יום שישי, 13 בספטמבר 2019

כמה מילים על ספר


וולבק פרסם ספר חדש, סרוטונין.  אני חושבת שכדי ליהנות באמת מספר של מספר כל כך מיזנרטופ ודיכאוני (לגבי וולבק עצמו, אני יכולה רק לנחש) כדאי בחום לבוא מעמדה אחרת.  עמדה לא פוסט מודרנית, אלא כזו המחזיקה באמונות ואידיאלים ממשיים. אז אפשר להנות ולקחת את כל הטוב שיש בכתיבה הקשה הזו בפשטות, חוץ מהעובדה שהבנזונה יודע לכתוב מעולה, אני מדברת על האמירה שלו. הוא אחד הסופרים החשובים ביותר בדורנו, וזאת כי הוא נמצא במרחק פאזה קל מדורנו. מעין יצור, עב"ם, איך שלא תרצו. הוא באמת איש רוח, באמת מנסה ומצליח להריח. ואכן מרבית העלילה מתגלגלת למדור אוכל מתמשך כמו במדריך "מישלן",. בשאר הזמן הגיבור נוסע במכוניתו החדישה בנופי צרפת הכפרית, האל יודע לאן, ואין כל כך עלילה ואין כל כך פואנטה חוץ מתחושה שאהבה זה כל מה שיש ובעצם, כל מה שצריך. בכל מקרה, אני חושבת שמאז "המפה והטריטוריה",  שהיה הספר שלו שהכי אהבתי וגם זכה ב"גונקור", יש קפיצה משמעותית בכתיבתו. 

זה קשור לכך שכמו כל בעל מלאכה, הבנאדם כותב וכותב כבר מלא שנים והגיע למיומנות שגם כשהוא פולט כל מיני תיאורים של שכונות בפאריז, זה מעולה.  כמו נגן צ'לו יותר מאשר מלחין. זה לא משנה, אמנות היא מיומנות מעל לכל ואת זה יש לו, ובספרים המאוחרים העבודה שלו באמת הצטברה לרמת מאסטר.  אבל לצד זה, יש את העניין הנשמתי. וולבק, כמו יובל נח הררי (לא בכדי אני מזכירה אותם יחד, שניהם יצורים במובן דומה במקצת) הוא בן מזל דגים. הוא זקן, הוא נולד זקן וכך גם יסיים את חייו. ולכן דווקא עכשיו, כשגילו הכרונולוגי הסתנכרן, כלומר הוא צמח לתוך גוף זקן שחיכה לו מראש, הוא מתחיל להיות באמת באלמנט שלו. באלמנט שלו כאדם מבוגר, כי הנשמה שלו עתיקה.  הוא מסתכל על הדברים כאילו כבר קרו, וזה היה ככה למעשה תמיד. גם בספרים שלו כאדם צעיר יותר, אבל עכשיו, כשהוא יותר עצמו הממשי, כלומר הוא קרוב יותר אל מותו , כפי שהגיבור מרבה להדגיש, הוא גם מרשה לעצמו להיות יותר מי שהוא. 

יש אנשים שנשמתם היא נשמה צעירה. הרבה מאד אמנים, בעיקר בתחום המוסיקה הפופולרית, הם כאלה. הרבה אמנים פרפורמרים.  אמנים יוצרים שנמצאים יותר מאחורי הקלעים הם פחות כאלה, אם כי יש פה ושם. בוב דילן למשל הוא נשמה צעירה. למרות שאני מאד אוהבת חלק מהאלבומים המאוחרים שלו, ברור שהוא היה בשיאו כאיש צעיר. כמותו גם רוב הרוקרים המזדקנים המתגלגלים להופיע בישראל בשנים האחרונות כמו פול מקרטני, בון ג'ובי, מדונה ויתר חבריהם. טוב, מדונה הגיעה לשיא באמצע החיים ולא דווקא בהתחלה. ניחא. לעומתם מישל וולבק, כמו שציינתי, הוא עתיק. 
מאז ומתמיד כל מה שהוא רצה זה לנוח בחדר מחומם היטב, לאכול טוב, לא לדבר יותר מדי אלא להקשיב, בקצור להתנהג כמו זקן. 

מה לגבי האמירה שלו? אני רוצה להבהיר משהו. אין הרבה יותר מדי סופרים משמעותיים בימינו, כיון שזה כבר לא מדיום חשוב כל כך. אנשים לא קוראים ולכן אנשים מוכשרים לא כ"כ מתמסרים לקריירה ספרותית. אבל מאלו שעוד נותרו, אם נקח לדוגמא את פול אוסטר או את מרגרט אטווד, שניהם מבריקים יותר מוולבק, מבחינה טכנית הם כותבים יותר טוב. אבל הם אינם אנשי רוח בשיעור קומתו. אין להם הבנה יוצאת דופן וחריגה של פני דורם. של תנודות הדור, הפוליטיקה האמתית (לא, דעה פוליטית חזקה אינה מקנה הבנה פליטית), מה שמאחורי הקלעים.  הם פשוט סופרים מעולים, במידה לא רחוקה מכך שסטיבן קינג סופר מעולה.  וולבק הוא מתבונן. אילו יכול היה ייתכן שהיה נמנע מלכתוב אלא פשוט מסתפק בלהתבונן ולאכול טוב מפעם לפעם. כלומר וודאי שהוא פרפורמר, וודאי שיש הצד הזה אחרת לא היה הופך לעולם לשחקן מרכזי בתחום התרבות. אבל זה אינו הצד המהותי בו. הצד המהותי הוא חוש הריח.  וכמה שזה יישמע מצחיק, התגברות נושא האוכל בכתיבה רק מדגיש את העניין, שהרי ריח וטעם איכשהו מקדמים זה את זה,  כמו קריאה וכתיבה.

בסופו של דבר, הוא היה רוצה מאד מאד לוותר על הגוף. אבל האם פירושו למות?  כי ניכר מאד, בצד זה, שאין הוא מאמין אלא לגוף. סקס ואוכל, הנקבים השונים של הגוף ומה שהם מזמנים לנו, להם בלבד הוא מאמין. אהבה היא מילה מופשטת, והוא איננו מאמין עוד במופשט. דברו פשוט, דברו בלי לדבר. הדברים, נכתב איפשהו בספר, מובנים כמעט מיד, אין צורך לומר אותם.  אז מדוע הוא כותב? כי הוא סופר. הוא כותב כי זה מה שהוא, סופר. אבל המילים הן לא הדבר. רק הגוף. אהבה היא לא מילה, הוא מנסה לומר.  רק הזיכרונות מאפשרים לו לחוות את החוויה היחידה של אמת שנותרה בעולם מפורק ערכים שהוא המערב, הפוסט מודרניזם כבר עבר, מעבר לפינה ממתין הפוסט פוסט מודרניזם. וולבק מריח אותו ובאיזשהו מקום הגיבור של סרוטונין, ככל שהוא מעמיק מבט בעבר ובעיקר בחווית האהבה שזכה לדעת, הוא נוסע אל אותו עתיד. וולבק במובן זה מספר ספור, דרך זכרונות, על משהו שעתיד להתרחש. יש פה מעין לולאה.  לקורא המצוי בעמדה אותה מרבה וולבק לתקוף בספריו, נראית הלולאה הזו ריקה ומייאשת. לקורא המאמין במשהו (אלוהים, אהבה, משפחה), דרך הצער הכבד שמציף הספר, עולה דווקא ניצחון. ניצחון הרוח והריח. כן, ניצחון.  


שבת שלום

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...