יום ראשון, 28 בפברואר 2021

טלטלה


לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
בסינור לצוואר וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים
לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי
ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש.

(לא יכולתי לעשות עם זה כלום / יונה וולך)

                                                                                * *

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי האהוב עלי, היחיד שביכולתי לומר בכנות על כתיבתו שהיא גאונית. כשנפטר לפני שנתיים ומשהו, כתבתי עליו.  כסטודנטית בירושלים קראתי את "מיכאל שלי", נדהמתי מהכתיבה שכן לפני זה לא נחשפתי לרמה כזו של ספרות בעברית. הסופר עם הסוודר, כיניתי אותו בחיבה. 

בימים אלו אני עוברת טלטלה עצומה עם הוצאת ספרה של בתו, גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", בו היא מתארת שאבא שלה היכה אותה, השפיל והתעלל נפשית לאורך זמן. קראתי את ספרה בנשימה עצורה, כמו שאומרים, ואחרי כמה ימים קראתי שוב. רק עכשיו מתחילה הפנמה. אחת הסיבות שהספור כל כך מטלטל אותי הוא הדמיון הרב לסיפור חייו של אדם אחר, אלוף משנה במיל', שהכרתי בעבר והוזכר בבלוג כמה פעמים. הוא עבר התעללות כילד, ספג אלימות שיטתית והוכה לפעמים עד זוב דם. גם אצלו, היה מדובר במשפחה מיוחסת בציבור אידיאולוגי (דתי לאומי). כולם ידעו ושתקו. נראה לי שממרום השנים זה הכאב הנורא ביותר. כשבגר, ניתק עמם כל קשר. כשכתבתי וגוללתי את הספור ההוא, שורות בודדות הוקדשו למה שעבר כילד. את עצם הווידוי תפסתי כפרובוקטיבי, מנותק מהקשר. אולי כמו שאנשים מסויימים מרגישים עם הווידוי של גליה עוז. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום.

יצא לי להכיר את משפחת עוז רק מעט, בעיקר בנו, שקרוב לגילי. ביקרתי בשבעה של הסופר המנוח. אני חושבת שכל מי שמכיר אותם מצוי בהלם. מעל לכל הם.  זה ברמה האישית.  ואני מסרבת, משהו בי מסרב כרגע להתייחס לרמה שהיא לא אישית. אבל אי אפשר שלא. כשגליה עוז אמרה " לא מחלקים פרסי נובל על אנושיות" או משהו כזה,  אי אפשר היה להימנע מלקרוא את זה כביקורת. אולי יש צורך להפסיק את הנתק הזה בין האדם למה שהוא עושה וחושב ?  זו הייתה במקור אחת הסיבות שהתרחקתי מהחילונית ובחרתי במסורת, ביהדות. כבר כמעט עשור שאני מסורתית. אני סבורה שביהדות יש מגמה לחבר בין מיהו האדם כאדם, למה שהוא ניחן בו. וכל ניסיון לנתק הוא אכזרי ואטום לכל מה שאני מאמינה בו.

והם יפים מאד, בעיקר האבא, עמוס, ושתי הבנות, פאניה וגליה. ויש להם פנים יפות וסימטריות במיוחד, קיבוצניקיות, עיניים תכולות זורחות. האשכנזים מפעם, אליטות ישנות.  ההצגה הזו שהרימו כל הזמן אותן אליטות, כראווה.  אם יש דבר שמובחן בין אשכנזים למזרחים אני חושבת זו האותנטיות. יש באשכנזים משהו שמבקש להתחפש, להיות משהו שהם לא. הצורך לזייף, להעמיד פנים בצורה מקיפה ומלאה. חוסר היכולת לגלות בישירות פשוטה וחשופה את הדברים. וכתוצאה מכך, הקרבת חלקים שלמים בנפש האדם לטובת הזיוף.  חלק מהזעם המזרחי היה על שהם אולצו להתחפש, להיות מה שהם לא. להיות ישראלים, בשעה שלאימתו של דבר הם שבטי ישראל. ואני אומרת הם, אבל זה בעצם אנחנו. עם הזמן מדינת ישראל הופכת, בתהליך התבגרות, לשבטי ישראל. ישראל הוא אביהם של 12 השבטים. כל שבט והזהות שלו - השם שלו. ישראל היא לא כור היתוך אלא מציאת קווי המתאר של שבטי ישראל האבודים בתוכנו. ומתוך תהליך זה צומחת הזהות הישראלית, אמתית ונכונה. 

