עמוס עוז היה מהסופרים ההם עם הסוודר. כן, אנחנו יודעים מה הכוונה. והוא הסופר האהוב עלי בעברית;
הסופר העברי היחיד שבאמת אהבתי. אהבתי אותו בערך ממבט ראשון. קראתי את "ספור על אהבה וחושך" בגיל 19, כשגרתי בירושלים עם החבר הראשון שלי והייתי בשנת שירות. ואחר כך קראתי את "מיכאל שלי" בגיל 23, כשהייתי בתוך התואר הראשון ולמדתי באונ' העברית. "אני כותבת משום שאנשים שאהבתי כבר מתו.." איזה מן מילים, סכינים מן העבר.
פתאום אני משתעשעת ברעיון לעקור לירושלים, אולי לדירה במקור ברוך. אבל המחירים, יאללה, איזה מחירים. ירושלים של 2019 מתפקעת השקעות, היי טק, רכבת קלה, תיירים, שפים, מחניהודה, כותל ניישן, מסחר, תעשייה...קצת קשה לי להתחבר לעולב של חנה גונן. לאישה הפצועה הזו. ולמרות שאני יודעת בדיוק למה היא מתכוונת, משהו בי מקווה שהיום היא לא הייתה חייבת לבחור ככה. משהו השתנה, העייפות חלפה. וירושלים, על כל מה שקורה בה, הייתה משמחת אותה.
אני חושבת על הנערות בהר הצופים, היפות כל כך, הרחוקות. נערות דקות ויפהפיות, בנות ירושלים, זוכרת איך הן הכאיבו לי. אבל עכשיו אני חושבת גם על הכאב שלהן, להיות ככה, הולכות להן בחצאיות וסוודרים עבים, כמו מסדר, לכודות בציפייה שלא באה על פורקנה. אף פעם. וכמה זה כואב. אני זוכרת את עצמי בגיל של חנה, איזה גיל זה. הכי נורא זה להיות אישה צעירה. ויפה. כמה את שנואה בעצם. צדק רילקה, היפה הוא ראשיתו של הנורא. ומי כמו עמוס עוז, גדול סופרי ארצנו, שכתב את המילים היפות ביותר בישראליות שלנו, כפרטים וככל, כיהודים ועברים, שמאל וימין, גברים ונשים, מי כמוהו יודע כמה שזה נכון. ואיך בכל זאת גנוז בלב האדם כוח אמתי, וכשרון אמתי לחיות. כשרון אמתי לאהוב.
איזה איש גדול, איזו זכות נפלה בחלקי לקרוא אותו. איזה זכות נפלה בחלקו לכתוב את העברית המתחדשת, את הספור שלו ואת הספור המתחדש שלנו. יהי זכרו ברוך.
איזה איש גדול, איזו זכות נפלה בחלקי לקרוא אותו. איזה זכות נפלה בחלקו לכתוב את העברית המתחדשת, את הספור שלו ואת הספור המתחדש שלנו. יהי זכרו ברוך.
יפה כתבת, והחיבור בין הסופר בסודר לבנות ירושלים עם החצאיות והסוודרים העבים במסדר. אין ספק שהכתיבה בעברית מתחדשת היא זכות, שאסור לקבל אותה כאילו היתה מובנת מאליה. גם לא את הקריאה.
השבמחקאמֵן, מאוד.
השבמחקאהבתי את מה שכתבת עליו. ואכן, גם זה: סופר עם סוודר.
אני קראתי את מיכאל שלי לראשונה בילדותי, בעיר הולדתי שעל מישור החוף, הרחק מאוד מירושלים שאותה בקושי הכרתי. המרחקים בין אזורי הארץ השונים היו אז גדולים יותר. היום אני מכירה את ירושלים יותר טוב, ובכל פעם שאני עוברת על יד טרה-סנטה אני מציינת לעצמי: כאן, על המדרגות, חנה ומיכאל נפגשו לראשונה.
כתבת מאוד יפה. אני חושבת שהוא גם הסופר הראשון שאני אהבתי. וכן, סופר עם סוודר. הוא קול של תקופה, וידע לבטא היטב גם קול נשי.
השבמחקכתבת כל כך יפה...........לגזור ולשמור.
השבמחקקראתי את מיכאל שלי כשהייתי נערה. אהבתי מאד, ועכשיו אני בקושי זוכרת. מאז קראתי כמעט את כל מה שהוא כתב, ואת הרוב אהבתי. לא את הכל. ומתברר לי שדווקא את "אותו הים" פספסתי ואחפש אותו כשאחזור מחו"ל. ודווקא את "סיפור על אהבה וחושך" לא צלחתי - אבל עכשיו אני חושבת שזה קשור לעובדה שהייתי בתקופה לחוצה בחיי....אנסה שוב. תודה על מה שכתבת.