יום שני, 31 בדצמבר 2018

באור המנורה הרזה


עמוס עוז היה מהסופרים ההם עם הסוודר. כן, אנחנו יודעים מה הכוונה.  והוא הסופר האהוב עלי בעברית; 
הסופר העברי היחיד שבאמת אהבתי. אהבתי אותו בערך ממבט ראשון. קראתי את "ספור על אהבה וחושך" בגיל 19, כשגרתי בירושלים עם החבר הראשון שלי והייתי בשנת שירות. ואחר כך קראתי את "מיכאל שלי" בגיל 23, כשהייתי בתוך התואר הראשון ולמדתי באונ' העברית.  "אני כותבת משום שאנשים שאהבתי כבר מתו.." איזה מן מילים, סכינים מן העבר. 

פתאום אני משתעשעת ברעיון לעקור לירושלים, אולי לדירה במקור ברוך. אבל המחירים, יאללה, איזה מחירים. ירושלים של 2019 מתפקעת השקעות, היי טק, רכבת קלה, תיירים, שפים, מחניהודה, כותל ניישן, מסחר, תעשייה...קצת קשה לי להתחבר לעולב של חנה גונן. לאישה הפצועה הזו. ולמרות שאני יודעת בדיוק למה היא מתכוונת, משהו בי מקווה שהיום היא לא הייתה חייבת לבחור ככה. משהו השתנה, העייפות חלפה. וירושלים, על כל מה שקורה בה, הייתה משמחת אותה. 

אני חושבת על הנערות בהר הצופים, היפות כל כך, הרחוקות. נערות דקות ויפהפיות, בנות ירושלים, זוכרת איך הן הכאיבו לי. אבל עכשיו אני חושבת גם על הכאב שלהן, להיות ככה, הולכות להן בחצאיות וסוודרים עבים, כמו מסדר, לכודות בציפייה שלא באה על פורקנה. אף פעם. וכמה זה כואב. אני זוכרת את עצמי בגיל של חנה, איזה גיל זה. הכי נורא זה להיות אישה צעירה. ויפה. כמה את שנואה בעצם. צדק רילקה, היפה הוא ראשיתו של הנורא.  ומי כמו עמוס עוז, גדול סופרי ארצנו, שכתב את המילים היפות ביותר בישראליות שלנו, כפרטים וככל, כיהודים ועברים, שמאל וימין, גברים ונשים, מי כמוהו יודע כמה שזה נכון. ואיך בכל זאת גנוז בלב האדם כוח אמתי, וכשרון אמתי לחיות. כשרון אמתי לאהוב.
איזה איש גדול, איזו זכות נפלה בחלקי לקרוא אותו. איזה זכות נפלה בחלקו לכתוב את העברית המתחדשת, את הספור שלו ואת הספור המתחדש שלנו.  יהי זכרו ברוך.  

יום ראשון, 9 בדצמבר 2018

שם

אני מרגישה שהמהות שלי היא לתת לאנשים משהו, לגלות איזה אושר סמוי.  זו מהות שצפה מהמפגשים שלי עם אנשים, בעיקר היותר משמעותיים שהיו בחיי. כי אנשים מפקידים בידיי את סודם, פותחים את לבם מבלי שבקשתי שיעשו זאת. מבלי שהבנתי שעשו זאת.
ומשעה שזה קורה, אני חשה מרחק מהם. אני מרגישה מבוכה או הסתייגות, אפילו זעם. אבל אינני יכולה לתת להם מה שהם מבקשים. אני לא מצליחה לגאול אף אחד, לעשות אותו או אותה מאושרים. אפילו לא כל כך את עצמי. אצל נשים זה מתבטא ברצונן שאני אלמד אותן דברים, אסביר להן. אצל גברים זה מתבטא ברצון שאכיל את התכנים הפנימיים הרוגשים בנפשם, ואראה מוצא מהלולאה. 

במיוחד מפתיע כשהדבר קורה עם אנשים שמממשים איזה דימוי שיש לי על הצלחה, על כוח. על וירטואוזיות חברתית, כשרון שמעבר להגדרה. אולי כי הם נרקיסיסטיים או פתוחים, אולי כי לא אכפת להם להיחשף. אבל נדמה לי שזה לא משהו שתוכנן. ונדמה שזה תמיד הלם רציני לשני הצדדים, כי יש חוקי שימור בדברים האלה.  לפני שבוע מישהי שצעירה ממני בעשור, צעירה שלומדת משהו בחינוך ומדעי הרוח, דברה אתי על פמיניזם לרגל שביתת הנשים. ואז אמרתי לה משהו והיא הסתכלה עלי בעיניים בורקות ואמרה: וואו,  לא חשבתי על זה ככה. תסבירי לי עוד (על הקשר בין מצב הנשים למצב היהודים בגולה).
ואני התחמקתי מיד.  הרגשתי צער כי אני משתדלת להימנע משיח אינטלקטואלי כבר כמה שנים טובות. זה מסב לי צער ומזכיר לי משהו שיכולתי להפוך להיות ובחרתי שלא.  

אבל בחיים שלי, בחיים הרגילים, הווידוי פשוט קורה, באופן טבעי.  ואז אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. כמו בשיר ההוא.  מה אני אמורה לעשות?  זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום.
אני לא מספיק חולת שליטה כדי להיות גורו, ואין לי מספיק כוח להיות פסיכולוגית. אז מה אני ?  יומן קולקטיבי של אנשים שבעל כורחם כתבו את הדברים הכי כמוסים?  אבל זה לא רק אנשים, אלו גם מגמות. אני מתעניינת במגמות כמו באנשים. אני מתעניינת במשחק ולא רק בכלי המשחק.  אני טובה במיוחד באנשים, אבל המגמות הן שמשליטות את הכיוון לאנשים.  אולי לכן המשיכה הרוחנית למושג 'מזל תאומים', כי הם חדי אבחנה במגמות כמו שאני באנשים. ויחד, מהמפגש של שני הצירים קולחת האמת הרחבה, הכללית. 

אנחנו נמצאים בנקודה מרתקת בזמן-מרחב. אני מרגישה, דברים מתאספים אט אט לקראת הנקודה. אני לא רוצה לדבר על דברים שיהפכו אותי להזויה, קודם עבור עצמי. אבל הדברים האמתיים הזויים מדי אפילו בשביל ההזיות המוגבלות שלי.   לכן חשוב לשמור על חוש הומור ועל קומון סנס.
נשאלתי לפני שלושה חודשים, איך הגעת לאמונה? ואמרתי, דרך האהבה. ונשאלתי עוד, אהבת השם? ואמרתי, לא. אהבה לבן אדם. את השם אני לא מכירה, עד כה הוא לא דיבר אתי.
  
לפעמים כשעולות בי תחושות משעשעות ומופרזות, שזה הדבר הכי אנושי שיש בעצם, אני נזכרת בדברים היפים של הרב שרקי על שמו של משיח: "בכל אדם ישנו פוטנציאל לגאול את עצמו, וכאשר הוא מודע לכך הרי הוא חושב את עצמו למשיח..." 

יום ראשון, 4 בנובמבר 2018

תשוקה ושתיקה


הגבריות מהלכת עלי קסם.  מאז ומתמיד חוויתי את העולם דרך התשוקה, היופי והזעם שהתעוררו בי אל גברים.  זה לא רק נכון לתחום האישי, בטח שהיום (כי יש גבר אחד בחיי), אלא גם בתחומים כמו מדע, היסטוריה, יהדות וכו.  אני מוצאת שהאמונה עצמה, עבורי, הייתה הרחבה אינדוקטיבית של אהבה. הפיכתה ממדויקת לכללית. היה בכך הרבה סבל בהתחלה, הייתי בת 24 שזה קרה, אבל תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. 
השפע הרוחני שלי, החלון למציאות, נובע מהאחר המהווה את מוקד התשוקה. מעין אספקלריה אנושית.

אנחנו נמצאים בתקופה בה הגבריות מצויה תחת התקפה במערב. האמת? יש בכך צדק ותיקון מסוימים. איכות הזרע של גברים במערב נפגמת עם השנים, הפוריות יורדת מאד גם אצל גברים צעירים (מדברים על המזון המתועש והדברות או הקרבה למכשירים חשמליים פולטי קרינה כמניעים, אבל אין עוד תזה מובהקת). ועוד לא דברנו על בעיות מיניות שנגרמות משלל פגעים פסיכולוגים, חרדות ודיכאון, שמתפשטות באוכלוסיה. 
החברה המערבית חייבת לזכור שהגבריות היא היא הכוח היוצר בחברה שהפך את המערב למה שהוא. היא הכוח המפתח את העולם בכל מובן שהוא.  ואין בכך כלל להוריד מערכן של נשים.   יצא לי להכיר בחיי גברים מדהימים, יוצרים, מדענים, אנשי צבא, מוסיקאים, רבנים וגם אנשי עמל, אנשי משפחה, אנרכיסטים או אנשים שלא עשו עם עצמם כלום...בכולם היה קסם עבורי. הגבריות היא כמו לונה פארק שהכול קצת אחר, כי הוא כל כך שונה.  לא רק המשיכה העצומה שתמיד הייתה לי לגברים, תשוקה עצומה שאינני בטוחה שהיא מינית דווקא,שתמיד גרמה לי להרגיש כציידת.  
נשמע כמו ווריאציה שמרנית?  אבל המבט הזה הוא מודרני. אישה במאה ה-19 לא יכלה להביט כך בגברים. כדי שאוכל להגיע למסקנות האלו, לחשוק, להעריך, הייתי חייבת לחיות פוסט המהפכה הפמניסטית. לכן גם המבט האוהד הזה, המעריץ אולי שיש לי אל גברים הוא לא במנותק ממעמד האישה במערב. רק כשאדם מרגיש מספיק חזק הוא יכול להכיר להוקיר באמת, לאהוב, את כוחם של אחרים המתחרים בו. וודאי שיש תחרות ואף 'מלחמה' בין גברים לנשים.  אבל אני אופטימית לגבי תוצאותיה.  