אחזור לעניין גליה עוז.  לא ניתן לקרוא את עמוס עוז מכאן ואילך כפי שקראנו אותו. הביוגרפיה החליפית של עוז נוסחה בתמציתיות בספרון של בתו. ואולי היא לא רוצה או לא מעוניינת בכך, אבל כמובן שספריו של הסופר הנודע ייקראו אחרת מעתה ואילך.  אי אפשר להבין אותו בלי להבין אותה ואת היחס בין הספור שלה לספור שלו. בכך כמובן זכתה גליה במאבק הירושה, הדמיוני והאמתי, היא יורשת הנרטיב שיצר אביה. מכאן ואילך היא מספרת את הספור. לא, לא בכדי נמנעתי מלעסוק בשאלה האם אני מאמינה לה? אני מאמינה. אבל מרגע שהדברים נאמרו, בפריים טיים של ערוצי התקשורת ובכל מקום בעצם, מחלחלים למודע הקולקטיבי, הם קיימים וזהו. שאלת גבולות האמינות, שלה ושל אותו אדם שהזכרתי בבלוג, היא רצינית ופתוחה. היא כרוכה בצורך של אנשים מסוימים להגדיר את עצמם על ידי הליכה נגד, במרי תמידי, בכך שנשמתם במהותה היא נשמה צעירה, שנמצאת במרחב הילדות ולא תינתק משם. ולכן מפוצלת. הם חווים את עצמם כאנטי גיבור מוחלט. שזקוק להצלה כל הזמן אבל אין מי שיכול להציל ורק הוא עצמו יכול לעמוד במשימה, שהיא, להפוך את עצמם מאנטי גיבור לגיבור. וזה תהליך שיכול להתבצע רק בנוכחות אחרים. וליבו של התהליך הוא הדיבור על עצמם , וזיהוי רסיסי העצמי הזה בידי אחרים. אלו מגישים להם אותם לאחר שלוקטו, עד שהם משתבצים אל דמות. יש פה הרבה לומר אבל אין טעם. יש פה אישה שדברה את האמת שלה ושנתה את מהלך העניינים. ספור על אם ובנה, ספור על אב ובתו, אהבה וחושך. עם קצת ערפל. 

יום שבת, 20 בפברואר 2021

השבטים

 

אני מרגישה שישראל היא מן מקום כזה, כמו מראה קסומה שכל קבוצה שמתבוננת בה רואה בתחילה את בבואתה, אבל בעבור זמן את עצמה האמתית - ונרתעת... המראה לפעמים זר כל כך ומוזר. כל שבט מהשבטים שיש פה מגיע עם תפיסות מסוימות, הסתכלות על החיים, רצונות, וכו', והחיים פה במדינת ישראל פורמים אותם לחוטים דקיקים שעפים ברוח. 

זו הסיבה שקשה לכתוב על ישראל וקל לכתוב על ארצות הברית, או אפילו על אירופה לדוגמא.  אני חושבת שהחוקיות בישראל היא באמת אחרת, שונה. כל השבטים המרכזיים, החרדים, הדתיים, החילונים, כולם עוברים משבר זהות פנימי, לא יודעת אם משבר זו המילה, אבל כאבי גדילה רציניים... מתוך הקבוצות שאנו מסוגלים לסמן כרגע, חרדים, דתיים, חילונים, אשכנזים חילונים, ערבים, רוסים, אתיופים, קיבוצניקים, עירוניים, הולכים ומתהווים בתהליך כואב השבטים האמתיים שירשו את הארץ. 

