יום שני, 30 ביולי 2018

דעה וידיעה


הרבה זמן לא דיברתי פה על פוליטיקה. בפרט, פוליטיקה אמריקאית שהיא נושא חביב עלי ביותר בשנתיים וחצי האחרונות. 
בין לבין עמדותיי גרמו לכמה אנשים פחות לחבב אותי, כמו דודים שלי שהגיעו לארץ לביקור מאמריקה, או מרצה כלשהו במחלקה להיסטוריה. הם, בלשון המעטה, מתעבים מה שקורה כרגע בוושינגטון. ובעצם בעולם המערבי כולו.  נעים בין התעלמות מפוליטיקה לבין אזכורים היסטריים מלאי שנאה ואיבה כלפי מי שלא חושב כמותם. והדודים שלי במיוחד, המרצה עוד צריך לשחק אותה ניטראלי. קראתי סופר יהודי אמריקאי אחד, זוכה פרס פוליצר, שאמר שכל יום הוא מתעורר בתקווה לשמוע שטראמפ הובל מהבית הלבן על אלונקה בעקבות אירוע לבבי חמור. חחח
אז קשה לי לבחור את המשפטים הנכונים, אני מטלטלת בין תחושת אפסיות, לבין התחושה ההפוכה לה. כנראה ששתיהן מוצדקות.  בזמן האחרון אני שוקלת איך לתרגם את מה שעברתי רגשית ורוחנית, ואח"כ עבר העולם, עם השנויים האסטרונומים בזירה הגאו-פוליטית, לספרות. והאם דווקא לתרגם את זה לספרות, למה לא עיון?  אני מתלבטת. כרגע הרעיון הוא גם וגם. כי מישור היצירה מאפשר יותר, אבל דווקא יש לי רצון עקרוני לכתוב איזו תזה ולעבד אותה למשהו עיוני. ימים יגידו.  אבל מול כל זה, כל המלל הזה, הסבל שאני נתקלת בו בעולם משתק אותי. אני אילמת נוכח אסונות, בייחוד אקראיים. אסונות טבע, אסונות ידי אדם. אסונות שאני יודעת עליהם וכן, גם אלו שאני לא יודעת.  קשה לי לחרוץ דעה כי אני מרגישה את שבריריות הכל.  ניסיתי ללמוד שיעור על ספר איוב, דיון במשמעות הסבל. זה לא ממש עזר. גם תשעה באב האחרון, מגילת איכה וכל זה. הניסיון לגשת לסבל מאפס אותי. מציב לי אתגר רציני שאני לא יכולה לו. לפעמים קשה לי בגלל זה לקום בבוקר מהמיטה, למהר לעבודתי. עם היקיצה עול העולם הזה נוחת עלי. כל הסבל שחוויתי, שלי או של אחרים, כל הסבל שעבר דרכי. הזיכרונות.  יותר מכל מלווה היקיצה באימה. חרדות שאין להן שיעור, כמו שדים שיצאו לחופשי.  הנה, התחלתי בפוליטיקה אמריקאית וסיימתי בשדים. כנראה יש קשר. ואומרים שיותר אמריקאים סובלים כעת מחרדות בגלל מה שקורה בוושינגטון. גם תומכי הממשל וגם מתנגדיו. 