גבריות היא הכוח היוצר בעולם,  דרכם עוברות אנרגיות החידוש וההתחדשות. אמנם הם לא מסוגלים לרמת היצירה האולטימטיבית של האישה, שמהווה את החיים, אבל להיות גבר זה לא משהו שפשוט נולדים אתו. כדי להיות גבר אמתי צריך להיאבק, ולדעת איך להשיג ולאצור כוח, ולהתגבר. גם על עצמך, גם על אחרים.   
כל הגברים שהכרתי בחיי, פחות או יותר, נשארו בלבי. כולם הפכו אותי למי שאני. כולם גם קשורים אלו באלו בסבך בלתי מתפשר בתוך לבי. גם אלו ששכבתי אתם אבל, בעיקר, אלו שלא שכבתי אתם.   בסך הכל המעשה המיני הוא זמני ואילו התשוקה יכולה להיות נצחית. התשוקה היא כוח אדיר שיכול לפרק הכל, בייחוד אם היא מורחקת ממושאיה, ופה היא מתחברת לשכל, כי גם השכל מתרחק ומפרק על מנת להבין. השכל מפרק ואילו הדמיון מרכיב (אם להשתמש במונחים ימי ביניימ-ים שיצא לי לקרוא אצל הרמב"ם).  והתשוקה במובן זה לפעמים מתפקדת כמזיגה בין שכל לדמיון, וזו בדיוק ההגדרה שנתן הרמב"ם לנבואה: מזיגה בין שכל ודמיון. לכן תשוקה, בייחוד תשוקה הדופה, שותקת, יכולה לשמש פתח לנבואה.

יום ראשון, 30 בספטמבר 2018

חג שמח :)




       ;






שנזכה כולנו בחג שמחת התורה, האפטר פרטי של סוכות :) לפתוח שנה טובה, שמחה מיוחדת ומאחדת.  שנזכה לשמוע את המנגינות ביחד כך שכולן ינגנו את המנגינה האחת שהיא למעלה מכל צליל.  שנזכה לאהוב בצורה מוחלטת , לראות את האור פורץ מהחושך, לנחם את האבלים, לשמוח עם השמחים, שנזכה לראות ילדים ונכדים וחתנים וכלות, שנזכה לאהוב לאהוב ושוב לאהוב. כי אין האמונה אלא אהבה גדולה כבירה בלתי אמירה , כמו המעבר העדין מהדאייה אל התעופה; אמן 


יום שבת, 15 בספטמבר 2018

אינטרוספקטיבה


אני אדם חומל ואוהב במהותי, נשמתי באמת נותנת לזולת, כל זולת, מקום וקבלה ללא תנאי, חמלה ואהבה שיכולה להיות מוחלטת.  למרות זאת, כאשר אנשים מרגישים נוח להיפתח בפניי באמת בדברים הקשים, כאלה שגורמים להם לעימות עם העולם ועם עצמם, לדברים שאולי מגדירים את זהותם, אז אני ללא רחמים, אטומה, וגורמת להם להרגיש מיותרים, שונאת אותם על הדברים שחלקו, ועל כך שהם לא מתעלים מעל לקשיים האלו. אז אני בזה להם. אז אני מתמלאת אנוכיות ורוצה לחשוב על עצמי ועל העונג והרווח שלי ורוצה שיפסיקו להתוודות בפניי ויחזרו לסמול טוק. אז אני מלאה כעס ועיוורון ואנוכיות. ושנאה. 
למה הניגודיות הזו? למה אני שונאת את האנשים על כך שהם נפתחים בפניי וחלשים? למה אני חושבת שהם רק רוצים לנצל את החמלה שלי ומשתמשים בלי לשים לב ל'אני' שלי, למה כל כך דחוף לי לשים את עצמי במרכז באותו רגע דווקא, למה אני מונעת מהם השלמה נפשית נחוצה כל כך ? למה אני פוחדת מהרגע הזה?  למה אני שונאת אותם על חולשותיהם שפרושות מולי?

התשובה טמונה בשאלה: כיון שהאנשים האלה לא פורשים את חולשותיהם מולי.  הם פורשים את חולשותיהם. נקודה. הם מדברים עליהן באוויר הפתוח, ואני לא הולכת 'להרוויח' מזה. כי אני לא העניין אלא הם. כי הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות באותו רגע זה כמעט לא להיות. זה להיות ולא להיות שם.  כי כשאנשים מרשים לעצמם לדבר 'ככה', וזה אנשים בכל גיל ומצב, אנשים שנמצאים בכל מיני סוגי אינטראקציות,  זה אומר שאמנם הם מרגישים נוח, אבל גם שאני לא באמת נוכחת עבורם. שאני לא אמתית אמתית. שאני שונה איכשהו מיתר האנשים. וזה פוגע בי מאוד. זה גורם לי להרגיש אפסית, גורם לי להרגיש עלובה בדיוק כמו העליבות שהם חושפים ומגלים לי.  אבל אני לא צריכה להרגיש ככה!  
אם מישהו בייסורים גדולים ומסוגל לתת לי לשאת אתו את המשא, זה אומר שהוא בוטח ומרגיש שיש לו אמון בי.  וזה בעיקר אומר שדווקא שם, בנקודה הזו, אני צריכה להיזכר בכך שהאני הוא בדייה והאני שלי גם הוא בדייה.  מחשבה בודהיסטית , כן. שהיכולת שלי להגיע כמעט לכל אדם בסבלו ובחולשתו ובמצבו, נובע מכך שיש יסוד של בדייה במציאות ואף באני שלי ושל כל אחד מאתנו. שהאמת של הכל, אולי נקרא לה אלוהים ואולי מוטב שלא נקרא לה, מזינה את הבדיות האלה כמו בתאטרון בובות או בנשף מסכות ומסכת הצער יכולה להתחלף במסכת הצחוק.  שיש בדיה במציאות וכשפורמים את הבגד מגיעים לערימת חוטים דקים שעפים ברוח. ודווקא אז שהכול נפרם מגיעים לאפשרות של אושר. 

ועד שאני לא אשלים עם מי שאני באמת, עם השונות של האני, כל פעם אבהל שאזכר בתכלית שלי: שזה להציץ בנשמה של אנשים בלי הרבה מאמץ, ללבוש בערך כל צורה בלי הרבה מאמץ (אולי רק לפשוט אותה קשה לי לעתים).  שאני שונה מאחרים, כן, וזה שאתחפש לא ישנה את זה. שאנשים מדברים אתי כמעט כמו שהם מדברים עם עצמם ואל עצמם, שאני כמו הערפל הזה שמתפוגג, כמו הקול הדק שנשמע בנקיק, כמו האישה הזקנה על הספסל שמביטה בצעירים ממהרים למסיבה ושומעת את שיחותיהם ורואה אותם כשהם מתרחקים. ושומעת. 
וזה שאני אהיה רעה לאנשים בדיוק ברגע שהם צריכים אותי, זה שאבוז להם מפני שהם גילו מולי חולשה גדולה ונפתחו, לא יעזור לי להיות יותר נוכחת או בעלת משקל, אלא להם להתרחק ולהתאכזב ולהיסגר מפני ואולי מפני עצמם. וכן, יגרום גם לי להתרחק מעצמי. כי אם אני כופרת במי שאני, אני חיה בשקר. ואני חייבת להיות מי שאני באמת, כדי לחיות באמת. ומי שאני באמת אומר להיות עבור אנשים שצריכים אותי ברגע שאין מישהו אחר שיכול להיות. ואני לא צריכה לפרש את הווידויים האלה כדחייה של האנושיות שלי, אלא ללקיחת האנושיות שלי לדרגה שאמנם שונה מהרגיל, שהיא אמנם לא סמול טוק, אבל היא חשובה ומשמעותית. והיא אמת. והיא האמת שלי בעולם. השביל שלי. ובשבילי נברא העולם. 


יום שני, 13 באוגוסט 2018

יקיצה


מה הרגע המסוים בו אדם מקיץ?   מה גורם לו להתעורר?  איזה רעש או תזוזה מסוימת כן, ואילו אחרים לא. 
בשנת 2015, לפני שלוש ומשהו שנים, התקיימה מערכת בחירות, אחת מיני רבות ובסופן, העלו הבחירות לשלטון מקבץ מפלגות ימין שיצרו קואליציה ייחודית והומוגנית. הכל קרה בצורה דמוקרטית, ובאופן מקרי נבחר לעמוד בראש אותו אדם ששלט לפני כן ביד רמה.  עברו קרוב לארבע שנים, הקואליציה עומדת על כנה, הכל בערך אותו דבר, עניין נדיר למדי במדינתנו.  היום הקצתי מתרדמתי וקלטתי שהדמוקרטיה הישראלית נפרמת. היום, כשקראתי על עיכובו של העיתונאי היהודי-אמריקאי פיטר ביינרט ותשאולו בידי השב"כ עם נחיתתו בארץ. היום דווקא, מכל הידיעות והימים. היום הבטתי בהלם בידיעות דרך כמה ערוצי חדשות וקלטתי את חומרת המצב. היום. איך אפשר להסביר את זה? 

אבל זה לא התחיל היום. רק לפני כמה חודשים התרברב המוסד ביכולותיו המזהירות באיתור וחטיפת הארכיון האיראני. ומנהיג המדינה עשה בזה שימוש רברבני לתקשורת הבינלאומית, מעודד את הנשיא האמריקאי בהחלטתו (הנכונה) לפרוש מההסכם עם איראן שתכנן וחתם קודמו. ובכל זאת, כשהבנתי את שכרון הכוח של ארגוני הביון בארצנו, התגאיתי ונחרדתי. אנשים, הכל אנשים.  יצא לי קצת להכיר את החומר האנושי בארגונים האלו, אנשים חכמים שיכולים להיות נחשים ושיכורי כוח.  ולא שמחתי על החשיפה הזו כלל.  וכששמעתי על עיכובו של העיתונאי, שכותב עבור CNN בין היתר, שתוחקר על פעילותו במחאה נגד מדיניות הממשלה בחברון, הבנתי שכמותו יש עוד מאות מקרים שלא הגיעו לתקשורת מפני שלא מדובר באנשים מקושרים. אלא סתם.  כן, אני אדם רגיש, ולכן אם התעכבתי על המקרה הספציפי הזה, יש בו משהו שאין במקרים אחרים. נעזוב את התנצלותו של מנהיג מדינתנו בצד, העובדה שדבר כזה קרה היא עדות אמתית שהדמוקרטיה נפרמת. נקרא לזה אחרת: הזמנים משתנים.
ובאותו רגע שהבנתי את זה, הבנתי שיש פה תהליך ארוך טווח, שלא ניתן בשלב זה להיפוך. שזה נעשה בצעדים קטנים והגיוניים לחלוטין, לא ב"מחטף", קרי שהתהליך כללי ורחב הרבה יותר. והבנתי גם שהתהליך ימשיך ככל הנראה.  והאוכלוסיות שמצביעות למקבץ המפלגות ההומוגניות הללו, אותו מקבץ שניסח את "חום הלאום" לפני זמן מה, אלו שאינן באות ממסורת דמוקרטית ולכן אין להן בעצם תחושה של אבדן. אין להן מחנק בגרון.  והזעזוע הוא מנת חלקו של חלק מסוים מאוד בעם: אשכנזים שורשיים, מעט מהספרדים. זהו.  חלק שיודע שהוא חלש אבל לאמתו של דבר חלש יותר. חלק שהפסיד את השליטה כבר בשנת 95 ברצח שהכין את התודעה הקולקטיבית ללקיחת שלטון.  חלק שלחם באקדמיה ובתקשורת על פוליטיקת זהויות  שהציפה את הזהות המזרחית 'האותנטית' שאיננה דמוקרטית אלא מלוכנית/שבטית,  והעלה מליון ומשהו אנשים מברית המועצות, מדינה עם מורשת לאומנית ואנטי דמוקרטית. שלא לדבר על חלק גדול מהדתיים או החרדים שמחכים ומחכים, מי למקדש ומי למלך המשיח, מי לשניהם. 

