אני בורחת מעצמי, בריחה שהחלה איפשהו בגיל 31,32. בורחת לפוליטיקה בארץ רחוקה, מזימות בינלאומיות. בורחת כשיש לי זמן פנוי וכמובן, כשאין לי רגע. עובדת מדי שעות, מקום שתמיד צריך להיות אלגנטיים ולחייך ולהיות יעילים ונחמדים (הם נחמדים!). שונאת להיות נחמדה, שונאת דרדסים. כמה זר לי כל זה.
פעם היה לי אכפת אבל, דברים השתנו. הכול משעמם אותי, כמעט. נטפליקס משעמם ואני לא זוכרת לבטל את זה. הכול משעמם לי, האדישות, הו האדישות. הנה אותו משפט ידוע של כל כך מ"סוף דבר":
בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון'
אז תחליפו את הספרות מ-42 ל-24, וזה הגיל בו עמדתי על דעתי בעניין, כלומר השגתי את השגת המוות. כן, הייתי בת 24 שהבנתי שאני הולכת למות ברצינות, אחרי פגישה פסיכדלית בבית קפה שנמשכה שעה. שם עבר המוות מרעיון להשגה. וכמו מאיר מהספר, גם בחיי נשזרה הכרת המוות טיפין טיפין. גם כשהכי חיים, תמיד זוכרים שמתישהו יבוא האורח הלא קרוא. אדישות ושעמום, נוסטלגיה נואלת ורעש לבן, הם מלוויו.
אני בורחת. כל האמנות בימינו נראית לי משעממת, צפויה. לא מצליחה להתחבר לזה. נטפליקס והאלגוריתם הארור שלו הפכו את כולנו לזומבים. נטפליקס זה לא אמנות, זה 90% צפיה רדודה וחזויה מראש. אני חשה מה הולך לקרות ונוחרת בבוז.
נאבקתי כל כך חזק להיות נורמטיבית, ורק עכשיו, שסוג של הצלחתי (לא לגמרי כמובן, זו הצגה שהתאמנתי עליה מספר עצום של פעמים) - הבנתי שלהיות בנורמה אומר לא להיות דבר. בגדול, להיות בנורמה אומר להיות נטפליקס. סדרות שאפשר לראות בזוג אחרי יום עבודה בלי שיקרה שום דבר. הכל רימייק של משהו, הכל מחווה למשהו. אין יותר המצאות, הכול כנראה הומצא. איזה שיעמום רבאק. פלא שעצרות של דונלד טראמפ יותר משעשעות אותי?
העולם נחלק לשניים, אלו שבורחים מהמציאות המטורפת שלנו, על החובל טראמפ העומד בראשה, לנטפליקס. ואלו שנטפליקס משעממת אותם מדי והם בורחים לטראמפ. כך או כך הספינה הטרופה ממשיכה. מי יודע מה ילד יום? אלוהים, רק שלא יהיה משעמם כל כך.
נדמה לי שאחד מספריו של גרוסמן נקרא "אשה בורחת מבשורה ", אבל הוא אינו עוסק בבריחות שלך.
השבמחקחווית הריקנות שאת מתארת מנוצלת אצל קאמי, באדם המורד כמנוף/כסיבה להיפוך הכל למשמעותי, שהרי הוא טוען, בהיעדר כל שרשור באשר הוא שמעניק משמעות, הגיון, סיבה או תכלית את נמצאת במצב של "אבסורד", ומתוך הנקיון הזה, או הריקנות הזו את מייצרת לעצמך את היש ואת המלאות, והיא שלך לגמרי ורק שלך.
במיסטיקה ההודית א-לה-בודהה השעמום הלכאורי זה הינו מטרת החיים, נירוונה, ולדברייך הגעת לשם.
דא עקא, שהעולם והמציאות הסובייקטיבית לגמרי שאת מתארת נע בין שתי נקודות - טראמפ מחד גיסא ונטפליקס מאידך גיסא, כמו כל שאר עולמות האדם, תרבותו, סמליו, צרכיו נעלמו לגמרי. עם כך אני לגמרי לא מסכים. תפיסת המציאות הזו לא מצליחה להחזיק אצלי מעמד, ונסיתי לרגע לתפוס את העולם כפי שאת מציגה אותו, ולרגע נזכרתי בבתי, וספרתי לגיסי על כך שהורי נכדתי אוסרים עליה שימוש ביישומוני הנייד א-לה-נטפליקס, ואבא שלה מגן עליה כלכך, ששאלה תמימה כמו: "איך גבר אוהב גבר" למשל לא תעלה בסביבתו.
אני מזדהה חלקית עם מה שאת כותבת. הרדידות של נטפליקס, ובכלל כל תרבות הסלפי, המאבק להיות נורמטיבית וההכרה שהנורמליות היא ריקנות. יש מתח בין הרצון להשיג לבין תחושת השעמום כשההישג מושג. ועם זאת יש משהו באיחול של שגרה משעממת. כי מניחה כשרק כשהיא מפסיקה להיות כזו זוכרים להתרפק על השעמום שהיה.ודווקא בזה נראה לי שהעולם צופן התפתחויות לא משעממות כלל, עם הרבה חומר נפץ מדיני עולמי, אבל בעיקר אסונות טבע שכבר קורים ועתידים להתגבר, ולהזכיר לכולנו להתגעגע לשעמום של חיים נוחים עם נטפליקס.
השבמחקמאוד מתחברת למה שכתבה פרי העץ, כשהחיים מזדעזעים או אפילו רק נזכרים בטלטלה מקווים ומחכים לשגרה ול"שעמום"... ומצד שני יש לנו את האחריות להפוך אותם למעניינים ולא להיות "נורמטיבים" יותר מידי
מחקאת לא מתארת כאן בריחה מעצמך, אלא מהחיים שאת חיה בימים אלה. סביר שכמו כולנו, את בורחת גם מעצמך, אבל זה כבר סיפור אחר.
השבמחק