יום ראשון, 14 באפריל 2019

אני טקסט פוליטי


מפרסמת פעם נוספת שני פוסטים, אחד שחובר סמוך למערכת הבחירות הקודמת (3.2015), והשני עוד קודם, במערכת הבחירות שלפניה (12.2012). אני חשה ששניהם דייקו באופן יחסי, ובמיוחד מה שכתבתי על דמותו המתעצבת של המנהיג במציאות הישראלית של ימינו: 


קסם בורגני פריפריאלי

21.3.15


יש משהו מתקתק וחזק מאוד, כמעט ארוטי, ברגשות העם כלפי מנהיג אמיתי. הדמוקרטיה המערבית הצמיחה מעט מנהיגים אמיתיים, באופן יחסי, לעומת מלוכה או דיקטטורה.  כעת נראה שישראל מצליחה להצמיח מנהיג כזה. מה שקרה השבוע החל את הדמוקרטיה המלוכנית בישראל, ואני סבורה שזו התפתחות רציונאלית והגיונית. גם כמסורתית, שמאמינה בתכלית גורל העם היהודי בישראל. אבל גם כמי שהצביעה למחנה השני, הבנתי מהן תוצאות הבחירות, חוויתי הלם ועשיתי "חישוב מחדש". דברים צריכים להשתנות.  אני לא חושבת שאשוב להצביע למפלגת העבודה.  ראשית,  היא כבר לא כל כך מייצגת אותי כמסורתית. שנית, אין בה ייצוג לספרדים.  מאחר ואני חצי חצי במוצא ואין לי פצעים או זכרונות מרים מדי משנות החמישים, עד כה לא שחק העניין תפקיד. אבל כעת כאשר הזהות השבטית בישראל הולכת ומתחוורת, לא רק לשני השבטים המובהקים של אשכנזים ומזרחים, אלא בדרך שמזכירה יותר את החלוקה המקורית, לפי אזורים במדינת ישראל. יושבי ההר, יושבי הדרום, המרכז, השפלה והצפון.  הקווים השבטיים והקווים הגיאורפיים של ישראל שלובים זה בזה. ועם הזמן, הם ילכו ויתבהרו. אנשים שחשים קרבה ליישוב יהודה ושומרון יעברו לשם כשיפתחו עוד ועוד פרוייקטי בנייה אטרקטיביים ביישובים הללו. אנשים אחרים יעקרו לדרום בעקבות הבנייה שם באיזורי הנגב, ארד וכן הלאה. כנ"ל בצפון.   בעשור הקרוב צפויה תנועה ושנוי של מיקום גיאוגרפי כביכול בגלל הזדמנויות נדל"ן אך בפועל גם בהתאמה לזהות השבטית של תושבי ישראל.  השבטיות חוזרת ובגדול.   הבעיה בחלוקה אשכנזי- מזרחי היא שהיא פשטנית מדי. צריך עוד זהויות ועוד חלוקות.  עד שיתגלו 12 הזהויות המקוריות, אנשים נדונו להמשיך לפשפש בזכרונות מבית סבא וסבתא בתקווה לחלץ משם זהות.  אבל זה לא מספיק.  נחזור למנהיג.  נרצה או לא, לפנינו עומד כיום מנהיג אמיתי, חזק.  זה דבר שרוב תושבי המערב הדמוקרטי לא יכולים לומר על מנהיגיהם. קשה לי עם המנהיג הזה כי לתחושתי הוא לא מונע מאהבה ורגש אלא משכל ונתוח קר.  אבל אולי הוא הכנה לדבר האמיתי, למנהיג האמיתי שיעלה- קשה לדעת.  אולי נתניהו הוא טיוטה לשלטון הדמוקרטיה המלוכנית שעם ישראל באמת משווע לו.  בינתיים, הפוליטיקה הישראלית מעולם לא נראתה מרתקת, מפתיעה וקוסמת כל כך.

