יום חמישי, 17 בדצמבר 2020

תשוקה - נשק - נשיקה


קוראת את עדויות החיילים ששרתו בלבנון לפני 20 שנה.  בעיתון ובקבוצה בפייסבוק, סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים.  גורם לי להרהר ברצינות בנשיות וגבריות.  אני, איך לנסח את זה? רוצה, אני רוצה להצליח לדייק את המחשבה הזו. היא חשובה.

שיא הגבריות הינה המלחמה. כל מה שהגבר עושה בחייו, כל מה שהוא הווה, מתכנס ללוחמה. כשהכרתי בחטף את ס', הסגן אלוף, ששירת בלבנון ופיקד על גדוד בהיותו בן שלושים וקצת, הבנתי לראשונה בחיי את הגבריות. כשפוגשים בשיא, מבינים לעתים את המבנה כולו.  זה לא משנה אם אתה משורר או סגן אלוף, או קולנוען או נגר - שיא הגבריות היא המלחמה. המלחמה והכיבושים, התבוסה והניצחון, הם המנועים הגדולים להתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות, אף התרבותיות, במהלך ההסטוריה.  זו לא סתירה, אלא השלמה. הגבר לא יכול לברוא מתוכו חיים. הוא יכול להילחם, הוא יכול לחסל, להמית. ולכן כוח היצירה הפעיל בעולמנו הוא הכוח הזכרי.
מה שיא הנשיות? ההיריון ושיאו, הלידה. מסבל הצירים ומתוך גופה של האישה מגיחים חיים. כל הווייתה של הנשיות היא היכולת לברוא מתוך גופה, חיים. לתת להם מקום מראש ובדיעבד. ולכן הנשיות איננה הכוח היוצר הפעיל בעולמנו, אלא כוח לטאנטי. סמוי. 
מתוקף היותו של אדם אדם, לפני היותו זכר או נקבה, יכולה להתקיים תקשורת בין המינים. נשים כבנות אדם יכולות ליצור ולחדש כמובן, וגברים כבני אדם יכולים להכיל ולתת מקום. אבל גבר בהיותו גבר, שיאו הלוחמה. כל גבר יודע את זה בעומק הווייתו, וצודקות הפציפיסטיות (רוב תנועות השלום והפציפיזם נהגו על ידי גברים אך קודמו נמרצות על ידי נשים), אין באמת הצדקה ולו למלחמה אחת. אבל זו תכליתו הגבר, במיוחד גברים כשהם מתאגדים בקבוצה למבנה מאורגן, ועליהם לממש אותה. את המחיר ישלמו גברים ונשים. חשבו על כל החיים שאבדו, על כל החיים שהגיחו מרחם אמם רק כדי להיגדע בנשק, או בתאונה או באבחה אלימה זו או אחרת. אבל למה לחיים הצצים מתוך גוף אמם יש יותר משמעות מגדיעתם בנשק ?  "ובחרת בחיים". 

המאבק בין הגבר לאישה, כדימויים, הוא המאבק בין יצירה והמתה.  בהפוך על הפוך, כמו היין והיאנג. גוף הגבר עקר, לא בורא חיים, אך העולם מלא ביצירתו. האישה בוראת את החיים, אך כמעט ולא יצרה במהלך ההיסטוריה. הגענו לתקופה מרתקת, בה בריאת החיים מתרחקת ממקורותיהם. נשים חודרות למרחב הציבורי, גברים פחות ופחות לוחמים. אך דווקא בשל כך היחסים בין המינים נקלעו למבוכה, למשבר מסוים בתקשורת שראשיתו בכך שנתבקשה פתאום תקשורת רצינית יותר כדי לחברם, כיון שהחלו לבלות בעולמות דומים יותר ולהדמות אלו לאלו. זה משבר שייקח זמן לשקם אותו. במקביל, הכתב נהפך לכתב מחיק, הזיכרון, והתת מודע הקולקטיבי, משתנה.  והכול מתכנס לנקודה; תשוקה נשק נשיקה. 

