או בזיכרון? האם יש הבדל? וזה כל כך חזק עכשיו, מאיים להסיט אותי ממסלול חיי.  עשרים פאקינג שנה עברו. היינו בני 16 ו-17 כשהכרנו.  ונזכרתי איך נסענו לאכסניית הנוער ההיא בהר כרמל, וקראנו יחד את המלך ליר. את השירים של אבידן. הסתובבנו ברחובות חיפה בלי להכיר שום דבר והיינו מאוהבים... הזיכרון עז מדי ואני לא מצליחה להתאפק. מתמסרת לו לחלוטין . לא אמרו לי שזה השיא, אבל איכשהו אני מניחה שתמיד ידעתי.  הסכמתי בשתיקה שזה יהיה השיא - וכך היה.  מדהים כמה לא מרכזי היה עבורי הבשר. וגם היום, עלי להודות, הוא איננו.  כנראה ככה זה אהבה שלא תלויה בדבר. היא לא בטלה. עשרים שנה וזה חזק ופועם כמו לב. 

זיכרונות הם כמו מכתבים? כמו הודעות במייל, בוואטסאפ? אי אפשר שלא להסתכל ולקרוא.  כן, זו תמיד הייתה רק אהבה אחת שחיה בפנים וחכתה לצאת החוצה. וזה היה משהו חד פעמי בחיים שלי, אם להיות כנה. ולא חזר עוד. לא הייתה לי עוד אהבה כזו. אבל, אני מבינה עכשיו בגיל 36, זה לא נגמר. זה שינה צורה. חלק ממני. חלק מדברים אחרים.  המצב הזה יכול לקרות רק בהתחלה. וזאת משום שזו לא רק ההתחלה. שם גלום כל המהלך. כשזה נגמר, בכיתי על כל האובדן שעוד יבוא. 

יש גיל לאהבה. אין גיל לזיכרון. עברו עשרים שנה ופתאום אני שם, במאה אחוז שם. זוכרת כל פרט, את הריח, את צורת הדיבור, המחשבה, התמימות, התחכום. הכאב הנורא שאין לו שם על כך שהכול עתיד להיגמר. כשהזיכרון חזק כל כך, ובמיוחד מציף את הרגש, קל לפעמים להתבלבל.  זיכרון זה כוח אדיר ומוזר. כח שקט ומלכותי. 

אבולוציה

  

 כשהייתי בת 16 הדבר שהכי ריגש אותי היו הרעיונות 

 כשהייתי בת 26 הדבר שהכי עניין אותי היה אהבה, גברים 

 בגיל 36 מה שהכי מסעיר אותי זה כסף, רכוש ונכסים 

הגורל הביט ישר אלי

ירושלים,  2014

תמיד אהבתי אנשים עדינים במשקפי שמש. דמויות דקות שהולכות מהר, ידיים בכיסים, לא מגלים כל מה שהם יודעים.  ואתה כמעט שקוף, כמו טי שרט לבנה, שאפשר להקרין עליה מה שרוצים.  ואם אומר דמות בוב דילן-ית מי יאמין?  אבל אתה מנכיח את עצמך דרך ההעדר, מצליח לעשות כל מה שאתה חפץ בלי מאמץ.   ויש בך איי שלמות, ניצחון ללא מאבק. ומי שיוצר כך יופי, מעיר סבל נורא;  מאחורי כל דבר יפה יש איזשהו כאב. 

הייתי סטודנטית בירושלים, הייתי שושנה אפורה... כן, אני יודעת, אתה לא אוהב לדוש בעבר, יותר טיפוס של עתיד. אבל רק לזמן מה, אם אוכל.  אני בת 23.5 וברקע שביתת המרצים. שנה שנייה ללימודיי - וקשה, קשה מאוד ואני חרדה.  סיבוכיות החומר מזנקת ואני חייבת להבין. מסביבי 70% בחורים, כולם די גאונים. שביתת המרצים נמשכת וירושלים קרה מאוד ובודדה, לפתע שאין מה למלא את הזמן.   מתחילה להגיע למפגשים, לשיעורים שאתה נותן בתל אביב, אכולת ספקות;  מרושם ראשוני, נראה  אפרורי ומרוחק. כמעט כמוני. אולי  כדאי לפרוש?   אט אט נתפס כאדם נבון, בעל תובנות,  עדיין מרוחק ואפור.  עם זאת אני קולטת שיש לך הבנה מושלמת  של קונסטרוקציות חברתיות . ושעינייך, בכל פעם, שונות.

ככל שעובר הזמן, הדאגות בבית והסמסטר שלא נפתח – רובץ עלי עול. ההרצאות שלך וכל העניין הופכים למן מפלט מהחיים.   אני ואתה מתחילים לדבר.  אני מופתעת מהפתיחות שלך מולי, עולמך הפנימי. הטרגדיה מכה בחייך ואני יודעת ורואה הכול. תמיד הייתה לי נשמה של זיקית , תמיד צלמתי אנשים מבפנים.  וככל שאני יודעת כך כמהה להבין - פעם ראשונה שאי אפשר.

בירושלים, בלילות, תחושות זרות ממלאות את לבי.  מחשבות כל כך זרות.  סדרת המפגשים מגיעה לסיום, וכך שביתת המרצים. פתאום אני מפחדת. לא יודעת למה, קשה להגדיר. לפרקים,  כשאנחנו מדברים, חושדת שאתה לא קיים. אני כותבת על חתיכת נייר,  "איש כמעט שקוף, שהדברים חולפים דרכו והוא נישא אתם , מרחף על משבי הרוח. הד שנשאר בנקיק אחרי שמישהו הלך ממנו".   

