יום שבת, 14 בדצמבר 2019

שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה


הדתיים חולמים על המשיח מזה עידן ועידנים.  הם מזכירים אותו בבוקר ובצהריים ובערב.  לרוב הם מוסיפים, בן דוד, כדי לחבר את ערגותיהם הלא ממומשות למיתולוגיה היהודית המוכרת על בן ישי הלחמי, נער כריזמטי שהגיע משום מקום וייסד מלכות מסדר גודל בינוני בזמן ובהיקף, שפרנסה ערגה של מליונים אלפי שנים אחרי שחדלה מלהתקיים.  
אבל הערגה הזו פגשה במאה ה-19 את תנועת הלאומיות שסחפה את אירופה ויחד הן הולידו את הציונות המודרנית. או בשמה המוכר, ישראל.  בתחילה הייתה המדינה הקטנה כפופה מפחד, מאוימת, נלחמת על עצם היותה. בשנת 67, שנת המפנה המרכזי בימי המדינה, עלתה המדינה על הבימה ההיסטורית. ריחות לא מוכרים החלו לרחף בחלל. פנטזיות ישנות הרימו ראש. אז גם נולד השמאל המודרני הישראלי.  ההמשך ידוע.  

אנחנו על סף 2020, בבריטניה בדיוק ניצח בוריס ג'ונסון ניצחון סוחף. באמריקה שנה בחירות, ורק בנובמבר נדע אם דונלד טראמפ יעשה זאת שוב וייבחר מחדש. על פי רוב בפוליטיקה האמריקאית, נשיא מכהן ממשיך לקדנציה שנייה אלא אם פישל בצורה קיצונית (ג'ימי קארטר) או מופיע לו מתחרה מדהים (ג'ורג' בוש הראשון וקלינטון הצעיר). כרגע אף אחד מהתסריטים הללו לא מתממש.  בצד הדמוקרטי עומדים כמויות של טוענים לכתר בלי מנהיג ברור.  הכלכלה משגשגת, מצב האבטלה בקרב אפרו אמריקאים ומיעוטים אחרים ירדה, דברים טובים קורים להרבה אמריקאים. ברמה הכלכלית. חלק מהדברים הם המשך למהלכים שהחלו בתקופת אובמה שהחל בהצלחה לאושש את הכלכלה מהמשבר של 2008.  המדיניות כלפי מהגרים מדרום לגבול, כולל הפרדת ילדים, גם היא החלה בתקופה אובמה. אבל עכשיו הדברים חשופים יותר מתמיד.    רוחו של הנשיא טראמפ, הג'וקר האולטימטיבי שיכול לירות במישהו בשידור חי ועדיין לקבל קולות, מערערת את האומה האמריקאית ומציפה את כל החרא שהיה קבור תחת ערמות שמרנות ו/או פוליטיקלי קורקט. הרי געש שישנו מזה שנים, הקצו מתרדמתם הדוגמטית. 
הדמוקרטיה הגיעה לצומת.  יעידו על כך הבחירות התכופות ו'היצורים' שעולים לשלטון משני צידי האוקיאנוס האטלנטי. בל נטעה, טראמפ וג'ונסון הם יצורים. הם פופוליסטים, כן, אבל בעיקר יצורים.  שניהם בני מזל תאומים וגאוני תקשורת, אבל בעיקר גאונים ביכולת שלהם לטפל בקהלים, ולפרק. אין להם אידיאולוגיה, יש להם זריזות. הדמוקרטיה בארצות הברית מאותגרת, וטראמפ, בנטייתו לירות לכל עבר ולחיות בכאן ועכשיו, מפרק הרבה מההנחות הסמויות שאפשרו לאמריקאים לחיות אלו עם אלו תחת הדגל. הבעיה תחמיר עשרות מונים אחרי שירד מהבימה. בשעה שהדמוקרטים דואגים לגורל מדינתם עם עוד ארבע שנים של טראמפ, המוני אמריקאים מרגישים שמצאו  מנהיג אחרי שנים של נבחרי ציבור אפורים, וחשים את טעמו המתוק של כוח שלא היה בסביבה מאז מלחמות העולם. 
 טראמפ הוא לא דיקטטור. בקדנציה הבאה שלו, אם ייבחר, יחתור לקיים את יתר ההבטחות שנתן לבוחריו, כולל החומה. כשייכשל ניסיון ההדחה שלו, שמהווה ניסיון בריא של הדמוקרטיה האמריקאית להציב לטראמפ תמרור אזהרה ולהזכיר לנו שמדובר בדמוקרטיה, על כל פנים כשייכשל הניסיון, טראמפ האדם יתחזק ולבו יתקשח. הכבוד שלו למוסדות הדמוקרטיים בארצו יורעל במרירות ובזעם. הכוח שטראמפ הביא לבימה לא יסור ממנה אחרי שיפסיק למשול; יש כוחות שימור בדברים האלה. 