בקצור, החלק בעם ששלט הודח משלטונו כיון שלא הצליח לשלוט. ושלטון הוא ביטוי לשררה שטיבה משתנה. אבל השמאל האשכנזי החילוני לא מעניין אותי. מעניין אותי העדרו. והרחק מהעדרו, יש ריק ערכי. חלל. והמנהיג הנוכחי חסר שיעור קומה למלא את החלל.  אמריקה? אנחנו לא אמריקה. טעות קשה.  הנשיא האמריקאי ישלוט גג שתי קדנציות. מבלי להיכנס לדברים שעשה, לדמוקרטיה האמריקאית מערכת בלמים ואיזונים כדי להכיל את שלטון טראמפ , שאכן מאתגר את הדמוקרטיה האמריקאית באופן ייחודי. אמריקה היא דמוקרטיה בת מאות שנים, ויש לה מסורת של מעברים בין גוש השמאל לימין. לישראל, לעומת זאת, מסורת שליטה ארוכטווח של מפלגה יחידה חובקת כל. ימי מפא"י נמשכו נצח עבור מי שלא השתייך לשבט השליט. ועכשיו, לפי זה, ימי השלטון הנוכחי יימשכו נצח נצחים. הרבי מילובביץ' העיר פעם שנתניהו ישלוט עד ביאת המשיח.  האם זו אמירה אופטימית או פסימית? תלוי מי השואל. זהות ישראל התנ"כית היא שבטית. היא הוקמה מחדש כדמוקרטיה אך אין סיבה  להניח שתמשיך בכך. היא איננה מדינה מערבית (או ערבית) וככל שעוברות השנים, מתבררת זהותה. ישראל מדינה קפיטליסטית ומצבה הכלכלי טוב. אך גם סין וסינגפור, ואלו דיקטטורות.  ייתכן שמתהווה פה צורת שלטון ייחודית. אבל בינתיים, פרימת הדמוקרטיה מפחידה אותי.  כל פעם, חוט אחר נמשך. יש להאמין ולקוות שנצליח להעמיד שלטון  טוב ומתאים לזהות ישראל הייחודית. 

יום שני, 30 ביולי 2018

דעה וידיעה


הרבה זמן לא דיברתי פה על פוליטיקה. בפרט, פוליטיקה אמריקאית שהיא נושא חביב עלי ביותר בשנתיים וחצי האחרונות. 
בין לבין עמדותיי גרמו לכמה אנשים פחות לחבב אותי, כמו דודים שלי שהגיעו לארץ לביקור מאמריקה, או מרצה כלשהו במחלקה להיסטוריה. הם, בלשון המעטה, מתעבים מה שקורה כרגע בוושינגטון. ובעצם בעולם המערבי כולו.  נעים בין התעלמות מפוליטיקה לבין אזכורים היסטריים מלאי שנאה ואיבה כלפי מי שלא חושב כמותם. והדודים שלי במיוחד, המרצה עוד צריך לשחק אותה ניטראלי. קראתי סופר יהודי אמריקאי אחד, זוכה פרס פוליצר, שאמר שכל יום הוא מתעורר בתקווה לשמוע שטראמפ הובל מהבית הלבן על אלונקה בעקבות אירוע לבבי חמור. חחח
אז קשה לי לבחור את המשפטים הנכונים, אני מטלטלת בין תחושת אפסיות, לבין התחושה ההפוכה לה. כנראה ששתיהן מוצדקות.  בזמן האחרון אני שוקלת איך לתרגם את מה שעברתי רגשית ורוחנית, ואח"כ עבר העולם, עם השנויים האסטרונומים בזירה הגאו-פוליטית, לספרות. והאם דווקא לתרגם את זה לספרות, למה לא עיון?  אני מתלבטת. כרגע הרעיון הוא גם וגם. כי מישור היצירה מאפשר יותר, אבל דווקא יש לי רצון עקרוני לכתוב איזו תזה ולעבד אותה למשהו עיוני. ימים יגידו.  אבל מול כל זה, כל המלל הזה, הסבל שאני נתקלת בו בעולם משתק אותי. אני אילמת נוכח אסונות, בייחוד אקראיים. אסונות טבע, אסונות ידי אדם. אסונות שאני יודעת עליהם וכן, גם אלו שאני לא יודעת.  קשה לי לחרוץ דעה כי אני מרגישה את שבריריות הכל.  ניסיתי ללמוד שיעור על ספר איוב, דיון במשמעות הסבל. זה לא ממש עזר. גם תשעה באב האחרון, מגילת איכה וכל זה. הניסיון לגשת לסבל מאפס אותי. מציב לי אתגר רציני שאני לא יכולה לו. לפעמים קשה לי בגלל זה לקום בבוקר מהמיטה, למהר לעבודתי. עם היקיצה עול העולם הזה נוחת עלי. כל הסבל שחוויתי, שלי או של אחרים, כל הסבל שעבר דרכי. הזיכרונות.  יותר מכל מלווה היקיצה באימה. חרדות שאין להן שיעור, כמו שדים שיצאו לחופשי.  הנה, התחלתי בפוליטיקה אמריקאית וסיימתי בשדים. כנראה יש קשר. ואומרים שיותר אמריקאים סובלים כעת מחרדות בגלל מה שקורה בוושינגטון. גם תומכי הממשל וגם מתנגדיו. 

אז מה אני רוצה לומר?  מעת לעת אני קוראת את רשימותיו של העיתונאי הגולה ממולדתו (חחח) רון מייברג. אני אוהבת לקרוא אותו, הוא כותב מחונן. לרוב נראה שדעותינו שונות. על כל פנים, הוא אמר באחת הרשימות שלישראלי אין אחיזה במציאות האמריקאית כי הוא לא חי שם. ולכן, הוא לא יכול להבין ולחזות בצורה מדויקת מה קורה ומה יקרה באמריקה. ברמת העיקרון, אני מסכימה. אבל, אפעס, מה שעברתי בשנתיים האחרונות מוכיח אחרת. לא כי חזיתי, אלא כי הרגשתי.  ולא כי נמנעתי מלקרוא דעות מנוגדות לשלי. להפך, ויתרתי על כל דעה מוקדמת וריככתי את עצמי כך שיכולתי לספוג הכל. זה מזכיר את התוצאה הבאה מהפוסטמודרניזם:  "יש מקום לכל הדעות כי האמת מתגלה בכל".  אני חושבת שבמעט הפעמים בחיים האלו שהצלחתי להבין משהו על משהו, זה היה כשהצלחתי להרחיב את נפשי כך שתכיל אם לא כל הדעות אז המון מהן. ואי אפשר לעשות זאת בלי לאפס את עצמנו. בלי להפוך את עצמנו כמעט שקופים. וודאי שיש אמת, פוליטית לדוגמא.  אלא שהיא נמצאת בפוקס ניוז, ניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, מקור ראשון, הארץ, וואי נט, גארדיאן, ערוץ 7, אל ג'זירה, ועוד ועוד . ואין הכוונה לקטלוג של כל הדעות, אלא שאיפתן כמו ריחות פנימה בלי סדר ובלי מיון. וכך מתוך כל הכאוס הזה של "יש", מתגלה קו דק של מגמה. ומתחיל ה"אין", פסילת השקרים, עד שנותרים עם קו המגמה האמתי.  אבל לכל הדעות יש חלק בו. לכן לאנשים שרוצים לדעת את האמת אין פריבילגיה לאטום את עצמם לדעות  אחרות. לא מתוך סובלנות או סבלנות, כי זה בולשיט. אלא כי הם רוצים לדעת את האמת. וזו הדרך.  ככל שנדבר עם יותר אנשים שונים כך נכיר אותם ואת עצמנו. פוליטיקה היא רק דוגמא. זה נכון גם לתחומים אחרים בחיים.

זה באידאל. במציאות, אנחנו בוחרים עם מי לדבר מתוך אלף ואחת סיבות. כמו קנאה, תחרות, רצון להתחבב, להתקדם, להתנשא וכן הלאה. אנחנו לא מסוגלים לשמוע את המציאות בצורה נטולת פניות כי אנחנו אנחנו. האני שלנו מסתיר לנו את העולם. כדי שלא נטיל צל, עלינו להתאפס לנקודה. הנקודה אינה מטילה צל. לאפס אין גודל. אך הוא מכיל את הכל. 


אמת ובדמיון



 יותר ויותר אני חושבת על השאלה: מה הקשר בין אמת לבדיון? או אולי, מה הקשר בין אמת לאשליה? מה חלקה של אשליה באמת, ולהפך?  וזה קשור לפוליטיקה וזה קשור לאהבה וקשור גם לעושר. קשור להרבה דברים.
השבוע הקשבתי לסופר מייקל שייבון מדבר על ספר שכתב (moonlight) לפני כמה שנים. והוא אמר משהו כזה:  
" האמנות נותנת לנו את הכוח לשכנע שיש משמעות לדברים. אמנות הכתיבה בפרט, נותנת לנו כלים ליצור את התחושה הזו. ואולי זה נכון ואולי זה לא, אבל זה מה שנהדר ". שייבון מתעכב על החירות שהכתיבה מציעה, למעשה כל אמנות. אמנות נותנת משמעות לדברים. כתיבה בפרט, מדברת את המשמעות והופכת אותה מחוויה לרעיון, למהלך שיש בו הגיון. בכך היא מסוכנת. בכך היא למעשה, פחות חופשיה מאמנויות אחרות. הדיבור דווקא הוא שמבדל את האדם. אני חושבת שהוא, ואנשים דומים לו, מתענגים מאד על החופש ועל הדברים שהוא יכול להביא.  אחרי הכל, העובדות לרוב כל כך משעממות. זה נפלא אם יכולנו להתעסק אתן ולזרוע בהן רמייה. זה נכון, וזה לא רק מרתק אלא גם משחרר. אפילו מרפא. זה מזכיר לי מה שאמר בוב דילן על אלביס: "כשאתה שומע אותו לראשונה, זה כאילו ברחת מהכלא".