ועוד הערת חושבים:  השמאל הקלאסי, זה של שנות התשעים,  מלך בזכות גבורתו בשדה הקרב.  גנרלים מהוללי קרבות הם הם אצולת השמאל. זו בדיוק הסיבה לנטיית הדור הצעיר, ההולך ומקצין שמאלה משמאל, התנערות מערכי המיליטריזם. שכן יש פה אמת, מיליטרליזם כשלעצמו המנותק מהיהדות והאמונה הוא ריק ואלים.  הבעיה שאת ההיתוך הזה לא ניתן לעשות בתוך קבוצת השמאל המקורית, חילונית אשכנזית אתאיסטית, אלא עם עוד חלקים בעם, מסורתיים מזרחים, או דתיים לאומיים. רק היציאה מתוך הקבוצה שהנה האליטה הקודמת, וחבירה לקבוצות המחוברות לאמונה וליהדות, יכולות לתת לשמאל את ההצדקה למיליאטריזם שהיה תמיד מנת חלקו.  משפחת גפן לדוגמא, אצולת השמאל,  עלתה לגדולה בזכות משה דיין.  כנ"ל משפחת רבין.  שכונת צהלה, מקום מגוריו של יצחק הרצוג, הוקמה בידי קצינים יוצאי צה"ל.  השמאל מבין כי גבורתו בקרב היא שהקנתה לו את מעמד האליטה, אבל מבין לצד זה (אפילו מבלי להבין במודע) שהנתוק מהזהות היהודית הוא שפגע והוריד אותו מעמדו בהובלת המדינה בסופו של דבר.   עם זאת לא ניתן ולא צריך לבטל את זהות הלוחם המהולל שנתן לנו דמות הצבר האשכנזי אתאיסט, אלא יש לחבר אותו עם דמות הלוחם המסורתי מזרחי שהתהווה בשנים האחרונות. רק יחד הם יכולים לקנות חזקה על המדינה הזו בלב שלם.  ולכן צמח פה המנהיג שצמח: לוחם מחד, מחובר ליהדותו מאדך. 




אופטימיות זהירה

12.2012

מעניינות אותי שתי תופעות: תופעת המחאה החברתית מלפני שנה, וכן התופעה של אינטלקטואלים, בעיקר אשכנזים, היוצאים נגד הדת ומחזיקים בדיעות שמאל ושמאל רדיקלי. תופעה תאומה היא רגישות חברתית שצצה בתנועות שמאל  אנטי דתיות/ לאומיות כמו דע"ם, חד"ש ודומיהן,  שמבקשות לקרב אוכלוסיות מיעוטים המאופיינות בזיקה לדת דווקא.  יש כאן תהליך מרתק והוא מרתק כ"כ מהיותו דיסונאנסי. ואני תמהה למה לא דנים בו סוציולוגים ישראלים? אבל ככל שעסקתי בשאלה השנייה הבנתי שאותם סוציולוגים הם חלק בתופעה.
האליטה האשכנזית 'רגישה' לאוכלוסיות מקוטבות לה. אי אפשר ללמוד משהו מתופעה אם לא מנסים להתחקות אחר האמת שבה. מהי נקודת האמת שהתופעה הזו מציגה? האליטה האשכנזית בארץ  נסוגה, דמוגרפית ומוראלית.  הציבור הזה, מרוכז בת"א  ופזור בחיפה עילית, ומעט בדרום (עומר) ובקיבוצים , יודע שימי הנהגתו מסתיימים. זו אליטה שיורשיה נושפים בעורפה.  יחד עם ההבנה שהתהליך בלתי הפיך, נוצרת הזדהות עם ציבור מוחלש וזר באמת ( ר"ע מרדף הדרכונים הזרים).     במקביל, מקום הדת בקרב אותן אוכלוסיות בהן מנסה  הקבוצה הזו לתמוך: אוכלוסיות מסורתיות,  שבנויות על טקסיות דתית אשר שמרה אותן, נתנה להן כוח וזהות.  הטראגדיה של אותן אוכלוסיות   הוא שבר ביישוב ערכים מסורתיים אלו במודרניות מערבית .  אותן אוכלוסיות מיעוטים לא יכולות או רוצות לוותר על הזהות הדתית -  להיפך. כל נסיון לפורר אותה  יגרום לתגובת נגד . היישוב הנחוץ הוא בין המסורת, עמוד השדרה, למציאות מודרנית בה יצליחו לשרוד כלכלית. 
  אבל השמאל האשכנזי שיוצא לעזור ולדבר בשמם, מורכב מאנשים שמייתרים ויוצאים נגד ערכים  מסורתיים.  מתוך  זה הם עורגים למיעוטים מלכתחילה!   ולכן לא נוצר ולא ייווצר  מפגש בין שתי הקבוצות הללו והכמיהה היא פיקטיבית , הטלה של צורך נפשי קולקטיבי,  אמירה בשתיקה על הדרך שהאליטה האשכנזית  תופסת את מקומה.   למי שרוצה לומר משהו על הליבראליזם וזכויות אדם - אני לא קונה את זה. זה אולי היה נכון לשמאל של שנות השבעים שמונים - לא רלוונטי כעת. השמאל היום הולך והופך לא ליבראלי ולא הומאניסטי (במובן הקלאסי של המושג).  וודאי לא החלקים היושבים באוניברסיטאות.
לעתים מדברים על ארצות הברית כמודל  למדינת מהגרים (למשל פרופ' רות גביזון, שאני מאוד מעריכה) . מכאן הגיעו הדיבורים על חוקה או מדינת כל אזרחיה וכן הלאה.   ההנחה היא שאם בארה"ב זה עבד, אם שם הצליחה האמריקניות לקלף את זהות מהגריה, גם כאן זה יעבוד.   במציאות זה ההפך :  בארה"ב  הגרעין המשותף, החוקה, מאחיד את הזהויות. אך בארץ ישראל הזהויות השונות מועצמות שכן ישראל שבטית בעצמותה. ישראל היא  צומת  תלת דתי וכל נסיון לטשטש את זה רק יעלה תגובת נגד.

