יום שני, 30 ביולי 2018

דעה וידיעה


הרבה זמן לא דיברתי פה על פוליטיקה. בפרט, פוליטיקה אמריקאית שהיא נושא חביב עלי ביותר בשנתיים וחצי האחרונות. 
בין לבין עמדותיי גרמו לכמה אנשים פחות לחבב אותי, כמו דודים שלי שהגיעו לארץ לביקור מאמריקה, או מרצה כלשהו במחלקה להיסטוריה. הם, בלשון המעטה, מתעבים מה שקורה כרגע בוושינגטון. ובעצם בעולם המערבי כולו.  נעים בין התעלמות מפוליטיקה לבין אזכורים היסטריים מלאי שנאה ואיבה כלפי מי שלא חושב כמותם. והדודים שלי במיוחד, המרצה עוד צריך לשחק אותה ניטראלי. קראתי סופר יהודי אמריקאי אחד, זוכה פרס פוליצר, שאמר שכל יום הוא מתעורר בתקווה לשמוע שטראמפ הובל מהבית הלבן על אלונקה בעקבות אירוע לבבי חמור. חחח
אז קשה לי לבחור את המשפטים הנכונים, אני מטלטלת בין תחושת אפסיות, לבין התחושה ההפוכה לה. כנראה ששתיהן מוצדקות.  בזמן האחרון אני שוקלת איך לתרגם את מה שעברתי רגשית ורוחנית, ואח"כ עבר העולם, עם השנויים האסטרונומים בזירה הגאו-פוליטית, לספרות. והאם דווקא לתרגם את זה לספרות, למה לא עיון?  אני מתלבטת. כרגע הרעיון הוא גם וגם. כי מישור היצירה מאפשר יותר, אבל דווקא יש לי רצון עקרוני לכתוב איזו תזה ולעבד אותה למשהו עיוני. ימים יגידו.  אבל מול כל זה, כל המלל הזה, הסבל שאני נתקלת בו בעולם משתק אותי. אני אילמת נוכח אסונות, בייחוד אקראיים. אסונות טבע, אסונות ידי אדם. אסונות שאני יודעת עליהם וכן, גם אלו שאני לא יודעת.  קשה לי לחרוץ דעה כי אני מרגישה את שבריריות הכל.  ניסיתי ללמוד שיעור על ספר איוב, דיון במשמעות הסבל. זה לא ממש עזר. גם תשעה באב האחרון, מגילת איכה וכל זה. הניסיון לגשת לסבל מאפס אותי. מציב לי אתגר רציני שאני לא יכולה לו. לפעמים קשה לי בגלל זה לקום בבוקר מהמיטה, למהר לעבודתי. עם היקיצה עול העולם הזה נוחת עלי. כל הסבל שחוויתי, שלי או של אחרים, כל הסבל שעבר דרכי. הזיכרונות.  יותר מכל מלווה היקיצה באימה. חרדות שאין להן שיעור, כמו שדים שיצאו לחופשי.  הנה, התחלתי בפוליטיקה אמריקאית וסיימתי בשדים. כנראה יש קשר. ואומרים שיותר אמריקאים סובלים כעת מחרדות בגלל מה שקורה בוושינגטון. גם תומכי הממשל וגם מתנגדיו. 

אז מה אני רוצה לומר?  מעת לעת אני קוראת את רשימותיו של העיתונאי הגולה ממולדתו (חחח) רון מייברג. אני אוהבת לקרוא אותו, הוא כותב מחונן. לרוב נראה שדעותינו שונות. על כל פנים, הוא אמר באחת הרשימות שלישראלי אין אחיזה במציאות האמריקאית כי הוא לא חי שם. ולכן, הוא לא יכול להבין ולחזות בצורה מדויקת מה קורה ומה יקרה באמריקה. ברמת העיקרון, אני מסכימה. אבל, אפעס, מה שעברתי בשנתיים האחרונות מוכיח אחרת. לא כי חזיתי, אלא כי הרגשתי.  ולא כי נמנעתי מלקרוא דעות מנוגדות לשלי. להפך, ויתרתי על כל דעה מוקדמת וריככתי את עצמי כך שיכולתי לספוג הכל. זה מזכיר את התוצאה הבאה מהפוסטמודרניזם:  "יש מקום לכל הדעות כי האמת מתגלה בכל".  אני חושבת שבמעט הפעמים בחיים האלו שהצלחתי להבין משהו על משהו, זה היה כשהצלחתי להרחיב את נפשי כך שתכיל אם לא כל הדעות אז המון מהן. ואי אפשר לעשות זאת בלי לאפס את עצמנו. בלי להפוך את עצמנו כמעט שקופים. וודאי שיש אמת, פוליטית לדוגמא.  אלא שהיא נמצאת בפוקס ניוז, ניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, מקור ראשון, הארץ, וואי נט, גארדיאן, ערוץ 7, אל ג'זירה, ועוד ועוד . ואין הכוונה לקטלוג של כל הדעות, אלא שאיפתן כמו ריחות פנימה בלי סדר ובלי מיון. וכך מתוך כל הכאוס הזה של "יש", מתגלה קו דק של מגמה. ומתחיל ה"אין", פסילת השקרים, עד שנותרים עם קו המגמה האמתי.  אבל לכל הדעות יש חלק בו. לכן לאנשים שרוצים לדעת את האמת אין פריבילגיה לאטום את עצמם לדעות  אחרות. לא מתוך סובלנות או סבלנות, כי זה בולשיט. אלא כי הם רוצים לדעת את האמת. וזו הדרך.  ככל שנדבר עם יותר אנשים שונים כך נכיר אותם ואת עצמנו. פוליטיקה היא רק דוגמא. זה נכון גם לתחומים אחרים בחיים.