יום רביעי, 16 בדצמבר 2020

עשרים שנה הן כוח מוזר

   

אני שומעת את ניל יאנג , harvest moon.  בדיוק מסדרת את הדברים לקראת הדירה החדשה.  פתאום נתקלתי במשהו שהיה שלי בגיל 16. נזכרתי ב-א', האהבה הראשונה שלי. שלנו.  אולי אפשר לאהוב באמת רק פעם בחיים.  זמן רב חשבתי שלא. אבל הלילה, עם ניל יאנג ברקע, פתאום נראה לי שתמיד יש אחד.   

מה אני כבר יודעת?  זיכרון זה כוח מוזר.  הצלילים נמתחים כמו מיתרים בלילה, כסופים לאור הירח. והאהבות, אני מרגישה, כולן נמתחות להן.  היינו זרים פעם, אני ו-א'? כן, בזמן הנצח שלפני פגישתנו היינו. ועכשיו אנחנו כמעט זרים.  לא יחד. כל אחד בחיים שלו. מה נשאר?  מה, מהאימפריה שהייתה פעם אנחנו ?  

האם אני מאוהבת בו או בזיכרון? האם יש הבדל? וזה כל כך חזק עכשיו, מאיים להסיט אותי ממסלול חיי.  עשרים פאקינג שנה עברו. היינו בני 16 ו-17 כשהכרנו.  ונזכרתי איך נסענו לאכסניית הנוער ההיא בהר כרמל, וקראנו יחד את המלך ליר. את השירים של אבידן. הסתובבנו ברחובות חיפה בלי להכיר שום דבר והיינו מאוהבים... הזיכרון עז מדי ואני לא מצליחה להתאפק. מתמסרת לו לחלוטין . לא אמרו לי שזה השיא, אבל איכשהו אני מניחה שתמיד ידעתי.  הסכמתי בשתיקה שזה יהיה השיא - וכך היה.  מדהים כמה לא מרכזי היה עבורי הבשר. וגם היום, עלי להודות, הוא איננו.  כנראה ככה זה אהבה שלא תלויה בדבר. היא לא בטלה. עשרים שנה וזה חזק ופועם כמו לב. 

זיכרונות הם כמו מכתבים? כמו הודעות במייל, בוואטסאפ? אי אפשר שלא להסתכל ולקרוא.  כן, זו תמיד הייתה רק אהבה אחת שחיה בפנים וחכתה לצאת החוצה. וזה היה משהו חד פעמי בחיים שלי, אם להיות כנה. ולא חזר עוד. לא הייתה לי עוד אהבה כזו. אבל, אני מבינה עכשיו בגיל 36, זה לא נגמר. זה שינה צורה. חלק ממני. חלק מדברים אחרים.  המצב הזה יכול לקרות רק בהתחלה. וזאת משום שזו לא רק ההתחלה. שם גלום כל המהלך. כשזה נגמר, בכיתי על כל האובדן שעוד יבוא. 

יש גיל לאהבה. אין גיל לזיכרון. עברו עשרים שנה ופתאום אני שם, במאה אחוז שם. זוכרת כל פרט, את הריח, את צורת הדיבור, המחשבה, התמימות, התחכום. הכאב הנורא שאין לו שם על כך שהכול עתיד להיגמר. כשהזיכרון חזק כל כך, ובמיוחד מציף את הרגש, קל לפעמים להתבלבל.  זיכרון זה כוח אדיר ומוזר. כח שקט ומלכותי. 


הבשורה על פי עוז

  אני משליכה עכשיו מהרהורי לבי, אל סיטואציה שאני לא מכירה ואין לי בה חלק.  אבל עמוס עוז, אני קוראת את ספרו האחרון, "הבשורה על פי יהודה&...