 לא בכדי טראמפ תומך נלהב של ישראל, אבל פחות של היהודים האמריקאים. לא מזמן חתם על הצהרה מעניינת, הכרה ביהדות כלאום ולא רק כדת. הדבר מדגיש את מה שכולנו כבר יודעים, שישראל היא מדינת הלאום היהודי -  לא הדת היהודית. סאטמר אמרו את זה מזמן, כמו רוב התנועות החסידיות שמעלות פה הצגה של מזרח אירופה מלפני 200 שנה. על אף מאבקים שלא פסקו מקום המדינה, ישראל אינה מדינת של היהודים הדתיים. היא כן מדינתם של ישראל. 
הזהות שבמשך 2000 שנות גלות למדנו להכיר כ'יהדות' עוברת לנגד עינינו מטאמורפוזה ל'ישראל'. כמו שיעקוב אבינו, יושב אוהלים, הופך לישראל, גוי גדול, כך אנחנו.  היינו צריכים מנהיג גוי עם נימוסים של היפופוטם כדי שיגיד לנו את זה: לא כל היהודים אוהבים את ישראל מספיק. 
 אבל אם לעמוד על הנקודה של המאמר, שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה, ולגעת קצת בפוליטיקה ישראלית ממנה אני נמנעת על פי רוב, הצומת המאתגר אליו נקלעו בריטניה וארצות הברית שונה מאד ממה שקורה פה. אפילו שבבריטניה מתעקשת המלכות עד היום לטעון שיש להם קשר לבית דוד. בישראל החוקיות אחרת. דברים שהולכים בחו"ל קדימה פה הולכים אחורה - ולהפך.  שיבת המלך היא נושא רגיש.  נתניהו הוא מנהיג אמנם, אבל הוא לא המנהיג לו כמה וראוי עם ישראל. בקרב תומכיו יש צורך אמתי, לא שונה מאד מתומכי טראמפ, לחוות את העוצמה והכוח שמנהיג אמתי משדר לתומכיו.  עשרות שנים של מאמרים וכנסי אקדמיה, אנשי השמאל לא הצליחו להבין מדוע אנשי הפריפריה מצביעים רק לביבי. התשובה היא פשוטה: כוחו של מנהיג. ההמונים נמשכים אחר הכוח שמנהיג מעביר להם. השפע הרוחני שעובר דרך מנהיג אמתי לאלו שהולכים אחריו הוא אמתי. התבונה שעוברת דרך הכוח הזה (מי אמר שכוח ותבונה הם זרים? עוד הנחת מוצא, כמעט חוק טבע, של השמאל) היא נגישה כמעט כמו שהיא עצומה.  האליטות טוענות לכוח בעצמן, הן לא חוות את המנהיג כפי שחווים אותו תומכיו. בדיוק כמו שאדם זר שעומד צמוד אלינו באוטובוס, לא חווה אותנו כמו בן זוג שעומד צמוד באותה נסיעת אוטובוס. האינטימיות והזיכרון המשותף והמורכבות של אלו, יוצרות חוויה אנושית שונה מאד, אף שהנסיעה נראית כמו אותה נסיעה. 
לעומת זאת, האליטות הימניות מפוצלות בין דתיים לאומיים שחיים את המיתולוגיה על המשיח ובית המקדש, או לפחות עוד איזה כנס על הראי"ה, חרדים שחיים את המיתולוגיה הגלותית יותר של הדת ומגנים על עצמם, וסתם ימנים שרוצים, אם אפשר, להעיף מפה את כל מי שלא שירת בצה"ל.  לצד כל אלו יש קבוצה גדולה שפשוט רוצה לחיות בשקט ואם אפשר בדירה חדשה מקבלן. אבל זו, כפי שמתגלה פעם אחר פעם, היא לא אידיאולוגיה שמתאימה לחיים בישראל. 

