יום חמישי, 16 בינואר 2020

בריחה


אני בורחת מעצמי, בריחה שהחלה איפשהו בגיל 31,32. בורחת לפוליטיקה בארץ רחוקה, מזימות בינלאומיות. בורחת  כשיש לי זמן פנוי וכמובן, כשאין לי רגע.  עובדת מדי שעות, מקום שתמיד צריך להיות אלגנטיים ולחייך ולהיות יעילים ונחמדים (הם נחמדים!).  שונאת להיות נחמדה, שונאת דרדסים. כמה זר לי כל זה.

פעם היה לי אכפת אבל, דברים השתנו. הכול משעמם אותי, כמעט. נטפליקס משעמם ואני לא זוכרת לבטל את זה.  הכול משעמם לי, האדישות, הו האדישות.  הנה אותו משפט ידוע של כל כך מ"סוף דבר": 
בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון'
אז תחליפו את הספרות מ-42 ל-24, וזה הגיל בו עמדתי על דעתי בעניין, כלומר השגתי את השגת המוות. כן, הייתי בת 24 שהבנתי שאני הולכת למות ברצינות, אחרי פגישה פסיכדלית בבית קפה שנמשכה שעה. שם עבר המוות מרעיון להשגה. וכמו מאיר מהספר, גם בחיי נשזרה הכרת המוות טיפין טיפין. גם כשהכי חיים, תמיד זוכרים שמתישהו יבוא האורח הלא קרוא. אדישות ושעמום, נוסטלגיה נואלת ורעש לבן, הם מלוויו.

 אני בורחת.  כל האמנות בימינו נראית לי משעממת, צפויה. לא מצליחה להתחבר לזה. נטפליקס והאלגוריתם הארור שלו הפכו את כולנו לזומבים. נטפליקס זה לא אמנות, זה 90% צפיה רדודה וחזויה מראש.  אני חשה מה הולך לקרות ונוחרת בבוז.
נאבקתי כל כך חזק להיות נורמטיבית, ורק עכשיו, שסוג של הצלחתי (לא לגמרי כמובן, זו הצגה שהתאמנתי עליה מספר עצום של פעמים) - הבנתי שלהיות בנורמה אומר לא להיות דבר.  בגדול, להיות בנורמה אומר להיות נטפליקס. סדרות שאפשר לראות בזוג אחרי יום עבודה בלי שיקרה שום דבר. הכל רימייק של משהו, הכל מחווה למשהו. אין יותר המצאות, הכול כנראה הומצא. איזה שיעמום רבאק. פלא שעצרות של דונלד טראמפ יותר משעשעות אותי? 

העולם נחלק לשניים, אלו שבורחים מהמציאות המטורפת שלנו, על החובל טראמפ העומד בראשה, לנטפליקס. ואלו שנטפליקס משעממת אותם מדי והם בורחים לטראמפ. כך או כך הספינה הטרופה ממשיכה. מי יודע מה ילד יום?  אלוהים, רק שלא יהיה משעמם כל כך.