אבל כיום חופש לא מספיק לי ואני שואלת: מה עם הטוב?   האם יותר חירות פירושה יותר טוב?  ונראה לי שלא.  אוקיי, אחרי שלמדנו איך יוצרים אשליות: מה חלקה של האשליה באמת?  זה בייחוד רלוונטי לי כי עבורי האמת הכי גדולה זו אהבה וידעתי שתי אהבות בעבר, אחת הייתה רובה אמת והשנייה רובה אשליה. ושתיהן היו חזקות ושתיהן היו עמוקות ושתיהן שינו אותי באותה מידה.  אז אני חושבת שהמהלך הוא בערך כזה: האשליה מאפשרת את האמת. כלומר, האשליה חוצבת את המערות דרכן בורחים אל החופש. אל האמת.


יום שבת, 16 ביוני 2018

כמה מילים על החברה הגאונה


איך בעצם אפשר לומר "כמה מילים" על יצירה שאורכה ~390,000 מילים? (עשיתי חישוב).  אפשר לנסות ולהיות אמיצה בקשר לזה.  אפשר לכתוב בכבוד ובחדווה על יצירה שהסבה לי רגשות כאלה, כשהפכתי אתמול את הדף האחרון בספר. 

משהו מעניין מתרחש בספרים הללו, 4 במספר, של סופרת איטלקייה שעד כה לא הכרתי או קראתי; הלא נאמר עולה על הנאמר. ואף שהנאמר נאמר על פני עמודים רבים וכמות בלתי נתפסת של מילים ומשפטים, בכל זאת הלא נאמר נותן צורה ומוסיף לו ממד, וייחודיות. אולי זה מפני שהספר נכתב בתקופה שלנו, במאה העשרים ואחת, ואולי זה פשוט משהו בספרות האיטלקית המסוימת של פרנטה. כי הספר נכתב כולו בתנופה. אבל הוא לא מאיץ, אלא להפך. כמו, אם נשתמש לרגע בדימוי הפותח את ספרו החדש של אתגר קרת, אדם שנורה מקליע של תותח. אדם או עלילה או חברה, הירייה מתרחשת ברבע הראשון של הספר הראשון. והיא עזה כל כך, ומותירה רושם, שארבעת הספרים משרטטים את מסלולה.  אנו עדים למסלול שהקליע משרטט באוויר, אנו נזכרים כל העת במהירות העתק שבה הוא נורה, ואנחנו סקרנים לראות איפה ינחת. 

זהו סיפורן של שתי חברות ילדות, לילה צ'רולו ואלנה גרקו, שגדלות יחד באותה שכונה בעיר הדרומית נפולי שבאיטליה. נפולי על רעשנותה, על ריח הים והירקות והמאכלים והפסטה, על הדם החם של האיטלקים. בקצור, איטליה הדרומית. לא זו המתיימרת להיות אירופה, אלא זו הים תיכונית במהותה, הספרדית אם נרצה. לא הפרוטסטנטית בגווני החיטה שלה והעמלנות השיטתית, אלא הקתוליות האיטלקית האגרסיבית.  הספור הוא גם ספורה של מחוננות נשית, והקשיים הייחודיים בהם היא נתקלת, לעומת המקבילה הגברית. מחוננות שהיא רב תחומית, רנסאנסית, ולא כבולה לתחום אחד בלבד.
לילה צ'רולו חברתה הטובה של המספרת, ומי שאני רואה כגיבורה, היא מחוננת. הספר הראשון, הטוב מבין הארבעה, זה שבו מתרחשת יריית התותח, הוא למעשה הספור שלה.  המוח של לילה עובד שעות נוספות. הוא מפרק כל מה שהוא נתקל בו, מנתח, כי זה מה שעושה השכל, מכליל ומגיע למסקנות במהירות המאיימת על אנשים אחרים. המוח המחונן הזה לא נולד בניו יורק או בלונדון או ברומא למשפחה אמידה ומשכילה, הוא נולד בילדה צנומה למשפחה פשוטה בנפולי, משפחה חמה שאין בה מרווחים, אין בה אותו מרחק שהשכל מהסוג הזה לעתים זקוק לו. אבל יש חום ולכידות חברתית מרשימה וערכים שנראים לנו, ממרחק כמה עשרות שנים, לא רק לא מחייבים אלא מקור לנוסטלגיה. 

 זהו רומן נוסטלגי, איך אין בו ערגה אל העבר. להפך. לב הספר הוא בתחילתו ממש, בעמודים הראשונים, ברבע הראשון, כשאנו נתקלים בתופעה שהיא לילה צ'רולו. המחברת, חברתה הטובה אלנה, רואה את עצמה כמי שמחויבת לספר את הספור של חברתה. עבור מי שלדעת אלנה חשובה כל כך שראויה לספר בהיקף כזה.  זהו למעשה ספר מודרניסטי, שחוגג את השכל והידע, עם קריצה לרנסאנס, ספר שמתענג על הזוהר שבשכל הילדי הנפגש בידיעות, ורואה את הקסם במפגש הזה בדיוק.  לילה ואלנה אוהבות את הגברים בחייהן, גבר אחד בייחוד, ואוהבות בחזקה. הן אמהות, הן, מאוחר יותר, אפילו סבתות, אבל הרומנטיקה האמתית שהספר משרטט הוא המפגש בין הילדות והעולם סביבן, דרך אלת התבונה: יהיה אותו עולם מלא שפות, בהסטוריה, פוליטיקה, גיאוגרפיה, תכנות מחשבים או הנדסה. זוהי הרומנטיקה, אש הבערה המחזיקה את הספר כולו. וזוהי הסתכלות קלאסית ויפה מאד שכבר לא מוצאים בספרות בימינו. איטליה היא ערש הרנסאנס, מבקשת המחברת להזכיר לנו. כאן חיו ופעלו ליאונרדו דה וינצ'י וחבריו, גלילאו גליליי, פרמה, וכל אותם גדולים.  הגאונות האיטלקית איננה זהה לזו הצפון מערב אירופית.  האיטלקים, כמו הרומן הזה, אוהבים את החיים. הם אינם מתבדלים מהחיים, אלא חוגגים אותם. 
   
ההסתכלות שלנו על גאונות עוצבה במידה רבה דרך הכתיבה האנגלית או האמריקאית, או הגרמנית.  וכמובן, דרך חשיבה על גאון כזכר דווקא ולא כנקבה. כי איך נראה גאון?   גאון הוא אותו גבר נטול גיל המסתובב בעולם בסקרנות ויוהרה, קודר קצת, או אולי ציני לגבי החיים, אירוני, הזוכה להערצה מוחלטת עקב שכלו. שולט באחרים בקלילות. ואם יש לו צורך באישה, היא מתמסרת ומגדלת את ילדיו בשמחה ופוטרת אותו מהצורך להתחכך בחיים, כל עוד הוא נזקק לכך. הוא זוכה לתהילה, או לכסף רב, צובר כוח והשפעה. אם ירצה, יתמסר לחיי משפחה. אם לא, לא. כך או כך הוא עומד בצומת, מטפס מעלה ומוסיף השפעה, תארים ופרסום. לבסוף יזכה בנובל,  ימונה לתפקיד מדיני חשוב או ייכנס לרשימת עשירי פורבס ויקים מפעל צדקה.
ואיך נראית אישה גאונה? על פי הספר, ייתכן שהיא אינה נראית. לילה צ'רולו, גיבורת הספר, החברה הגאונה, נעלמת. כך נפתח הרומן הזה. חברתה, אלנה גרקו, הגיבורה האמתית של הספר, מספרת את ספור חייה שלה דרך חברתה. גם היא, במובן מסוים מסתתרת.  כי הטבע הנשי שונה מהטבע הגברי. גם כשאישה נחונה בשכל בלתי רגיל ובמעלות נדירות, קיים סיכוי גבוה שהיא תהפוך בשלב מסוים לבלתי נראית. אולי  תבטל את עצמה, אולי תתמוסס.  ואם תמשיך ותפעל במערכות השונות, קיים סיכון שהיא תאלץ להיות לא יותר מכלי עבור אחרים. ששכלה וכשרונה יהיו משהו שמישהו אחר ישתמש בו וייטול ממנה את מה שמגיע לה: הכרה. כך קרה לגאונות לא מעטות בעבר, מדעניות ואמניות והוגות שונות.  כך קורה, באיזשהו מובן, עם הגוף הנשי עצמו, אותו גוף שמאפשר ללילה ולאלנה, להפוך לאמהות כמה פעמים. לתת חיים. אותם הריונות מתוארים בספר באופן משובח, ריאליסטי, אמתי לגמרי.  ויש מצב אחד ייחודי, בעל שם מוזר, שלילה, גיבורת הספר, מאוימת ממנו יותר מכל: השוליים המתפוגגים.  מה זה אומר? התפוגגות שוליים של האנשים ושל הדברים, התמוססות קווי המתאר שלהם. משהו חומרי לחלוטין שמצוי תמיד סביב כולם וסביב כל הדברים, מבלי שאפשר יהיה לקלוט אותו, מרסק את קווי המתאר של האנשים ושל הדברים.  זה נשמע כמעט כמו ניסוח גברי למפגש קרוב עם אישה.
אפשר לראות את זה בכמה אופנים. כפי שאני חווה את זה, זהו הקונפליקט בין הסובייקט המזהיר שהיא, לילה או אלנה זה לא משנה,  השכל והתבונה השוכנים בסובייקט הזה, ומהותו של הסובייקט כאישה.  נכון שיש בחוויה הזו משהו אוניברסלי, אך אי אפשר להימנע מכך שאת המונח אוניברסלי נסחו כל משך ההיסטוריה אך ורק גברים.  גברים צעירים וזקנים, עשירים ועניים.  גברים. השפע הרוחני שניתן לאנושות, כפי שכתבתי על כך בעבר, הוא שפע שעבר דרך הסובייקט הגברי דווקא ומגיע אל הכלל. כל ניסיון להתכחש לאמת הזו, לכרוך אותה בהטיות תרבותיות, בנסיבות, באי אילו דברים, הוא שקר.
שעבוד האישה אל הגבר הוא אינו הכרח, לא גזירת גורל, אך הוא כן תוצאה של מצב עקרוני, רוחני, בין המינים. מצב ששרר בכל התרבויות וכמעט בכל התקופות. אך מצב זה דינו להתהפך.
מהפכה אמתית שמתרחשת בדורנו. כיום, כשהשפע התבוני והרוחני כבר לא עובר רק דרך הסובייקט הגברי. כאשר ישנן שופטות, קנצלריות, נשות עסקים, סופרות ומהנדסות. היום, כמו שמבשר לנו הספר הרביעי, האדמה רועדת. חלים שנויים שאי אפשר להתכחש להם.  הידע מתפרץ, הופך לבלתי נשלט, מקדים את היודע. מקדים את מינו. 