דונלד טראמפ השיב לזירה ההיסטוריה המודרנית את מושג המשיחיות, המובא בעקרון הבא: אדם אחד יכול, דרך הזירה הפוליטית-מדינית, לשנות את העולם לטובה. על הסופרלטיב האחרון אפשר אמנם להתווכח, אבל בהיסטוריה המודרנית של 50 או 60  השנים האחרונות, לא קם עוד מנהיג שניתן היה לומר עליו את זה. אולי מאז ג'ון קנדי, שחוסל במהירות הבזק.  התקשורת, הצילום, הפקידות הממשלתית, הבנקים, החברות הגלובליות החולשות על כולנו, ועוד ועוד, הגלובליזם, נראה היה שכולם חוברים כדי למנוע עלייה של כוח מהסוג העתיק ביותר: המלך.  והנה, דווקא מתוך שיאה של הדמוקרטיה, בשנות ה-90 של המאה הקודמת, החלה המגמה שסללה את הדרך לטראמפ, לנתניהו, לג'ונסון ולדומיהם.  אחרי ספרים כמו "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון"  של ההיסטוריון היפני פוקויאמה שיצא בשנת 92', אחרי שספרו לנו שהדמוקרטיה הליברלית תשרור לעד ושאין עוד סכסוכים, שכולנו שונים אבל כולנו שווים בספירה הגלובלית, עד כדי כך שאם לא בפועל אז ברמה התודעה, הגיע האדם המערבי לאנרכיה. אם אין עוד מלחמות , זה אומר שאין עוד התנגשות ערכים. כלומר, אין עוד ערכים (חוץ מהדמוקרטיה הליברלית). כי, המשיכו במערב את הלך המחשבה, כל הערכים הישנים משעבדים מישהו (נשים, שחורים, מדינות עניות, פליטים , וכו וכו) . ואם אין עוד ערכים, אז יש אנרכיה.  ואנרכיה מולידה את הכוחות האכזריים ביותר. 
הלאומיות האירופית חוותה אלימות בלתי פוסקת ב-50 השנים האחרונות. מוסד המשפחה, תחושת הגאווה הבסיסית של האדם על תחושת עליונותו כחלק מהציביליזציה המתקדמת בעולם, הדברים הבסיסיים ביותר שהאגו חווה ברמה ילדית והישרדותית, חוו התקפה.  הנהיה באמריקה ובריטניה, כמדינות מערב שמתיימרות עדין להנהיג את העולם, אחר מנהיגים שהם מצד אחד מייצרי אנרכיה ומאידך עוינים את הדמוקרטיה הליברלית, היא תוצאה של אותם מהלכים שהחלו בשנות הזהב של הדמוקרטים, שנות ה -90.   

בסופו של דבר,  התוהו יוליד את הבוהו. הדמוקרטיה מצויה כעת בעין הסערה, במיוחד בישראל שלנו, שלא כמו באמריקה נטולת חוקה ועקרונות מאזנים ששומרים על הדמוקרטיה. המאבק החשוף והלא מתפשר בין המנהיג הנבחר, נתניהו , לבין רשויות החוק הוא הצגה ראשונה ובוטה של המאבק הזה.  נתניהו הוא מנהיג, לא עוד פוליטיקאי נבחר, וכדאי לזכור איך גמרו מנהיגים אחרים את תפקידיהם בארצנו.  בעוד מערכות המשפט והבירוקרטיה פועלות, ואני סבורה שאין במהות פה רק עניין של ימין ושמאל,  וובכן הן פועלות כמייצגות את צורת השלטון המוסדית שאפיינה את המערב ב50 השנים האחרונות, מתוך רוחה של הדמוקרטיה ייולד המנהיג האמתי. שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה. אבל לא מלך ממש, אלא פוליטיקאי בן התקופה, מנהיג שמצד אחד הוא לא דיקטטור וכל יכול ומצד שני הוא לא בירוקרט.  כמו שעם ישראל תבע משמואל הנביא שימליך עליהם מלך במקום שופט, כך יערוג העם היושב בציון של המאה ה-21, הד למתרחש בארצות הברית, את שיבת המלך שלו. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...