יום רביעי, 18 באפריל 2018



 מתרגשת בחצי חיוך מול טקס המשואות לציון 70 למדינה.  נזכרת איך התרגשתי כשטראמפ זכה בנשיאות, מבינה פתאום את הפרופורציות הנכונות: מי שמסובב את ראשו ומביט בהיסטוריה, ואז מישיר אותו אל המרקע, נתקף תדהמה שמשאירה אותו כמעט אילם. עם ישראל בארץ ישראל, שמח וחי וקיים.  אשרי שזכיתי לחיות בדור שכזה. כל הערגות, כל הרגעים, כל הערוגות, הכל הכל, מתכנס לנקודה. או שרואים אותה או בוחרים שלא. אני בוחרת לראות. וזה מרגש בצורה בלתי נתפסת. אין עוד דבר שמחזק את האמונה שלי בטוב, ביופי, כמו לראות את העם הזה בארץ הזו חוגג כך את ההווה. 

ובמאמר מוסגר, מירי רגב שהפיקה את המופע הזה, או לפחות גרמה לאנשים לחשוב עליה כשחזו בו, עלתה לשלב הבא. כי כמו שאומרים, הכל פוליטי.

   


יום עצמאות שמח!  :)

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...