הופעת המחאה החברתית .  לפני שנה נעשה נסיון ליצור מפנה פוליטי באמצעות תנועה ספונטאנית לצדק חברתי. כל זה כמובן לגיטימי,  אבל   במה הכל הסתכם?   במקום עליית מפלגת שמאל שניזונה מהמומנטום ,  השמאל רוסק לשלוש מפלגות שכוחן מינורי - מול גוש ימין מחוזק. באופן אישי,  כמצביעת עבודה, אקווה שכניסה לקואליציה תאפשר המשך פעילות בנושא החברתי.  ויתכן שגוש הימין ייקח את זה לתשומת לבו.   הישראליות של ימינו מבוססת על מסורתיות וטקסיות צבאית+דתית.  דמותו של משה פייגלין היא פנומן שצריך להמשיך ללוות את הבשלתו בשנים הקרובות.
למעשה, ערכים אלו משותפים גם לשכנינו אלא שלישראל יתרון המידתיות והיכולת להכיל זהויות שונות (אפילו להעצים אותן). וכך נמנע הקפאון, רעיוני או כלכלי.  ובכל זאת,  ישראל הולכת ומשתלבת בסביבה וזה מראה על הבשלה. היא בעלת זהות משולשת מרתקת: דת לאום וארץ. והדבר מהדהד בכל רחבי העולם.   מטבע הדברים, תהליכים המתוארים בכתבות כאלה, חייבים לקרות.  אני לא רואה אותם כשליליים. להיפך.
 כשיעבור הזמן הציבור שייקח עליו להנהיג יהיה מורכב מציונות דתית-ממלכתית יחד עם מזרחיים מסורתיים.   הנהגה כזו תיצור הידברות נכונה יותר עם המדינות השכנות, שכן הערכים  דומים וקרובים יותר לערכי המזרח התיכון, וודאי יותר מאלו של האליטה האשכנזית שניסתה, ונכשלה, בקידום שלום או מאזן שקט באיזור.  אני אופטימית.

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...