יום שבת, 4 בינואר 2020

הערות ברמה הגיאופוליטית


 חוץ מתחושה עמומה של עימות גדול מתקרב ("מצפון תפתח הרעה"), רובנו לוטים בחשכה בהבנת הרמה הגיאופוליטית באזור, ובכלל. בכל זאת מס' נקודות חשובות למירקור :
  • ארצות הברית הפסידה את עיראק לאיראן במשמרת של הנשיא אובמה. לקח לכולם זמן להבין, אבל זה מה שקרה. במאמר מוסגר, אמריקה הוציאה על מלחמת עיראק יותר משעלתה מלחמת העולם השנייה (!)  והשקר שנחשף לאט, על התמהיל האתני של עיראק (60% שיעים) הוא חלק משמעותי מהעניין והעובדה שלקח זמן רב כל כך להכיר  ולומר את זה בקול.
  • טראמפ החליט, בהחלטה פזיזה למדי, להשיג את הכוחות האמריקניים מסוריה והפקירו את הכורדים (מה שגרם להתפטרותו של ג'ון מאטיס ממשרת מזכיר המדינה). וכיום, דה פאקטו, טראמפ והאמריקאים משכתבים מהלך זה. כל הספור רק מראה שכיום, בשדה הקרב המודרני, להסיג חיילים או להחזיר אותם זה מהלך הפיך ופשוט, שכתוב קל. לא כמו בעבר. העניין הוא דינמי. 
  • רוסיה, סין, צפון קוריאה, ישראל וערב הסעודית שקטות מאוד בימים האחרונים. כל אחת מסיבותיה.  ערב הסעודית מבסוטה לא פחות מישראל על החיסול של סולימאני - כמובן. ואילו צפון קוריאה ובעיקר ילד הטילים השמנמן שעומד בראש המדינה, צופים היטב במתרחש והמסר עובר במהירות. ההחצנה של ההתנקשות ואלמנט ההפתעה שנקט בו טראמפ נועד בין היתר לעיניים הצפון קוריאניות. ובל נשכח את "מתנת חג המולד" שקים הבטיח החביב לתת לטראמפ מתישהו במהלך חג המולד. מי יודע, אולי ישלח לו אגרטל נאה למאר-א-לאגו? we'll see what happens...  יש שמועות שסולימאני, השהיד הטרי, הוא זה שפיתה את הרוסים להכנס לזירה הסורית. ייתכן, וייתכן שלא. אבל אף אחד לא עומד לימינם של האיראנים כרגע ואירן יודעת את זה. מעבר לרטוריקה, אירן לא מעזה לחסום את מיצרי הורמוז ולא העזה לעשות כן בשנים האחרונות. במידה וייעשו מעשים פזיזים ארה"ב יכולה להבעיר את שדות הנפט בקלות. איראן יודעת את זה.
  •  הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מההתנקשות המפתיעה שבחר טראמפ לבצע בשישי בגנרל סולימאני; המידתיות הינה אסטרטגיה שגויה במזרח התיכון, ונראה שבכל הנוגע למאבק מול דיקטטורות דכאניות המדברות באותה שפה שמדברים הרוסים: שפת המאפייה, הכוח ותדמית הכוח. זוהי שפה שטראמפ מכיר סך הכול, מימיו כקבלן צעיר בניו יורק והאזור. זו שפה אוניברסלית, ורבה שם השתיקה על הדיבור. זה אומר שהחזק הוא מי שעושה את האקט שלצד השני אין מענה עבורו אם ברצונו להמשיך לשחק. אפשר לומר שזה כמו במשחק קלפים.  שנוי או סטייה קלה תענה באופן לא מידתי.  כדאי לשים לב לדיקטטורות הגאות לעומת הדיקטטורות השפלות. איראן היא דיקטטורה גאה, אין נטייתם של מנהיגיה להסתתר בבונקרים ולהתעטף באוכלוסייה אזרחית כהגנה.  לעומת זאת, בדיקטטורות ערביות כמו אלו עימן ישראל מתמודדת בדרום, יש נטייה כזו. בכל מקרה, מענה מידתי יוצר עוד אלימות, עוד מאבק ועוד מוות. טראמפ הבין את זה עוד בתקופת הקמפיין הפוליטי, דבר דומה ננקט על ידו במשחק הקלפים ההוא כנגד כל יריביו, ודוגמאות יש למכביר. 
  • מילה על ישראל והבחירות הלא נגמרות.  יש לציין לשבח את יחסיו של נתניהו עם טראמפ ומידת השפעתו על דרכי החשיבה וההתמודדות של הנשיא האמריקאי מול איראן. יש לקוות שראש ממשלה אחר שיקום פה, אם וכאשר, ישכיל לפתח יחסים דומים. 

טראמפ ומנהיגות 2020


דונלד טראמפ הוא מנהיג; מנהיג חריג. זה היה ברור למי שעקב אחריו בשלבים הראשונים של מועמדותו, משלהי 2015 בואכה 2016, שונאים או אוהדים. פעמים רבות הוא מדבר כמו דביל ומתנהג כמו דביל. אבל, טראמפ פועל בצורה סופר חכמה ומחושבת, הן בזירה הפנים אמריקאית והן בזירה הבינלאומית.  המנגנונים הבסיסיים הם אותם מנגנונים, והרגישות למבני כוח ברמה של אינטסטינקט-על מובילה אותו תכופות להישגים אך גם לחוסר תקשורת מצער (או משעשע) עם רבים, אף כאלה שאין לו אתם מחלוקת על פניו.  
הטענה החוזרת ונשנית בקרב פרשנים מסוימים כי "אין לו אסטרטגיה" נובעת מהעדר הבנה של המושג במאה ה-21 כפי שהיא משורטטת על ידו בימים אלו ממש. אסטרטגיה כמשהו שאפשר ללמוד אותו ולהתנהל מולו באקדמיה היא מוצג המוכר לנו היטב מן העבר: האסטרטגיה של אובמה peace through strength או האסטרטגיה של רוזוולט speak softly and carry a big stick  הן אסטרטגיות פוליטיות מרכזיות, אפשר ללמוד ואפשר להיעזר בהן (ואף רצוי). אבל אסטרטגיה אינה 'ערך' כשלעצמה במידה ואיננה מקדמת תוצאות כאן ועכשיו.  טראמפ לא זכה בשלטון דרך אסטרטגיה פוליטית מוגדרת והוא לא שולט בצורה אסטרטגית מקובלת. אבל הוא בהחלט שולט - וזו גולת הכותרת. טראמפ הוא מנהיג של המאה ה-21.