אלנה ולילה גדלות, כל אחת בקווי המתאר שלה. הן נשאות, יולדות ילדים ומגדלות אותם. הן חיות, עוברות דרך כל מה שהחיים מציעים פחות או יותר, בהתאם למעמדן ולאישיותן. חיות חיים הגיוניים. שתי נשים איטלקיות. הן אוהבות גבר, גבר שאהוב על כולן, והוא מאכזב או מאשר אותן. אך לא בו העיקר. הן אינן משתעבדות לו או לאהבתו. כמובן, שהוא רוכש לו שם ומעמד ניכרים. הוא משחק בחוקי משחק הנהירים לו, כגבר. הוא יודע ליפול וגם לקום. הוא לא מסתתר. הוא משתמש במי שעליו להשתמש. הוא לא משועבד.   אך גם אלנה ולילה אינן משתעבדות לאיש.  החיים מסביבן ממשיכים, והספר פורש את כל עשרות הדמויות באופן פנומנולי, מלהטט בין הספורים השונים, מתזמר, מתזמן. זהו כבר כשרונה של המספרת, הבשלות של הכתיבה. חוץ מלילה ואלנה יש פה אולי עשרים דמויות. וגם להן חיים משלהן, עצמאות. גורל, גם אם נדמה שרוב הגורלות בספר אינם חיוניים כמו שחשבנו בתחילתו.  אולי במובן הזה המחברת לקחה על עצמה יותר מדי. היא אינה מתעניינת באופן שווה בכל הדמויות. ישנן שמות רבים הממלאים עמודים מבלי למלא מהות ברורה. נראה שהיה אפשר לערוך כמה מאות עמודים החוצה. אך זו שאלה שקשורה לטכניקה ספרותית ואני לא מדברת על זה פה.  ואני לא רוצה לפרוש יותר מדי מהעלילה כדי לא להרוס למי שטרם קרא.  

חשוב לי לציין, אולי בשל העובדה שהספר חצה את גבולות הספרות והפך לתופעה (בקרוב הסדרה שמצטלמת כעת ב-HBO), יש בספר אלמנטים שזיהיתי והופיעו גם בסדרת "הארי פוטר". גם מכיון שהספר הוא אגדתי במובנים רבים, גם כי נכתב על ידי אישה ונחתם בשם בדוי. כמו ש"הארי פוטר" שבה את ליבם של מאות מיליונים, בתחושה בלתי פוסקת של קסם,  אבל גם באותה תנופה שהזכרתי, המעניקה לו חיות וחיוניות. המאפשרת לגיבורים ולגיבורות לעוף, ולהפוך למעין אגדות בעודנו קוראים עליהן. 
הספר לא עוקב אחר ספור אהבה, גם לא אחרי מוות זה או אחר. זהו ספור חיים. וכמו החיים, יש בו עליות ומורדות, ותנופה בלתי פוסקת. אל מה?  פה נכנס הבלתי נאמר שאתו פתחתי. כמו בכל ספרות טובה, הבלתי נאמר מוסיף לספר הזה חיים, חוגג את החיים, לא מדוכא או מוותר עליהם אפילו לרגע, נותן להם מהות ומשמעות מעבר למונחים, מעבר לאותן 390,000 מילים. ואף שהרומן מעוגן היטב בנפולי איטליה של שנות ה-50 עד ה-2000, זהו רומן שלא מחויב לכאן ועכשיו. והקליע שנורה בתנופה בכרך הראשון לא נוחת אלא ממשיך לעוף על כנפי הדמיון, כמו כל יצירה גאונה. 

יום חמישי, 7 ביוני 2018

חלום אמריקאי


נדב אייל חיבר ספר על כל מה ששוטף את העולם, בעיקר אמריקה, בשנתיים האחרונות:"המרד נגד הגלובליזציה".  
לפני חצי שנה התחייבתי  לפוסט 'שנה לבחירתו של דונלד טראמפ'. ולא עשיתי זאת.  עצלות? לא, זו אינה הסיבה. הסיבה האמתית היא שאני מתקשה לומר את כל מה שעל לבי.  נדב אייל מתבטא ברהיטות, בלוגיקה, מקיש דבר מתוך דבר.  אך אני, שהקדמתי אותו בהבנתי את אמריקה, אמריקה הנוכחית, צומת אמריקה, לא יכולה להביא את עצמי לכך. כי זה יהיה שקר.

דונלד טראמפ נבחר כי הוא עשה לנו שמח. זו הסיבה הפשוטה, מהבטן.  אבל זו סיבה אישית, אישיותית, וטראמפ לא נבחר בגלל אישיותו אלא למרות אישיותו. את בחירתו אפשר לבחון בכמה מישורים, מישורים מקבילים שאולי לעולם לא ייפגשו ואולי הם כבר חותכים, נשברים זה בזה, פוצעים אף אותנו. 
לא ניתן להבין, שנה אחרי, מדוע המציאות התנפצה לשיאה (או שפלה) המסוים של מערכת 2016.  לא ניתן להשיג את המציאות הכללית בלי מוסיקה, בלי הומור, בלי מיסטיקה, בלי גסות, בלי כל אותם אספקטים המודרים מספרי מדע המדינה.    בניגוד לאייל, אני לא חושבת שהגלובליזציה קשורה לבחירתו של טראמפ יותר מהמלחמה בסוריה, גם לא יותר או פחות מהיותה של הילארי קלינטון מתמודדת בינונית. או מכך שטראמפ הוא מזל תאומים, איש עסקים שקלט שהמפלגה הרפובליקאית היא חברה במשבר שאפשר לקנות בשורט, או שהפך את הפוליטיקה לראליטי אחרי שמונה עונות מצליחות ב"מתמחה" של NBC על ידי מפיק "הישרדות".  אלו הן עובדות, אבל הן אינן מניעים. פוליטיקה היא אינה מדע. לכן אפשר להבין מדוע אני לא יכולה לכתוב כמו ב"המרד נגד הגלובליזציה". אני כן יכולה להסתכל על אמת דרך אנשים.

 אם נפרום את האמת , אלו חוטיה: 
-  בחירתם של מי שידעו שוליים.  מי שעמלו לטפס והקשיבו למה שספרו להם, וידעו שוליים. ולא רק כלכליים. מי שפסחו עליהם, בקידום בעבודה, באירועים חברתיים, בחיי משפחה וחיי המין, בחלומותיהם ובתקוותיהם. מי שראו שיש מסיבת ענק והם אינם בדרך אליה והם לעולם, כל עוד חיים, לא יגיעו. הכי הרבה שיוכלו זה להסתכל במסכים, בטלפון ובטלוויזיה ובמחשב, על אלו שכן.  מי שראו שיש מרכז, יש צומת, והם אינם עומדים בו. ולא, לא הכל זה כסף!   יש אושר אצל עניים בכסף, יש אומללות אצל העשירים בו. שוליים הם לא נחלת העני והמרכז לא נחלת העשיר. 

-  בחירתם של מי שמעזים להאמין. להאמין במה?  סיפורים דתיים, סיפורים לאומיים, סיפורים צבאיים. אמתיים ולא אמתיים, מההווה ומהעבר ומהעתיד המדומיין.  מי שמאמינים שניתן לתקן את העולם, גם דרך ספורים, דרך אשליות.  מי שנוטים להאמין, אך גם לחשוד. מי שמעזים להאמין בגדול מתוך הבנה שכך יוכלו לממש. שהעתיק יכול להפוך לעתידי, שהקדום הוא הקידמה. אפילו העברית תומכת בסברה זו.

-  בחירתם של מי שמבינים שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. ומי שלא רוצה להישמט, צריך לנצח. שהאמת היא מה שקלטו כילדים במגרש המשחקים: המנצח לוקח. והניצחון הוא על חשבון. ואין דבר שמחבר בין אנשים כמו אויב, וכוח החיבור בא מתוך כוח הניתוק. וכמעט כל האנשים שווים בתכונה אחת: ברצונם להצליח ולנצח. לא (כפי שהמערב אומר לעצמו) בשום דבר אחר. וכמו שבספורט או בריאליטי אנשים רוצים לנצח בעצמה, כך ההבדלים ביניהם נחשפים בעצמה דרכו. הרצון הוא המאחד, ותו לא. ומתוך בירור הרצונות האמתיים, החשופים, הפשוטים והילדיים, ניתן להשלים בין הרצונות ולקרב את השלום בין האנשים. 

אלו, בקווים כלליים, האנשים שהביאו למפץ של בחירות 2016. והאדם עצמו, דונלד טראמפ?  
אינני יודעת מיהו. אך אני מרגישה כאילו אני יודעת בדיוק מיהו. זוהי תחושה חזקה מאוד, מיוחדת בנוף של היום, בייחוד הפוליטי. אישיותו היא אישיות מקרבת ומרחיקה, ושניהם אמינים באותה מידה. הוא יכול להימנות על כל שלושת הקווים, המאפיינים את מי שתמכו בו. ובאותה מידה הוא יכול להיחלץ בקלות מתיוג, כי הוא לא שייך למחנה כזה או אחר. ובאותה מידה הוא בדיוק חלק, נכס לכל סיטואציה חברתית, מחולל מהירות ודרמה והומור. יוצר שיח, שמחה, כעס, ובעיקר מקום. האם יהיה נשיא משמעותי לאמריקה? יתכן מאוד שכן. הבעיה היא יותר מה יהיה אחריו. הריק, הבור, הזעם, האש שתתלקח אחרי שכבר לא יהיה בזירה, הצורך שלא ייענה, עשוי להביא את אמריקה גם לעימות אלים. אין לדעת.  ואולי לא, אולי הרווחה הכלכלית תגשר על הכל. 
אך אמריקה כבר מצויה במשבר תרבותי. בצומת. טראמפ הוא עוד מרכיב בתמונה, לא הגורם ולא התרופה. אמריקה משתנה, מאבדת את זהותה המקורית. היא לעולם לא תשוב למה שהייתה אחרי המלחמה הגדולה, השאלה היא למה תהפוך להיות. בייחוד אם תהיה עוד מלחמה רצינית. האם הוליווד תשרוד? האם הדמוקרטיה תשרוד?  המהירות אוכלת הכל. השאלה אם אפשר יהיה לעמוד בקצב, ומה על אלו שלא עומדים כבר עכשיו. אמריקה היא החלום האמריקאי, השאלה האמתית היא מי החולם? 