אז מה אני רוצה לומר?  מעת לעת אני קוראת את רשימותיו של העיתונאי הגולה ממולדתו (חחח) רון מייברג. אני אוהבת לקרוא אותו, הוא כותב מחונן. לרוב נראה שדעותינו שונות. על כל פנים, הוא אמר באחת הרשימות שלישראלי אין אחיזה במציאות האמריקאית כי הוא לא חי שם. ולכן, הוא לא יכול להבין ולחזות בצורה מדויקת מה קורה ומה יקרה באמריקה. ברמת העיקרון, אני מסכימה. אבל, אפעס, מה שעברתי בשנתיים האחרונות מוכיח אחרת. לא כי חזיתי, אלא כי הרגשתי.  ולא כי נמנעתי מלקרוא דעות מנוגדות לשלי. להפך, ויתרתי על כל דעה מוקדמת וריככתי את עצמי כך שיכולתי לספוג הכל. זה מזכיר את התוצאה הבאה מהפוסטמודרניזם:  "יש מקום לכל הדעות כי האמת מתגלה בכל".  אני חושבת שבמעט הפעמים בחיים האלו שהצלחתי להבין משהו על משהו, זה היה כשהצלחתי להרחיב את נפשי כך שתכיל אם לא כל הדעות אז המון מהן. ואי אפשר לעשות זאת בלי לאפס את עצמנו. בלי להפוך את עצמנו כמעט שקופים. וודאי שיש אמת, פוליטית לדוגמא.  אלא שהיא נמצאת בפוקס ניוז, ניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, מקור ראשון, הארץ, וואי נט, גארדיאן, ערוץ 7, אל ג'זירה, ועוד ועוד . ואין הכוונה לקטלוג של כל הדעות, אלא שאיפתן כמו ריחות פנימה בלי סדר ובלי מיון. וכך מתוך כל הכאוס הזה של "יש", מתגלה קו דק של מגמה. ומתחיל ה"אין", פסילת השקרים, עד שנותרים עם קו המגמה האמתי.  אבל לכל הדעות יש חלק בו. לכן לאנשים שרוצים לדעת את האמת אין פריבילגיה לאטום את עצמם לדעות  אחרות. לא מתוך סובלנות או סבלנות, כי זה בולשיט. אלא כי הם רוצים לדעת את האמת. וזו הדרך.  ככל שנדבר עם יותר אנשים שונים כך נכיר אותם ואת עצמנו. פוליטיקה היא רק דוגמא. זה נכון גם לתחומים אחרים בחיים.

זה באידאל. במציאות, אנחנו בוחרים עם מי לדבר מתוך אלף ואחת סיבות. כמו קנאה, תחרות, רצון להתחבב, להתקדם, להתנשא וכן הלאה. אנחנו לא מסוגלים לשמוע את המציאות בצורה נטולת פניות כי אנחנו אנחנו. האני שלנו מסתיר לנו את העולם. כדי שלא נטיל צל, עלינו להתאפס לנקודה. הנקודה אינה מטילה צל. לאפס אין גודל. אך הוא מכיל את הכל. 


אמת ובדמיון



 יותר ויותר אני חושבת על השאלה: מה הקשר בין אמת לבדיון? או אולי, מה הקשר בין אמת לאשליה? מה חלקה של אשליה באמת, ולהפך?  וזה קשור לפוליטיקה וזה קשור לאהבה וקשור גם לעושר. קשור להרבה דברים.
השבוע הקשבתי לסופר מייקל שייבון מדבר על ספר שכתב (moonlight) לפני כמה שנים. והוא אמר משהו כזה:  
" האמנות נותנת לנו את הכוח לשכנע שיש משמעות לדברים. אמנות הכתיבה בפרט, נותנת לנו כלים ליצור את התחושה הזו. ואולי זה נכון ואולי זה לא, אבל זה מה שנהדר ". שייבון מתעכב על החירות שהכתיבה מציעה, למעשה כל אמנות. אמנות נותנת משמעות לדברים. כתיבה בפרט, מדברת את המשמעות והופכת אותה מחוויה לרעיון, למהלך שיש בו הגיון. בכך היא מסוכנת. בכך היא למעשה, פחות חופשיה מאמנויות אחרות. הדיבור דווקא הוא שמבדל את האדם. אני חושבת שהוא, ואנשים דומים לו, מתענגים מאד על החופש ועל הדברים שהוא יכול להביא.  אחרי הכל, העובדות לרוב כל כך משעממות. זה נפלא אם יכולנו להתעסק אתן ולזרוע בהן רמייה. זה נכון, וזה לא רק מרתק אלא גם משחרר. אפילו מרפא. זה מזכיר לי מה שאמר בוב דילן על אלביס: "כשאתה שומע אותו לראשונה, זה כאילו ברחת מהכלא".

אבל כיום חופש לא מספיק לי ואני שואלת: מה עם הטוב?   האם יותר חירות פירושה יותר טוב?  ונראה לי שלא.  אוקיי, אחרי שלמדנו איך יוצרים אשליות: מה חלקה של האשליה באמת?  זה בייחוד רלוונטי לי כי עבורי האמת הכי גדולה זו אהבה וידעתי שתי אהבות בעבר, אחת הייתה רובה אמת והשנייה רובה אשליה. ושתיהן היו חזקות ושתיהן היו עמוקות ושתיהן שינו אותי באותה מידה.  אז אני חושבת שהמהלך הוא בערך כזה: האשליה מאפשרת את האמת. כלומר, האשליה חוצבת את המערות דרכן בורחים אל החופש. אל האמת.


לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...