 מנהיגותו של טראמפ נבנית בכמה מישורים, במישור הגלוי ובמישור הלא גלוי.  אתחיל דווקא במישור הלא גלוי:
1. הוא משעשע מאד מאד :)  הוא איש בידור ברמות הגבוהות ביותר, יודע למגנט קהלים ולהצחיק אותם ולהתחבר לאנשים בצורה פנומנלית. פעמים רבות שמתקיים דיון באישיותו האנשים המנהלים את הדיון מתאפקים לא לצחוק או לחייך.   נכון, היו לו 8 עונות של "המתמחה" להתאמן בהן,  אבל זה מעבר. הוא מביא רייטינג עצום לא רק לערוצי התקשורת התומכים בו כמו fox, wsj ודומיהם אלא גם ואולי בעיקר לערוצי התקשורת המתנגדים לו, כמו NBC, nytimes, Stephen Colbert, Daily Show ודומיהם המייצגים את המחנה הנגדי. התנועה העזה בוורידי התקשורת בתקופה שלנו היא עדות לכוחו הבידורי העצום. 
2. הוא מזל תאומים עם ירח בקשת. נכון שזה סעיף מטורלל אבל רגע!  מזל תאומים זה מזל מאוד מאד עוצמתי למנהיגים ובכלל להשגת מטרות. זהו מזל שיכול לפרק את דרכו לתוצאה. לדוגמא, בנאדם רוצה לעבור לחדר השני והדלת לא נפתחת? הוא מפורר את הקיר. זה מזל מנהיגותי מאד (דוד המלך היה בן מזל תאומים). ומעל לכל, זהו מזל התקשורת החזק ביותר שיש. גם בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, הוא מזל תאומים.  אבל הקונסטלציה שלו שונה. לטראמפ יש ירח בקשת מה שאומר שהוא מאד חזק ב-counterpunch, יודע לנקום ומהר והמזל הראשי שלו, תאומים, מאפשר לו לבצע את זה בצורה זריזה ומתוחכמת במיוחד. מאידך, הירח בקשת גם מרבה ריבים במקום שאינם נחוצים לשם השגת המטרות. ולבסוף, האופק שלו במזל אריה נותן לו חתימה מנהיגותית, אף שאינו מנהיג במובן המסורתי והמקובל. 

 במישור הגלוי, טראמפ פעל בצורה סופר חכמה במספר רב של מקרים, הן במהלך הקמפיין שלו ב 2016 והן במהלך שלוש שנות נשיאותו. הנה כמה דוגמאות:
1. הבנה (לפני ההכרעה בנושא) שבריטניה הולכת להצביע בעד הברקסיט, הימצאות בבריטניה בזמן ההצבעה וקישור המהלך לקמפיין ולמסר שלו.
2. סימון הגירה בלתי חוקית של קבוצות אתניות או דתיות שונות, כעניין המטריד ביותר את האדם המערבי בימינו. 
3. עלייתה המחודשת של הלאומיות והדגשתה בצורה שאינה גזענית כלפי אזרחים בני מיעוטים (עניין שרוב מתנגדיו אינם מבינים!), פה מצוי הקצר המשמעותי ביותר בתקשורת בינו לבין מתנגדיו מן השמאל.
4. הטרור האיסלאמי כמחובר לבעיית ההגירה הלא חוקית גם כצורך תעמולתי וגם כאמת
5. סימון סין כאויב ברמה הכלכלית וחשיפת מאבקה המוסווה והלא מוסווה להשתלטות על מוקדי הכוח הכלכליים בעולם. בתת מודע, סימון סין כציביליזציה זרה למערב וערכיו, עניין שרק הולך ומתחוור.