 החרדים נמצאים כבר זמן בתהליך של התגוננות מול המודרניות השועטת של המדינה. ועכשיו,  בטירוף מול הקורונה שמתנגשת עם הקהילתיות שלהם על ידי כפיית הריחוק, כמו הזרקה של המאה ה- 21 לתוך פיסה מהמאה ה-18. הם חברה מאד מעורבת, תוססת, קהילתית, אבל עכשיו הם פתאום צריכים לעשות סוויץ'.  נשענים לגמרי על פירוש היהדות בצורה הדתית שלה דווקא, צורה חזקה שמשמרת אותם כמעט כמו  בתוך שרף. הם יודעים שהם בפער מהשאר אבל זה מה ששומר עליהם. חרדים הם בממוצע הקהילה המאושרת ביותר מבין הקהילות השונות. איכות החיים שלהם גבוהה, מאושרים וחיים חיים משמעותיים משפחתיים ולרוב גם לא חסר להם דבר.  זו הסיבה שהם נשמרים כל כך חזק. אבל חזק גם הפער בינם לבין היתר, והם מודעים לו היטב. הסיבה שהחרדים ממשיכים בחרדיותם היא לא שהם טיפשים או שטופי מוח על ידי הרבנים. הסיבה היא שהם מאושרים ונשמרים ולא רוצים לוותר על חייהם ועל היכולת להתיך את העתיק והמודרני. הם לא שואלים שאלות מערערות, פוצעות, על אמונה, אלא שאלות מעשיות.  

הדתיים הלאומיים זו הקבוצה שלקחה על עצמם הכי הרבה, עם משבר הזהות הכי מהותי.  קבוצה שהולכת ומתמעטת אף שהרעיונות של מייסד השבט המיזרוחניקי, הרב קוק, היו מדויקים מאוד וגם במרחק השנים מוכיחים את עצמם. בכל זאת הרב קוק לא סוחף את ליבם של הכלל, עמך ישראל, אין לו את האנרגיות מהסוג הזה. אין רבנים בציבור הדתי לאומי שמשפיעים על פנימיותם של כלל ישראל כיום. רוצים ליצור את המיתוס שיחזק אותם, אולי מה שהחילונים כבר יצרו ושכחו.  ובסופו של דבר, מתוך שרוצים לגשר בין הקבוצות,  אין הם מבררים את זהותם בצורה עמוקה ונכונה ומאבדים אותה: בצבא, באוניברסיטה, בתוך החיים. להוציא קבוצה קטנה מתוכם שמזוהה יותר מכל עם גוש אמונים, המיין סטרים הדתי לאומי היום נטול זהות באופן משווע. ברמת הפרט הם מצליחים, ברמת הכלל נכשלים. 

כל היתר נקראים חילונים, אך זו הקבוצה הכי משלה. כי האמת שהיא כוללת כמה שבטים: חילונים אשכנזים,  מסורתיים שהם בעצם ספרדים , ישראלים לא יהודים (בעיקר מברית המועצות לשעבר),  והשבט הנוסף הוא כמובן ערביי ישראל.  

מתוך הקבוצה הזו,  החילונים האשכנזים היא הקבוצה הטראגית יותר מכיוון שאין כאב כמו כאבו של מלך שהפסיד את כיסא השלטון, או כעשיר שירד מנכסיו. זו הקבוצה שהקימה את המדינה, עצבה אותה ושלטה בה זמן ממושך, עד שהפסידה כשסחררה את המדינה למספר אסונות צבאיים ובראשם אסון אוסלו. קבוצה זו יודעת שלא תחזור ותראה את השליטה במדינה. ולכן לא משנה כמה שופטים , קציני צבא, עורכי עיתונים או אנשי תרבות הקבוצה המוכשרת הזו מוציאה מעצמה, הכאב המר של אובדן השלטון הוא כאב עצום שבלתי אפשרי להתחמק ממנו. זהו כאבו של שאול המלך שהבין כי הוחלף בדוד. 