יום חמישי, 17 במאי 2018


לפני כמה ימים, בשעה שנסעתי ברכבת, התקשרה אלי אישה. הקול לא היה מוכר, גם לא המספר. היא הציגה את עצמה כאשת HR של חברת היי טק הממוקמת בהרצליה.  הקשבתי בנמנום, השעה הייתה 09:00 אבל אני עוד לא ממש התעוררתי. ככל שדברה הדברים שלה יותר נראו לי. זו הייתה משרה מגניבה, של מתמטיקאי ואנליסט ומפתח, וכל מיני מילים התערבבו. התלהבתי, המשכנו לדבר.  לבסוף היא שאלה  מה ציפיות השכר שלי. רציתי לומר משהו, אבל עצרתי בעצמי. אמרתי לה שאחזור אליה עם זה. 
בינתיים התייעצתי עם שני חברים, אחד מתכנת בהיי טק, השני פיסיקאי ומנהל מוצר בכיר.  כשחזרתי אליה, כמה שעות אחרי כן, נקבתי במשכורת של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש. לא האמנתי שאני אומרת את זה, אבל שוכנעתי. היא הודתה לי בשלווה ואמרה שזה טווח מקובל, והשלב הבא יהיה שיחה שלי עם מנהל הצוות. השיחה הסתיימה באווירה לבבית.  
בהיתי באוויר, חשבתי, האם זה הגיוני שארוויח בחודש יותר מחברתי הרופאה וחבריי עורכי הדין? יותר מהוריי בשיא הקריירה שלהם?  התמלאתי תחושה מטורפת של חרדה. חששתי מאוד, כל פעם שהטלפון צלצל, לראות את הספרות של החברה בצג. רציתי שיעזבו אותי במנוחה. בינתיים, אבא שלי רצה לבוא וללמוד אתי את הנושאים לראיון, לרענן, כי אני לא זוכרת את רוב שלמדתי בתואר.  
כעבור יומיים התקשר מנהל הצוות. הוא נשמע מניאק, והיה נראה שלא אני ולא תחושותיי מעניינים אותו במיוחד. הוא הסביר לי על פעילויות החברה ומבין המילים הבנתי שזו חברה גדולה, צינית, עם המון עובדים, שעובדים בתנאי שעות שניתן לתאר כעבדות קלה. מעין בית זונות. הוא הבהיר לי שלפני דד-ליין אני מצופה להישאר כמה שרק ירצו. הוא שאל אותי את השאלות המקובלות ואני עניתי. בתוכי הרגשתי רתיעה לאיש  שהזיז את חיי ממסלולם וגרם לי לחרוד מעתידי. הוא הודה לי ואמר שיחזרו אלי.  
אבי התקשר והודיע שהוא עושה הכנות לבוא לבקר, ובידיו כמה ספרי מתמטיקה ישנים. מבין הארונות מצאתי את ספר ההסתברות הישן, לצד ספר בקומבינטוריקה, שהיה אחד הנושאים השנואים עליי בלימודים. הסתכלתי על קובץ הוורד של הרומן שלי, תקוע באותו מצב כבר שנים, ועל קבצים אחרים שהשלמתי, ספורים וכו, שרציתי לאגד ולעשות מהם משהו. ידעתי שכל זה ייגנז אם אכנס לחברה הזו. ייחלתי שלא לשמוע מהם יותר. 
ואכן, כך היה. כעבור שלושה ימים קבלתי מייל מנומס ובו נאמר שהחברה בחרה להמשיך עם מועמד אחר על פניי.  למעשה הבנתי את זה כבר ביום השיחה עם מנהל הצוות. אילו רצה היה מזמן אותי מיד, לא ממשיך לבדוק את שאר המועמדים. כמו בפילוסופיה כך בהיי טק, היש ישנו והאין אינו. כמובן, הם אמרו שישמרו את פרטיי וירשו לעצמם לפנות אלי. ייתכן שזה יקרה, זו לא פעם ראשונה שהגיעה לי הצעה ממין זה.  לפני חצי שנה הייתי במיונים לאחת מחברות הייעוץ הפיננסי/טכנולוגי הגדולות בעולם. סלדתי מהרעיון שאשתייך אליהם וזמני האישי, המועט גם כך, ייגזל בעיסוקים עלובים כאלה. בסופו של דבר הפסקתי באמצע.
 הפעם לראשונה הבנתי  עד כמה הכסף מרגש, נוגע ללבי יותר מאנשים או מחשבות או אפשרויות.   ועד כמה אני רעבה. רעבה וזועפת.
בצר לי, פניתי לספר היחיד שגרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי במצבים כאלה: "אמנות העסקה" של דונלד טראמפ.  מבין השורות הרגשתי את הבוז לאותם אנשים, אנשי עסקים ואנשי כספים שנאספו סביבו וחגגו את הצלחתו. שנאתי אותו ושנאתי אותם. כמה ייחלתי להשתייך אליהם.  

יום שלישי, 15 במאי 2018

מחשבות על נבואה והיפוך סדרים


אנרכיה מצמיחה את הכוחות האכזריים ביותר,  
(אני,  2010)


בשנת 2008 למדתי על קיומה של תופעת הנבואה. בשנת 2016 השלמתי מהלך כשליוויתי תמורה גיאו-פוליטית משמעותית, עליית טראמפ, עד התממשותה. והעולם התפוצץ מרעש.  
אני באמצע הדרך. הבלוג הזה, מעצם היותו בדוי וקטן, יש בו צניעות. ואני חושבת שזה קשור לדרך. אבל מהי?  אני מי שלמדה על קיום הנבואה והמשיחיות. לא חוויתי אותן, כמובן, כי הן נעדרות בעולמנו. למדתי על קיומן. ונזכרתי.   
  נבואה היא ביטוי של חופש. מתוך החופש נמשך הדיבור שמופיע כסדר. שפה היא סדרים. רכישת שפה, על חוקיה וניגוניה, נגישה מאד לילדים, אך לא למבוגרים. אנחנו רואים בילדים אנשים שצריך ללמד. אך הנבואה נמסרת בדיבור, וזה מצריך שפה. וניגון. ילד יכול ללמוד כל שפה וניגון. מה שאין כן מבוגר.
 כתבתי למעלה: אנרכיה מצמיחה את הכוחות האכזריים ביותר. אנרכיה מצביעה על הפרת סדר. חופש על עליה למעלה מן הסדר. נבואה, במהות שלה? היא חופש, פגישה עם מי שנמצא מעבר למונחים. 
שתי תופעות עיקריות השפיעו עלי: היכרות עם אדם שאהבתי, והיכרות עם רב שהייתי תלמידתו מס' שנים.  האדם שאהבתי הגדיר את הפוסט מודרניזם כך: אין אמת - יש דעות.   הרב אמר לתלמידיו: יש מקום לכל הדעות, כי האמת מתגלית בכל. 

           *
משה רבנו רצה להיפגש עם אלוהים. בספר שמות פרק ל"ג, אחרי חטא העגל, עובר משה מחוץ למחנה באוהל מועד. נאמר שהיה יהוה מדבר אל משה "כדבר איש אל רעהו". משה, מפני שהוא בן אדם, רצה יותר. הוא רצה לדעת מיהו, ולהיות סמוך בו: "הראיני נא את דרכיך" אמר. ואלוהים ענה: "לא יראיני האדם וחי". משה לא רצה חוויה מיסטית, הוא רצה את אהבת הבורא, להיות אתו כמו בין אנשים, פה בחיים. 
מה קורה מיד אח"כ?  משה מצווה לעלות אל הר סיני ולחבר לוחות שניים. ארבעים יום וארבעים לילה עוברים. אז הוא קם, יורד מן ההר "וקרן עור פניו". הוא חוזר אל עם ישראל, אבל במסווה, כיון שהם יראים מפניו. למה עכשיו?  לדעתי, זו תשובת אלוהים למשה.  כל עם ישראל 'ראו את הקולות' במעמד הר סיני, זו הייתה התגלות - זה לא היה מפגש. כשמשה יורד מההר בפעם השנייה הוא נפגש עם אלוהים 'פנים מול פנים' - איך?  בפגישתו עם ישראל. גם בספר ויקרא נרמזת ההחלפה בין העם לאלוהים: "קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלוהיכם".
אז איפה אלוהים? מרגע זה ואילך,מתחילים לצוץ נביאים בעם ולדבר את דבר השם. אבל הנביאים לא רק מאפשרים פניה של הבורא לנברא - הם מאפשרים את ההפך. דרך הנביאים, אלוהים עוזב את הבמה. הנביאים מוחלפים בפילוסופים, אנשי דת, יוצרים או פשוט אנשים שמתפללים ומדברים עם אלוהים (והוא לא עונה).  נזכר בחלום יעקב ובכך שהמלאכים בחלום עולים ויורדים. לבסוף הגיעו חלק מבני האדם לאתאיזם, מחקו אותו. שכחו. הגענו לתקופה הפוסט מודרנית.
הבאתי שתי התייחסויות לפוסט מודרניזם: 1. אין אמת - יש דעות. 2. יש מקום לכל הדעות כי האמת מתגלית בכל. למעשה אלו שלבים בסולם. מתחילים בדעות, בדיבור, מבלי לייחס או לא לייחס 'אמת'. כך מייצרים ומרבים בדעות. השלב הבא, להכיר שיש לכולן מקום כי האמת מתגלית בכל.    

מה יכול להיות ההמשך?  נבואה לא תחדור אל הדיבור אלא הדיבור, הכללי, ייצר אותה. הטכנולוגיה מאפשרים לנו לתקשר טוב משאי פעם יכולנו לתקשר.  תופעות שליליות הועצמו, הפרות פרטיות, תכנים פורנוגרפיים, אלימות. הזיכרון שהכרנו התחלף בקשב קצר. אבל זה יתהפך. אם בעבר אמר אפלטון: "הכתב הוא ראשית השכחה", זניחת הכתב ההוא, תביא את הטוב שבעולמות. ולזיכרון. אנחנו כבר רואים את תסיסת הדיבור בטוויטר, בפואטרי סלאם, בהודעות מוקלטות בוואטסאפ. המהירות אוכלת הכל. 
  העולם האמתי רחוק מתיקון. אבל הפוסט מודרניזם נותן תקווה. הוא בא להפוך את הסדרים ולערער (בהצלחה) את האמיתות הקדומות, על יחסי גברים ונשים, לאומיות, דת, אמת ושקר, וזה מרמז על עצמת האמיתות שיבואו על חורבותיהם - הפוסט פוסט מודרניזם. בואו לא נשכח את הנשק הגרעיני שנאגר במרתפי מדינות רבות כל כך, מערביות ולא מערביות. טראמפ התייחס לזה בנאום ההשבעה לנשיאות. הרס עצום ממדים יכול להביא להרס ואנרכיה ויכול להביא לחופש. נבואה היא ביטוי של חופש. שפת-החופש, כמו שפת- הים, שאין היא אלא אשליה לקו.

