יום שני, 8 ביולי 2013

ללא שם

 אני מפנטזת את הזקנה כמקום בטוח שמקבל אותך בזרועות מושטות, כמו חזרה לילדות, רק עם תבונה וקמטים. אלו סוף שנות העשרים שלי ואני כמהה לגעת בחמישים.  הפער בין הגיל הכרונולוגי לתחושה בפנים יותר מכל: הגיל האמתי שלי הוא לא שנות העשרים שלושים, כשאדם לא רואה כלום מלבד הדרך להצלחה.  אני מכלכלת את צעדיי בתבונה. לסיים תארים הכרחיים, עבודה הכרחית,  ירושה הכרחית. למזלי, יש אנשים שנמשכים אחרי הרוחניות שלי (מה שזה לא אומר)  ואוהבים לדבר ולהעמיס את העבר שלהם לכתפיי, לאשר שאני מבינה .  הם צריכים את זה ואני נכונה לסוג כזה של תקשורת. תקשורת של אדם שלא יספיק לקחת חזרה ממה שנתן. כמו בין קרובי משפחה. אני זוכרת את סבתא יושבת ומדברת אתי על החיים, צוחקת בלאדינו, ושתינו גוזרות נייר כסף, מכינות אוכל ושומעות אופרה איטלקית. 

 אני אוהבת זיוף, מבינה את הנחיצות שלו, את הזוהר בשוליים. אבל המכלול צריך להרגיש אמיתי ואת זה אין בזירת האמנות או הפילוסופיה והספרות - בבירור. למה אין?  אני מרגישה שחייתי ליד משהו עצום במשך שנים, במשך 25 שנים. ואז כשנפגשתי עם המשהו הזה, המישהו, אני לא יכולה להמשיך להתכחש. ישראל היא חבית נפץ, אבל אי אפשר להבין את זה עד הסוף, להבין כמה ישראל היא חבית נפץ, בלי להפגש פנים מול פנים עם המקורות.  אני מתכוונת, לצלול פנימה, לא ללמוד את זה בפקולטה למדעי המשהו. ללכת עד הסוף ממש, לבכות בגלל זה. לקחת ללב. נו, להאמין קצת, להיות קצת מטורלל ולדבר למישהו דמיוני שלא קיים. בהתחלה בחשיכת החדר, אח"כ באולם גדול עם עוד אנשים. לחלוק עם הזולת את החוויה הכי רגשית שלך, להתפלל, אבל זה כיסוי למשהו אחר בעצם.  זה כמו.... מסכים על מסכים שמסתירים מישהו שאי אפשר אף פעם.  הבנתי שאהבה היא נטף למשהו עוד יותר משמעותי. למרבה האירוניה, ידעתי את זה עוד בגיל 19, כתבתי על הקשר בין האגו, האהבה והאמונה. הכל היה ידוע ורק הרשות נתונה. תמיד תמיד ידעתי, למי שיש כשרון אמתי לאהבה, יש כשרון לאמונה.     ולמרות הביקורת, החלטתי להגשים חלום: לימודי השלמה בפקולטה למדעי הרוח. זה רק יום בשבוע ואני נרגשת, אבל בתוך הלב יודעת שהעניין זמני. ובכל זאת, חלום זה חלום.  מעניין מה יהיה. 

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...