הישראלים הלא יהודים, בעיקר יוצאי בריה"מ, חלק מיוצאי איתיופיה , ועוד אי אילו קבוצות שנספחו לישראלים בעקבות נישואים, אלו יוצרים עימותים של דת ומדינה אשר העיתונות מלאה בהם ואין ברצוני להרחיב בזה.  עבור הדור הראשון והשני לעליה , החיים בישראל קשים מאד וחלקם אף עוזבים. מי שנשאר, מכה שורש . 

אני רוצה להגיע לשבט שאני חושבת שמייצג הכי טוב את 'עם ישראל', את הכלל למעשה. המסורתיים והספרדים, אלו הם הישראלים כיום. אותם אנשים שחיים בראשון לציון, אשדוד, קריות, מודיעין וכן הלאה. אלו שכביכול אין להם זהות מיוחדת, אך מסתבר שהם בעלי הזהות הכלל ישראלית המובהקת, אלו שמרגישים פה באמת כביתם, שתלך ותבהק מעל יתר הקבוצות. זו גם הקבוצה היחידה שיכולה באמת לעשות שלום עם הערבים . למירי רגב ואמיר אוחנה, ובעיקר למצביעיהם, יש פי כמה וכמה סיכוי לעשות שלום עם שכננו מאשר מצביע המרץ הממוצע. חזון השלום של הנשיא לשעבר טראמפ משתלב היטב באפשרות . אבל עד לשלום צפויה עוד הרבה מלחמה, כך נראה.  

לגבי אופי השלטון, כבר כתבתי בשנת 2015, בפוסט "קסם בורגני פריפריאלי", שישראל הולכת לקראת כיוון לא דמוקרטי. אני לא רואה בזה קטסטרופה, אבל זה בהחלט יהיה קשה מאוד ומאתגר לחלק מהשבטים.  הרבי מילובביץ' אמר שנתניהו ימסור את מפתחות השלטון למשיח. יש באמירה הזו אור קומי ואור טראגי, תלוי איך מסתכלים ומי המסתכל. אבל מה שבטוח, יהיה מעניין. ואנחנו, נרצה או לא, בשורה הראשונה של ההצגה. 


יום שני, 8 בפברואר 2021

כוח הוא כוח


 אני מרבה לחשוב מחשבות מסועפות בימים האחרונים, על אלימות, על כוח, על משיכה ועל טראומה וצער.   גם בעקבות רציחתן המתגברת של נשים בחברה הישראלית, במיוחד המקרה המצער האחרון, של אישה שנרצחה על ידי בעלה השוטר באקדח, בצורה  שכמעט נוגדת כל הגיון. 

עלי לומר, בעיקר לעצמי, דברים לא קלים אבל זה הבלוג שלי וזכותי - אני לא פוליטיקאית. מותר גם לומר אמת.  חשבתי הרבה לאחרונה על אלימות ועל כוח, ועל התוצאה שלהם.  וידוי: לא הבנתי מה זה גבר עד שפגשתי גבר אמתי.  זה היה איש צבא, סגן אלוף (כיום אלוף משנה) שעשה קצונה כחייל קרבי. חוץ מזה ועל הדרך למד לדוקטורט, היה ספורטאי מצטיין וכן, הוא גם היה גבר מושך מאד מבחינה חיצונית.  נפגשנו פעמים ספורות, ובכל אותן פעמים הגיע עם אקדח, אותו נשא  מתוקף תפקידו.  הוא חי את הצבא. הוא יצא כמנצח ממנגנון שכל כולו ארגון של אלימות וכוח למטרות (כביכול) טובות, אבל כוח הוא כוח.  

