יום שני, 31 בדצמבר 2018

באור המנורה הרזה


עמוס עוז היה מהסופרים ההם עם הסוודר. כן, אנחנו יודעים מה הכוונה.  והוא הסופר האהוב עלי בעברית; 
הסופר העברי היחיד שבאמת אהבתי. אהבתי אותו בערך ממבט ראשון. קראתי את "ספור על אהבה וחושך" בגיל 19, כשגרתי בירושלים עם החבר הראשון שלי והייתי בשנת שירות. ואחר כך קראתי את "מיכאל שלי" בגיל 23, כשהייתי בתוך התואר הראשון ולמדתי באונ' העברית.  "אני כותבת משום שאנשים שאהבתי כבר מתו.." איזה מן מילים, סכינים מן העבר. 

פתאום אני משתעשעת ברעיון לעקור לירושלים, אולי לדירה במקור ברוך. אבל המחירים, יאללה, איזה מחירים. ירושלים של 2019 מתפקעת השקעות, היי טק, רכבת קלה, תיירים, שפים, מחניהודה, כותל ניישן, מסחר, תעשייה...קצת קשה לי להתחבר לעולב של חנה גונן. לאישה הפצועה הזו. ולמרות שאני יודעת בדיוק למה היא מתכוונת, משהו בי מקווה שהיום היא לא הייתה חייבת לבחור ככה. משהו השתנה, העייפות חלפה. וירושלים, על כל מה שקורה בה, הייתה משמחת אותה. 

אני חושבת על הנערות בהר הצופים, היפות כל כך, הרחוקות. נערות דקות ויפהפיות, בנות ירושלים, זוכרת איך הן הכאיבו לי. אבל עכשיו אני חושבת גם על הכאב שלהן, להיות ככה, הולכות להן בחצאיות וסוודרים עבים, כמו מסדר, לכודות בציפייה שלא באה על פורקנה. אף פעם. וכמה זה כואב. אני זוכרת את עצמי בגיל של חנה, איזה גיל זה. הכי נורא זה להיות אישה צעירה. ויפה. כמה את שנואה בעצם. צדק רילקה, היפה הוא ראשיתו של הנורא.  ומי כמו עמוס עוז, גדול סופרי ארצנו, שכתב את המילים היפות ביותר בישראליות שלנו, כפרטים וככל, כיהודים ועברים, שמאל וימין, גברים ונשים, מי כמוהו יודע כמה שזה נכון. ואיך בכל זאת גנוז בלב האדם כוח אמתי, וכשרון אמתי לחיות. כשרון אמתי לאהוב.
איזה איש גדול, איזו זכות נפלה בחלקי לקרוא אותו. איזה זכות נפלה בחלקו לכתוב את העברית המתחדשת, את הספור שלו ואת הספור המתחדש שלנו.  יהי זכרו ברוך.  

יום ראשון, 9 בדצמבר 2018

שם

אני מרגישה שהמהות שלי היא לתת לאנשים משהו, לגלות איזה אושר סמוי.  זו מהות שצפה מהמפגשים שלי עם אנשים, בעיקר היותר משמעותיים שהיו בחיי. כי אנשים מפקידים בידיי את סודם, פותחים את לבם מבלי שבקשתי שיעשו זאת. מבלי שהבנתי שעשו זאת.
ומשעה שזה קורה, אני חשה מרחק מהם. אני מרגישה מבוכה או הסתייגות, אפילו זעם. אבל אינני יכולה לתת להם מה שהם מבקשים. אני לא מצליחה לגאול אף אחד, לעשות אותו או אותה מאושרים. אפילו לא כל כך את עצמי. אצל נשים זה מתבטא ברצונן שאני אלמד אותן דברים, אסביר להן. אצל גברים זה מתבטא ברצון שאכיל את התכנים הפנימיים הרוגשים בנפשם, ואראה מוצא מהלולאה. 

במיוחד מפתיע כשהדבר קורה עם אנשים שמממשים איזה דימוי שיש לי על הצלחה, על כוח. על וירטואוזיות חברתית, כשרון שמעבר להגדרה. אולי כי הם נרקיסיסטיים או פתוחים, אולי כי לא אכפת להם להיחשף. אבל נדמה לי שזה לא משהו שתוכנן. ונדמה שזה תמיד הלם רציני לשני הצדדים, כי יש חוקי שימור בדברים האלה.  לפני שבוע מישהי שצעירה ממני בעשור, צעירה שלומדת משהו בחינוך ומדעי הרוח, דברה אתי על פמיניזם לרגל שביתת הנשים. ואז אמרתי לה משהו והיא הסתכלה עלי בעיניים בורקות ואמרה: וואו,  לא חשבתי על זה ככה. תסבירי לי עוד (על הקשר בין מצב הנשים למצב היהודים בגולה).
ואני התחמקתי מיד.  הרגשתי צער כי אני משתדלת להימנע משיח אינטלקטואלי כבר כמה שנים טובות. זה מסב לי צער ומזכיר לי משהו שיכולתי להפוך להיות ובחרתי שלא.  

אבל בחיים שלי, בחיים הרגילים, הווידוי פשוט קורה, באופן טבעי.  ואז אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. כמו בשיר ההוא.  מה אני אמורה לעשות?  זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום.
אני לא מספיק חולת שליטה כדי להיות גורו, ואין לי מספיק כוח להיות פסיכולוגית. אז מה אני ?  יומן קולקטיבי של אנשים שבעל כורחם כתבו את הדברים הכי כמוסים?  אבל זה לא רק אנשים, אלו גם מגמות. אני מתעניינת במגמות כמו באנשים. אני מתעניינת במשחק ולא רק בכלי המשחק.  אני טובה במיוחד באנשים, אבל המגמות הן שמשליטות את הכיוון לאנשים.  אולי לכן המשיכה הרוחנית למושג 'מזל תאומים', כי הם חדי אבחנה במגמות כמו שאני באנשים. ויחד, מהמפגש של שני הצירים קולחת האמת הרחבה, הכללית. 

אנחנו נמצאים בנקודה מרתקת בזמן-מרחב. אני מרגישה, דברים מתאספים אט אט לקראת הנקודה. אני לא רוצה לדבר על דברים שיהפכו אותי להזויה, קודם עבור עצמי. אבל הדברים האמתיים הזויים מדי אפילו בשביל ההזיות המוגבלות שלי.   לכן חשוב לשמור על חוש הומור ועל קומון סנס.
נשאלתי לפני שלושה חודשים, איך הגעת לאמונה? ואמרתי, דרך האהבה. ונשאלתי עוד, אהבת השם? ואמרתי, לא. אהבה לבן אדם. את השם אני לא מכירה, עד כה הוא לא דיבר אתי.
  
לפעמים כשעולות בי תחושות משעשעות ומופרזות, שזה הדבר הכי אנושי שיש בעצם, אני נזכרת בדברים היפים של הרב שרקי על שמו של משיח: "בכל אדם ישנו פוטנציאל לגאול את עצמו, וכאשר הוא מודע לכך הרי הוא חושב את עצמו למשיח..." 

הבשורה על פי עוז

  אני משליכה עכשיו מהרהורי לבי, אל סיטואציה שאני לא מכירה ואין לי בה חלק.  אבל עמוס עוז, אני קוראת את ספרו האחרון, "הבשורה על פי יהודה&...