זה באידאל. במציאות, אנחנו בוחרים עם מי לדבר מתוך אלף ואחת סיבות. כמו קנאה, תחרות, רצון להתחבב, להתקדם, להתנשא וכן הלאה. אנחנו לא מסוגלים לשמוע את המציאות בצורה נטולת פניות כי אנחנו אנחנו. האני שלנו מסתיר לנו את העולם. כדי שלא נטיל צל, עלינו להתאפס לנקודה. הנקודה אינה מטילה צל. לאפס אין גודל. אך הוא מכיל את הכל. 


3 תגובות:

  1. איזה פוסט מרתק ורהוט. תודה לך על זה.
    אני מסכימה איתך (וגם אובמה אמר לפני כשנתיים נדמה לי) שאחת הבעיות המרכזיות שלנו היא חוסר המוכנות שלנו לשמוע (לקרוא) דעות שמנוגדות לשלנו. להקשיב לאנשים שאורח חייהם ודעותיהם והשקפותיהם הפוכות משלנו. אגב זו למשל הסיבה שכולם מופתעים כשנשיא כמו טראמפ נבחר או הליכוד זוכה כאן שוב בראשותו של ביבי. כשלא שומעים בכלל את מי שלא מסכים איתנו, את מי ששונה מאיתנו בדעותיו, בסגנון חייו, באמונותיו - אין לנו בעצם מושג מה עוד קורה במציאות פרט למה שקורה בבועה הקטנה שבה הקפנו את עצמנו.
    אני לא מסכימה איתך שהאמת נמצאת בכל העיתונים האלה שפירטת, ורק צריך לפסול את השקרים ולזכך את המידע ובסוף נגיע אליה. האמת, כפי שגיליתי בשלב מאוחר יחסית בחיי, לעולם לא באמת נאמרת על ידי עיתונאים. גם הישרים ביניהם. תמיד יש משהו שמסולף או נשמט - או בגלל האג'נדה שלהם, או בגלל שזה נסתר גם מפניהם. במיוחד בפוליטיקה. אין לנו מושג מה באמת הולך בחדרי החדרים ובמסדרונות.....וגם הזכים והמיטיבים שבין הפוליטיקאים והמנהיגים - אלה שבאמת אכפת להם ומבינים שתפקידם לשרת את העם ואת המדינה (וכמה כאלה כבר יש?) שומרים את רוב הקלפים קרוב לליבם.
    אז הסיכוי שלנו באמת להבין מה קורה בעולם (הגדול וגם הקטן שלנו) הוא באמת לחשוף את עצמנו לכמה שיותר ציבורים, כמה שיותר אנשים שהם שונים מאיתנו. שיש להם בעיות שונות משלנו. שיש להם שאיפות שונות משלנו. שיש להם אמונות אחרות ודעות אחרות....ולפחות כך נכיר את המציאות כפי שהיא. ואז אולי יהיה לנו גם סיכוי להשפיע עליה במעט. וגם אם לא - לפחות לא נחיה במן בועה של בורות ונופתע בכל פעם מחדש ממה שקורה סביבנו ובעולם.

    השבמחק
  2. מסכימה שצריך לקרוא ולהקשיב הרבה מסביב כדי להפיק מכל המידע את מה שנראה כמגמה מתהווה. רוב האנשים לא מקשיבים: לכל היותר הם דבקים בקו אחד (שאותו הם רגילים לקרוא), ופוסלים את כל השאר. הנכונות שלך לומר גם דברים שאינם אופנתיים יפה בעיניי, גם אם לא בהכרח אני מסכימה עם כל מסקנותייך.
    ואהבתי את עקרון הטלת הצל והיעדרו שבפסקה האחרונה.

    השבמחק
  3. מעניינת הכותרת, דעה וידיעה. מה ההבדל? זה כמו נבואה, התוצאה קובעת. במקרה שלך התוצאה קבעה שהיתה ידיעה, אבל אם היה אחרת זו היתה דעה. את לבד יודעת אם ידעת או ניחשת, ואני מאמינה לך שכן. ואשר לרון מייברג, אני מסכימה עם העיקרון שזר לא יבין זאת, אלא שלפעמים גם קלישאות אחרות עובדות, כמו 'אורח לרגע רואה כל פגע'. במילים אחרות, לכל כלל יש כלל נגדי, וצריך המון צניעות. בנוגע לאנשים באופן כללי, הם אכן נוטים להקיף עצמם באנשים דומים להם. תכונה שכזאת. פעם אפילו עשו מזה פרסומת מתנשאת, אי אז בשנות השמונים, לרשת בתי קפה 'אפרופו' - לבלות עם אנשים דומים לך. היום זה לא היה עובר מטעמים של פוליטיקלי קורקט, אבל האנשים לא באמת השתנו. כולם עדיין מתכנסים לקהילות של 'דומים'.

    השבמחק

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...