אדם כזה, הוא מה שמכונה אלפא מייל, מה שכמעט כל הגברים היו רוצים להיות אבל מתי מעט יזכו לכך. זה אדם שהיכולת שלו למשוך אישה היא מוחלטת.  זו האמת והיא פשוטה וחשופה כמו הטקסט הזה. מעודי, בכל החיים שלי, לא נמשכתי אינסטינקטיבית לגבר כמו שנמשכתי אליו. זה לא היה קשור בכלל במה שאמר או במה שרצה או לא רצה. וודאי לא היה קשור ל'התאמה ביננו' או האם זה יעבוד או אלף ואחד פרמטרים שאנשים בני זמננו מארגנים בהם את מחשבותיהם כשהם יוצאים ונפגשים בזולת ומנסים לחשוב אם הוא יתאים או לא יתאים להם.  כל זה הוא חשוב, אבל הוא בעיקר הסחת דעת.

אחזור שוב לדבריו המדויקים של אוסקר וויילד:  everything in life is about sex except sex. sex is about power.   כשישבתי לצד הגבר הזה ידעתי שלא משנה מה יקרה, אלך אחריו.  ואם, חשבתי בלבי, אם חלילה יפגע בי, אתקשה מאוד להינתק ממנו.  התשוקה המוחלטת הובילה אותי למקום שלא ידעתי שקיים בכלל.  עד אליו מעולם לא נתקלתי בגברים כאלה. נתקלתי באינטלקטואלים, אמנים, מדענים, וכו וכו בריות של העולם המתורבת. לא נתקלתי בלוחם. אדם שהלוחמה היא חייו. אדם שארגון האלימות במערכות מורכבות היא חייו. נתקלתי רק בדימויים, במטאפורות. בגברים שמדברים במונחים מלחמתיים על המטרות שלהם. בנערים שמשחקים במשחקי מחשב אלימים ומפציצים דמויות אלקטרוניות. אבל לא בגבר שבאמת חי את מערך הדימויים הזה. בגבר שעשה קריירה והתקדם בהיררכיה דרך כשרונו לחסל אחרים.  גם במובן הפשוט של לחסל, וגם ביכולתו להתקדם חברתית במערכת ממשטרת, אלימה, תובענית ומורכבת כמו הצבא. 

התשוקה הייתה כל כך חזקה שהרגשתי שחזרתי אחורה מאות שנים, לתקופה שגברים היו לוחמים וצדים ונשים היו יושבות במערות.  כמובן, המפגש בינינו היה מורכב מזה. נוצרה שיחה. הייתה שם מורכבות - גם בנפשו. אבל ברצוני להתעכב על אספקט אחד ויחיד והוא הכוח:  המפגש עם הכוח, עם הנשק, עם נושא הנשק ועם העצמה בה התהלך במרחב לצד הרכות בה דיבר והביטחון המוחלט שהתנהל, כמו נסיך שהולך בנחלה שהובטחה לו,  המפגש זעזע אותי.  ההתבטלות המוחלטת שהרגשתי לצדו, היוהרה בה הלך בסמטאות עם נשקו כשגברים אחרים מביטים בו בחשש , ואני לצדו, הסצנה הכמעט נטפליקס-ית הזו, ההימצאות לצד  גבריות כזו, גברית כל כך, גזרה עלי נשיות מוחלטת. גזרה עלי חולשה, כניעות, תשוקה, שתיקה, הכלה, כל אותם סופרלטיבים שנשים מודרניות נאבקו נגדם ומקפידות להימנע מהם. והינה, הושלכתי לתוכם.   ההיכרות נגדעה מהר יחסית, בלי שארע נזק לאיש. 

חשבתי בלבי, תשוקה ונשק מגיעים משורש דומה. גם תשוקה ואלימות, לעתים, במובן המופשט, אינם זרים. כלל וכלל לא.  נהר המחשבות שצף אותי אז בדיוק כמו עכשיו.

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...