בתקופה זו האדם רוצה למצוא את התשובות בתוכו, לא מבחוץ. אדם רוצה להחצין את האני  ולרשת את העולם בעצמיותו.  סדרים קדומים מתהפכים, אמיתות נפרמות. שקרים ואשליות תופסים, דרך התקשורת, את מקום האמת. למרות כל זה, סבל האדם והיצורים החיים הוא אמת. אי אפשר לברוח מזה לא בדת, לא בסמים ולא פסיכיאטרים, או סדנאות רוחניות. סבל הוא אמת שימיה כימי האנושות. בפרק ג' בבראשית אומר הנחש לאישה על עץ הדעת: "כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע".
כשבני האדם ישלימו את הפיכת הסדרים, יזכרו את אלוהים על מנת להשתחרר ממנו, להיות חופשיים, תבעבע הנבואה. בזירה הפוליטית - המשיחיות כפי שמתבטאת בשנויים הגיאופוליטיים הנוכחיים (אני עדיין חייבת פוסט רציני על טראמפ) תוססת מאוד, אך אלו שני מישורים שלא נפגשים. לעת עתה. כשמישור הנבואה והמשיחיות ישקו, יוכלו האנשים לעסוק בשאלות טוב ורע כפי שהמדע עוסק בשאלות נכון ולא נכון - ומתקדם בהן. אז יתקיים הכתוב: "ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים ידעי טוב ורע". 


יום שלישי, 8 במאי 2018

אהבה היא לא מילה


אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. לא. אני בחיים גם לא אוהב. אהבתי עד שלא היה טעם. אהבתי ימים ולילות. אהבתי אותו שנים ורגעים. אהבתי עד שחליתי והבראתי ושוב חליתי ושוב הבראתי. בחיים לא נתקלתי באדם כל כך בלתי מובן.  אדם שכל כך פצע, והיה אדיש ואטום ורצחני. עם זאת, כל כך רגיש. בחיים לא ראיתי אדם כל כך פגיע ועם זאת מלא עצמה. מישהו עם קול עדין וכל כך משכנע, לא יכולתי על שבריריותו המשלה. אהבתי בו הכל, הנוכחות ואי הנוכחות.  אהבתי אותו במחיצתו ואהבתי אותו בהעדרו. אהבתי אותו על כשרונו הכביר והחד פעמי, ואהבתי אותו על חולשותיו וטעויותיו העקרוניות. אהבתי אותו על אשליותיו ועל אמונותיו. אהבתי אותו מרגע שהתוודה בפניי שהוא חלש, שהוא הרוס רגשית. אהבתי אותו יותר מאת העולם בו הוא פעל ונע. אהבתי אותו אהבה מוחלטת, מוחלטת. 

 יודעים מה זה אהבה מוחלטת? אהבה מוחלטת אינה רגש, אין לה משקל. היא הכל. והרגשתי אותו בכל העולם. הוא גדל וגדל מנוכחותו הצנומה. אהבתי אותו כך שהאהבה גלשה, לעתים תכופות, אל כלל האנשים. אהבתי אותו כמו שאוהבים ילד. נכון, הוא לא יצא לי מהרחם, אבל הרחמים שהרגשתי היו כמו. איך אני יודעת? אני יודעת.   אהבתי כל כך שהרגשתי מה הטעם בחיים, למה לי כל זה? למה הפרויקט האנושי חשוב?  הכרתי בחשיבותם של אנשים, חגבים, אפילו אבנים. אהבתי אותו על הרגעים השוליים, כשיצא לעשות קניות במכולת עם שקית ירקות, כשדיבר. ושכנע. כשרומה, כשרימה. אהבתי את האנושיות שלו, את התמודדותו עם הימים החולפים, את האנשים שסביבו, האנשים שנגעו בו, שהיו לידו. אהבתי את הטעיות הנוראיות שעשה. אהבתי את עיניו הדחוסות, בוהות בסקרנות, בולעות כל בדל מידע. 

אהבתי אותו בצורה שפירקה אותי לגורמים, חתיכות היסוד של המציאות. היא פרקה אותי למשפטים ואז למילים ואז לאותיות. לכן כשנתקלתי בה, בהמשך, הבנתי מהי קבלה: מה הכוונה שלכל אות יש תפקיד, כל אות מבטאת את המהות הרוחנית, את הרצון. כשמפרקים את הכל לחלוטין נשארים עם אותיות, ואז עם השתיקה. כדי להגיע לרמת פירוק כזו יש להפעיל כוח עצום, תשוקה. והייתה לי תחנת כוח גרעינית בלב. אהבתי ואהבתי ואהבתי בלי הפסקה ימים ולילות וימים ולילות וזה לא עבר. שבע שנים זה לא עבר. שמונה שנים זה לא עבר. אחר כך זה נרגע, כמובן. אבל לא עבר. מספיקה מילה, מספיק ריח, מספיק אור מסוים. הכל עולה. עננים קלים של זיכרונות. 

אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. בחיים לא. אני בחיים גם לא אוהב.  הגעתי לנקודת קצה, צומת של שתי אפשרויות: למות או לחיות. בחרתי לחיות. בחרתי לחיות עם תחנת כוח גרעינית. לחיות עם זיכרון של אבדן, של חרדה מטורפת, של פירוק.  לא מתי מוות קליני, אבל מתי מוות רוחני. הייתי חייבת, כדי לבחור לחיות. באותו יום כשנפגשנו בקפה, אני זוכרת, 31.3.08, שבועיים אחרי שמלאו לי 24, אותו יום כל מה שהאמנתי בו מת. כל מה שחשבתי. כל מה שהרגשתי. הבנתי שהתאהבתי בגאון מטורף ועכשיו אני לכודה בעולם מחריד ממנו אין דרך לצאת. עכשיו, שתי המילים הללו מודבקות בצורה שיש בה זילות - אני רוצה למחות! אין הרבה גאונים. ואין גם כל כך הרבה מטורפים. עוד פחות מזה בקבוצת החיתוך, גאונים מטורפים. אבל הוא, הוא באמת כזה. גאון מטורף שמעלה הצגה מול אנשים ומוסדות. שמתפקד, שמתפעל, מתמרן אנשים לעשות כרצונו. לכוד בלולאה. לכוד בצורה נואשת במה אנשים חושבים, או אומרים. במה שאנשים רגילים נחלצים ממנו בגיל 14,15 על פי רוב. לפעמים, המאחרים, נחלצים בגיל 21. אבל לא הוא. הוא כלוא. הוא לכוד.  כמובן שמי שאוהב אותו נלכד. ואי אפשר להיחלץ, אי אפשר לשכוח. 

אהבה. ביסוד העולם יש אהבה. היא מוסתרת מאחורי דברים איומים ונוראיים, היא מוסתרת מאחורי הזוועות שהאנושות מעוללת, שהטבע מעולל, מאחורי אקראיות שאין לה שמות. היא מוסתרת, אבל היא שם. היא מחייה. היא החשמל אליו כולנו מחוברים, דרכו כולנו מונשמים. אהבה בצורה הרחבה, בצורה שאין לה צורה אלא אור, בלה בלה בלה, אין מספיק אותיות ואין מלים. אבל זה מה שיש אחרי הכל. לבי נפצע ברסיס אהבה מוחלטת, אהבה שאין לה סוף. הלב פצוע, הלב מזוהם מכאב. השנים עוטפות את לבי ומנסות לחבק, להרגיע. והרסיס בתוכי. והוא תמיד יהיה. אולי תמיד היה? אני לא בטוחה. אבל מבעד לכאב המנוול שתופס בעצמה כשאני מוציאה את כל הבולשיט, כשאני נפתרת מהכול, כל האנשים וכל המחשבות וכל הסברות וכל הדתות וכל אלו, אני מצליחה לחדור מבעד אשליית הכאב ולהעביר אצבע על הרסיס עצמו, ואז להיכנס פנימה לתוכו ולהרגיש את האהבה הלכודה. לכודה בתוכי. לכודה בכולנו. עטופה בזוהמה וברוע מחריד ובזעקות שאיש אינו שומע, או מפנה את מבטו כדי לא לשמוע. אהבה שלא קוראים לה אהבה והיא לא מילה. אהבה היא לא מילה.

יום רביעי, 18 באפריל 2018



 מתרגשת בחצי חיוך מול טקס המשואות לציון 70 למדינה.  נזכרת איך התרגשתי כשטראמפ זכה בנשיאות, מבינה פתאום את הפרופורציות הנכונות: מי שמסובב את ראשו ומביט בהיסטוריה, ואז מישיר אותו אל המרקע, נתקף תדהמה שמשאירה אותו כמעט אילם. עם ישראל בארץ ישראל, שמח וחי וקיים.  אשרי שזכיתי לחיות בדור שכזה. כל הערגות, כל הרגעים, כל הערוגות, הכל הכל, מתכנס לנקודה. או שרואים אותה או בוחרים שלא. אני בוחרת לראות. וזה מרגש בצורה בלתי נתפסת. אין עוד דבר שמחזק את האמונה שלי בטוב, ביופי, כמו לראות את העם הזה בארץ הזו חוגג כך את ההווה. 

ובמאמר מוסגר, מירי רגב שהפיקה את המופע הזה, או לפחות גרמה לאנשים לחשוב עליה כשחזו בו, עלתה לשלב הבא. כי כמו שאומרים, הכל פוליטי.

   


יום עצמאות שמח!  :)

יום שלישי, 20 במרץ 2018

אל עצמי


הבוקר כשהתעוררתי שכבתי זמן מה במיטה. אז הלכתי לשבת עם כוס הקפה על יד החלון. והבנתי שלחיות עם האדם שאתה אוהב זה שווה ערך ל-לחיות.


יום שישי, 9 במרץ 2018

Masters of War









                                                          "Masters Of War"  

Come you masters of war
You that build all the guns
You that build the death planes
You that build all the bombs
You that hide behind walls
You that hide behind desks
I just want you to know
I can see through your masks

You that never done nothin'
But build to destroy
You play with my world
Like it's your little toy
You put a gun in my hand
And you hide from my eyes
And you turn and run farther
When the fast bullets fly

Like Judas of old
You lie and deceive
A world war can be won
You want me to believe
But I see through your eyes
And I see through your brain
Like I see through the water
That runs down my drain

You fasten all the triggers
For the others to fire
Then you set back and watch
When the death count gets higher
You hide in your mansion'
As young people's blood
Flows out of their bodies
And is buried in the mud

You've thrown the worst fear
That can ever be hurled
Fear to bring children
Into the world
For threatening my baby
Unborn and unnamed
You ain't worth the blood
That runs in your veins

How much do I know
To talk out of turn
You might say that I'm young
You might say I'm unlearned
But there's one thing I know
Though I'm younger than you
That even Jesus would never
Forgive what you do

Let me ask you one question
Is your money that good
Will it buy you forgiveness
Do you think that it could
I think you will find
When your death takes its toll
All the money you made
Will never buy back your soul

And I hope that you die
And your death'll come soon
I will follow your casket
In the pale afternoon
And I'll watch while you're lowered
Down to your deathbed
And I'll stand over your grave
'Til I'm sure that you're dead

יום חמישי, 8 במרץ 2018

לרגל יום האישה


החלטתי לבחור אישה המהווה עבורי מושא הערכה. כבר דיברתי עליה קודם, בפוסט (מסיבה כלשהי לא זכה להרבה תגובות): השרה מירי (סיבוני) רגב, כרגע שרת התרבות. בעתיד, בפוטנציה, ראש ממשלה? ימים יגידו. מה שבטוח, חוש הומור מהמשובחים.
לפני כמה זמן התבוננתי בוואי נט בכתבה "פמניסטית" במרכאות שבה אספו כמה פוליטיקאיות שידברו על מה זה להיות פוליטיקאית בסביבה גברית. מירי רגב לא הייתה בפאנל הזה. כתותחית, היא פרסמה בפייסבוק ברכת "יום האישה" שהצחיקה אותי ברמות על. יחד עם ננסי ברדס, הגבר בעל השם הנשי ביותר, המחובר לצד הנשי שלו :) היא ברכה את כל הנשים הישראליות על הצלחותינו. לרגע האמנתי לה.