כל אלו נעשו בתקופת הקמפיין והשתלמו משמעותית עקב ההתפתחויות הגיאופוליטיות, גם  בעקבות סדרה של פיגועים באירופה ופיגועים בתוך ארצות הברית על ידי איסלאמיסטים. ואלו הן הנקודות שטראמפ קיבל את הקפיצה בסקרים. הקהל ראה שהוא מצליח לדייק את מה שמתרחש והלכו אחריו. 

 לגבי דברים שנעשו אחרי שהחל לשלוט, קרי בשלוש השנים האחרונות, הנה כמה דברים מרכזיים:
1. הפניית תקציבים לבניית החומה כנגד הבאקלאש הדמוקרטי בקונגרס לנושא זה
2. אילוץ מקסיקו להפנות כוח צבאי למניעת הסתננות והגירה עוד בטרם כניסת המהגרים לגבול האמריקאי
3. התנעת הכלכלה האמריקאית, הקטנת האבטלה בקרב שחורים והיספאניים לרמה הנמוכה ביותר מזה עשורים(!)
4. הפיכת סין לאויב כלכלי בתת המודע הקולקטיבי. הפניית תשומת הלב העולמית לסבסוד שסין זוכה לו כמיצובה השגוי ככלכלה מתפתחת בעודה מזה כמעט עשרים שנה כלכלה מפותחת. ועוד השלכות רבות בנושא זה. לצד זה, ייעול ופיתוח המסחר בין המדינות. 
5. במזרח התיכון, חיסול דאע"ש על ידי יצירת קואליציה עם מדינות האזור. חיבור עם ערב הסעודית וברית כלכלית עמם ועם מדינות סוניות מתונות מול האיום המוחשי של התעצמות איראן. פה ניכרת השפעתו של ראש ממשלת ישראל על טראמפ, בנימין נתניהו. 
6.  הצעד החשוב ביותר במדיניות החוץ של טראמפ עד כה: הורדת בכיר איראני צבאי, קסאם סולימני, תוך הפתעה מוחלטת לא רק של הממשל האיראני אלא העולם כולו. קרי, טקטיקה לא חזויה לחלוטין שיוצרת אפקט 'שוק' במהלך 'שח-מט' מזהיר עבור אמריקה לעיני העולם כולו. 

לצד זה, ישנן כמובן שגיאות שנעשו על ידי טראמפ וממשלו, אך נראה שהוא נחוש ללמוד מטעויות בקצב גבוה יותר ביחס למנהיגים אחרים ולכן יש תקווה יחסית לתיקונן המהיר. נכונותו ללמוד ולהקשיב לכל אדם ולכל דעה עומדת לזכותו פה. ברמה הפרסונלית נראה יש בעיה אך זו אינה מעניינת אותו מספיק כדי לתקנה. דוגמא בגיאופוליטיקה? אפשר לציין את ניסיון הרומן הכושל עם מנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג הצעיר. הצער האחרון באיראן בהחלט נועד גם לעיניו של little rocket man היושב בצד השני של העולם.
יכולתו להעצים ולתת כמעט לכל אדם המדבר אתו את התחושה שהוא קרוב לו, שהוא מקשיב לו ושהוא מבחינה רוחנית אף מכיל אותו ויש לו (לאותו אדם או יועץ) חלק במהלכיו של טראמפ ואף ב'אני' שלו,  היא היא מאפיין של מנהיגות נדירה המזכירה יותר דמות של מלך מאשר מנהיג נבחר. בכל זאת, טראמפ נבחר בצורה דמוקרטית ועוסק כ 70% מהזמן בתשוקתו להיבחר שוב. קמפיין 2020 לא נפתח עכשיו כי אם לפני שנה. מומלץ למי שרוצה להבין פשוט להקשיב לעצרת שלו, מתחילה ועד סופה, בלי לשפוט תוך כדי ובקשב נייטרלי ושקוף. הדברים לא כל כך מסובכים, והאסטרטגיה הלא אסטרטגית של טראמפ משיגה תוצאות והרבה, בדרכים פשוטות ומקוריות יותר משאנשים מסוימים משערים.  יהיה מעניין!


לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...