מגיעה לשיעור האחרון, רושמת את מספר הטלפון על פיסת נייר ומגישה, בצירוף חיוך.  אתה אומר,  " אני הרוס רגשית.  אני לא יודע איך אשרוד הערב ".   אנחנו נפרדים והשעות עוברות וכל מה שיש זו דאגה.  חלק ממך גולה בתוכי;  נע ברחובות, בין בתי הקפה, בין הערים, כמו חלילן או שמועה, מתגנב, מבעיר מדורות ונעלם.  איש שגופו דק אך כובד משקלו עצום.

 אהבתי עד שלא היה טעם. הגעתי אל מעבר לגבול.  אולי זה טוב? לא, כנראה שרע.  חשבתי על כל היהודים שאהבו את גרמניה והיא הקיאה והוקיעה אותם מתוכה. בהינף,  ביעילות, בברק ממנו אין להתעלם.  והם בתוכם עדין אוהבים. הם יאהבו אותה לנצח, ירכנו לאהבה. 

הכול אתך היה פשוט סדרה של לא.   אתה הרי תמיד אומר שאותך הכול לא מבינים.  מתי השפה מגיעה לקצה גבול יכולתה? הגוף הוא המקום שאין בו שפה.  וכל פעם שתגיע למקומות האלה, הגוף, אתה נבהל נורא ומגיף את הדלת.  במקום להתמודד, מנציח את המום  ומתרחק.  כך, נמנעת האפשרות שיתאחה. כך אתה ממשיך בדרכך.  תמיד אהבת מיתולוגיה.   שם מגלמים האחרים ניצבים, אמצעי עבור הגיבור לעבור במסעו -  ולעבור על פניהם.  הקסם העז במיתוס מזכך את תחושת הבדידות, הן של הגיבור והן של זולתו. כי הקסם הוא הנצחיות, או הבטחת הנצח.  המיתוס תמיד קיים וכל עוד אוחזים בו, גם אנחנו כאלה. רק להיזהר שלא נלכדנו במיתולוגיה של מישהו אחר. כי כשהוא יחלוף על פנינו, והוא יחלוף, אנחנו לא נהיה עוד. אנחנו נומת.

ומה קורה אחרי שגיבור המיתולוגיה ממשיך בדרכו?  יקר, זו גמילה מהרואין מתוק. כשעברתי במקלטי האנ.איי, ישבנו אתם בערבים על השטיח והחזקנו ידיים. אז יכולתי להזדהות.  בציפורניים גירדתי את הקיום;  כמה הייתי פצועה. 

חודש אחרי, הסמסטר בעיצומו.  אנחנו שוב מתכתבים ואתה שואל ומתעניין וגורם לי לחוש כל כך מוגנת.  הולכים להיפגש  ואני שמחה, מתכננת לדבר אתך על מיליארד דברים.  אט אט אני מבינה שיש כמה דמויות ולא אחת,  שאתה כמעט כמה אנשים.  וזה הופך את העניין למסוכן.

ואני זוכרת, קצת לפני הפגישה הראשונה בבית הקפה, את הדמעות הכבדות של החרדה. תחושת המלכודת הנסגרת עליי מכוח שאינני מבינה. האימה ביום הולדתי ה-24, בחדרי בירושלים, הלולאה השטנית של המוח המבריק שלך.  איך הדיבור התחלף בשתיקה.  

ואז, הפגישה עם מר מכתש: בתחתית עמדנו,  פנים מול פנים, לובן לבן כל כך מול שחור העין שלי.

אני ואתה שני אנשים שלא היו צריכים להיפגש. שני אנשים דואליים, קצת רמאים, חופשיים מעובדות.  שני כוחות שאסור היה להם, פשוט אסור בתכלית להימצא.  שתי עונות מנוגדות.

אני נוסעת לתל אביב עם בחילה. יוצאת ורואה אותך מתקרב, נתקפת אימה שכוסתה בדיבור מתיילד.  אנחנו יושבים ואני נזכרת פתאום שקראתי על מפגשים עם עבמ"ים, העדויות של החטופים; הגשושות הדקות, מתכתיות, שנתחבו לכל חלקי הגוף, כל נקב וכל פיסה.  והכאב החד שפצע, הכמיהה להתקרב למי שהדף, על מנת להבין. הקריעה שקרעת, הסכסוך הפנימי.   שעתיים אחרי אנחנו קמים - ואתה נעלם.  אני מתיישבת על ספסל ומתעלפת.  מישהו זר נגש אלי ואני נבהלת ומקיצה, שותה מים והולכת. לא מספרת דבר, לא מצליחה לדבר. לא אוכלת ובקושי יוצאת מחדרי.  החיים נמשכים אך אני כבר לא לגמרי בתוכם. 

צריך תמיד לזכור -  לא לתת אמון באנשים עם משקפי שמש. אסור אף פעם, אף פעם לא.  שחקת עם עולמי כאילו היה צעצוע.  אתה שראית, אמרת דברים שלא ייאמרו, דברים שאומרים לאלה – יופי, חכמה, משיכה, כישוף... כאילו העלית את המתג והחיים נדלקו. הכול נדלק, הכול בער. 

 ועכשיו אתה מסתתר, משכתב את העבר, לא מסתכל בעיניי.  אבל אני רוצה שתדע שאני רואה דרך המסכה.

 ומה הייתי רוצה ?  אולי שמותך יבוא מהר.   אלך לי בקצה מסע הלוויה, אחרי הארון, לוודא שנקברת.  זה יהיה יום נעים, ענפי העצים ינועו קלות.  צהריים חיוור, ערפל אפור.  נעקוף את הצוק המתכהה, מרחוק יבליחו פסגות הרים.   אסיר את משקפי השמש מעל העיניים, אמחה את הדמעות,  אסתובב ואדע שאני חופשיה.