   


מירי רגב, מה לא נאמר על האישה הזו? אנסה לחדש במקום שסף החידושים גם כך גבוה מדי.  קודם כל, מדובר בבת מזל תאומים. מי שעוקב אחרי הבלוג יודע מה דעתי על אנשים אלו. מי שניחן באיכויות המזל ויודע למנף אותן, יגיע רחוק כמרחק חלומותיו.  רגב בעלת משפחה טובה, נשואה אם לשלושה. אישה יפה, חתיכה. לא יופי של הלנה מטרויה, יופי של איכרה אמידה שיודעת שתגיע לאן שתרצה בסופו של דבר. יופי של איכרה שנראית כמו מלכה במסווה. יש לה את זה, פשוט יש. איכויות דונלד טראמפיות כבר אמרנו? אבל אם יש תכונה אחת שמחשידה אותה, לטובה כמובן, כזו שמגיעה רחוק, זה חוש ההומור הקטלני. היא יודעת לצחוק על עצמה ועלינו באופן חכם ומזהיר. כמו שעשתה בתיאטרון הבימה עם המחזה של צ'כוב, כמו שעשתה עכשיו. היא יודעת, כמו שכתבתי כאן בעבר: הומור הוא לא אמצעי, הומור הוא ערך.  הערך של מירי רגב, לבד ממנה עצמה, הוא להסתכל על הדבר ולאמוד אותם, אבל גם לצחוק עליהם משורשיהם. זוהי השגה גבוהה שמאפשרת לה להפתיע ולזנק איפה שאחרים מתעייפים ונכשלים.

מירי יצאה מצה"ל בדרגת סא"לית. היא התחילה מכלום, באמת כלום. ויודעת מהכלום לצאת עם משהו. היא מונתה לשרת התרבות, בעבר נישה עלובה למדי כסוג של וועדת קישוט. היא יוצאת כאחת השרות הממוקמות גבוה ביותר בליכוד, כממלאת המקום הקבוע של ראש הממשלה, כמובן לא פוגע שחלק גדול ממתחריה הליכודניקים חוסלו על ידי חקירות אילו או אחרות. נראה לנו שהיא הגיעה רחוק?  היא תגיע רחוק יותר. יש לה היכולת ליצור יש מאין, ואין היא מתעייפת כלל. אין היא רואה במכשול אלא הזדמנות להפכו להצלחה. זה שטיק לדבר ככה, אבל אצלה זה מתקיים בפועל.


            


האם הייתי רוצה לעבוד אתה? התשובה היא לא. היא לא רואה באנשים בני אדם, אלא אמצעים. להוציא קרובי משפחתה, קשה לי להאמין שאכפת לה ממישהו. אכפת לה ברמת הקרטון, לא באמת. היא אישיות די נוראית לחלשים ממנה, ולאלו הבכירים ממנה היא מציגה מסך הערכה פיקטיבי. לא אכפת לה מאף אחד, לא לטוב ולא לרע. אבל זה כוחה. כאן נופלות נשים רבות כל כך במרחב המקצועי ציבורי ואילו היא מזנקת: נשים מעורבות רגשית, היא לא. נשים משחקות בדינמיקות חברתיות, היא משחקת שחמט. זה לא משנה אם בכלים לבנים או שחורים בו בבני אדם. משחק הוא משחק עבורה.

אין אף אדם, אף "גבר בכיר" שמירי רגב יכולה להצביע עליו ולומר: זה המנטור שלי. בזכותו הגעתי לאן שהגעתי. לא, היא הגיעה לאן שהגיעה בזכות עצמה. בזכות אנשים בהם השתמשה, אבל בזה זה נגמר. היא לא חבה להם דבר. זו מהות ההצלחה של אדם כמוה, היכולת לראות בעצמה את עצמה על חשבון מתחריה המקצועיים. היכולת לשחק ולהבין שבסופו של יום זה משחק. היכולת להסתכל על מצבים מסובכים, מאתגרים, כמעט בלתי אפשריים, באנרגיה של ילדה נבונה עם בת שחוק ועם פה מלוכלך או שופע מחמאות (תלוי מה צריך). היכולת להשתנות, להצליח בלי לדפוק חשבון וכן לא לשכוח מאיפה היא באה  ולתת כבוד אמתי למשפחתה.  וכן, יש לה פוסטים יפים על פרשת השבוע. ואחלה מתכונים :)

    

יום ראשון, 28 בינואר 2018

לאחרונה אני, איך לומר,



לאחרונה אני, איך לומר, מוצאת עצמי חושבת על מירי רגב.
אני יודעת שהשם הזה, בעל הצליל הקאצ'י, מ-י-ר-י ר-ג-ב מעורר חלחלה באנשים מסוימים.  ואני מניחה שזו עדות לכוחו, או כוחה. בעיקר, בואו נודה על האמת, באנשים מסוג מסוים.
כוחה של ההגמוניה האשכנזית בחברה הישראלית אינו דועך. לא, עם התעצמותו של מגזר ההיי טק ושיעורים הנכבד של צעירים אשכנזים, לא הייתי אומרת שהוא דועך. אבל הוא עובר, בין שאר פלגי החברה הישראלית, טרנספורמציה. רגב היא, בדומה לג'וקר מבאטמן, סוכנת של כאוס. בשל כך היא סוכנת של שנוי.  לא סתם עלתה לי במחשבות בעיתוי הזה.  אם יש פוליטיקאי/ת בישראל שמזכיר את המהות הטראמפית, רוח שאינה מחויבת למוסכמות שלנו, זוהי מירי.
מירי רגב, דונלד טראמפ (להבדיל!), בוריס ג'ונסון, אלו הם פוליטיקאים מזן חדש. הם פופוליסטים, אין להם עקרונות במובן המקובל. העקרונות משתנים על פי דרישה וזה בסדר. זה מאפיין את רוח התקופה ומאפשר להיות מחוברים חזק לאנשים שחושבים עליהם ומדברים עליהם.  יש בהם משהו מעט מרחף, גנרי. הם מצטלמים עם כל מי שעומד במוקד החדשות. במקרה של רגב, זה משפחות שכולות, מנצחי אולימפיאדה, חיילים או נשים הפוקדות קברי צדיקים. כל תרבות, ישראלית, אמריקאית או בריטית והגנריקה שלה.  אפילו החיבור של רגב לנשיות, לאמהות, הוא אחר. זה מאפשר לכמויות רבות של אנשים להתחבר אליה. מאידך, זה יוצר קיטוב עז ומביא אנשים רבים לא פחות לסלוד ממנה לחלוטין. לאלו וגם לאלו יש מקום בדף הפייסבוק שלה. וזה לא מפתיע. רגב לא מנסה לצייר את עצמה כמשהו שהיא לא. היא משתמשת בהמון, ב-כלל, כדי לבנות לעצמה 'אני' ציבורי. האני שלה משורטט דרך הקהל שאת דעתו ואהדתו היא מבקשת. האם יש לה אידיאולוגיה?   לא במובן שאנחנו מכירים את המונח אידיאולוגיה.

רגב פוקדת קברי צדיקים, ומפרסמת בדף הפייסבוק שלה בכל שישי תמונות של הבישולים לשבת (יש לה אחלה מתכונים!) +דרשה קצרה משלה לפרשת השבוע.  אני די אוהבת לקרוא את מה שהיא כותבת, זה מעניין ולעתים גם מחדש. ציינתי שיש לה אחלה מתכונים? :)

 אפשר לדבר מפה עד הודעה חדשה על הצורך לעודד נשים ל'הצליח ב', אבל כוח הוא לא משהו שמקבלים מ, אלא משהו שלוקחים.  נכון, בפעם הראשונה בה התמודדה על מקום בפריימריז של הליכוד, מיד אחרי שחרורה מקבע בצה"ל, השתחלה למקום ה- 27 תודות לשריון כלשהו לנשים. התחלה צנועה שלא רמזה אפילו לא במעט על מעמדה הנוכחי, כשלא מזמן השאיר לה ראש הממשלה הנצחי שלנו, את תפקיד ממלאת מקומו. וזו לא פעם ראשונה.  רגב היא אדם חזק. אחר כך היא אישה. מצירוף השניים נובע אישה חזקה. כך נראית אישה חזקה.





יום שבת, 6 בינואר 2018

בקרוב...פוסט 'שנה להשבעת דונלד טראמפ'


סקירה של השנה הראשונה בנשיאות שפתחה את המאה ה-21.  מי שעוקב אחר הבלוג יודע שהצלחתי לדייק במגמות ובזרמים תת קרקעיים שונים שהעלו את הנשיא ה'מיוחד' הזה לשלטון דרך ניתוח אישיותי וגיאופוליטי זהיר (מזהיר?)
 אנסה להרחיב על הנושא בקטגוריות של "יהודים", "כסף", "אמת אלטרנטיבית",  ואף "משיחות".

:))

היו עמנו!

בינתיים: שובל הרשומות, בבלוג הקודם, שליוו את עלייתו של הנשיא לזירה הפוליטית (בין השנים 2015-2017).

נובמבר 2015
דצמבר 2015 הריאליטי הגדול מכולם
ינואר 2016 
פברואר 2016 טראמפ
8 במאי 2016 
11 במאי 2016
27 במאי 2016 רגע בקמפיין
3 ביוני 2016 היא
8 ביוני 2016 משחק ושחוק
10 ביוני 2016 חשמל רך
9 ביולי 2016 נקודת רתיחה
16 ביולי 2016 ריאליטי פוליטיק
9 לספטמבר 2016 נוסטלגיה
16 לאוקטובר 2016 בין נרקיסיזם לאגומאניה
8 נובמבר 2016 Truth Stamina
14 בנובמבר 2016





כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...