יום ראשון, 30 בספטמבר 2018

חג שמח :)




       ;






שנזכה כולנו בחג שמחת התורה, האפטר פרטי של סוכות :) לפתוח שנה טובה, שמחה מיוחדת ומאחדת.  שנזכה לשמוע את המנגינות ביחד כך שכולן ינגנו את המנגינה האחת שהיא למעלה מכל צליל.  שנזכה לאהוב בצורה מוחלטת , לראות את האור פורץ מהחושך, לנחם את האבלים, לשמוח עם השמחים, שנזכה לראות ילדים ונכדים וחתנים וכלות, שנזכה לאהוב לאהוב ושוב לאהוב. כי אין האמונה אלא אהבה גדולה כבירה בלתי אמירה , כמו המעבר העדין מהדאייה אל התעופה; אמן 


יום שבת, 15 בספטמבר 2018

אינטרוספקטיבה


אני אדם חומל ואוהב במהותי, נשמתי באמת נותנת לזולת, כל זולת, מקום וקבלה ללא תנאי, חמלה ואהבה שיכולה להיות מוחלטת.  למרות זאת, כאשר אנשים מרגישים נוח להיפתח בפניי באמת בדברים הקשים, כאלה שגורמים להם לעימות עם העולם ועם עצמם, לדברים שאולי מגדירים את זהותם, אז אני ללא רחמים, אטומה, וגורמת להם להרגיש מיותרים, שונאת אותם על הדברים שחלקו, ועל כך שהם לא מתעלים מעל לקשיים האלו. אז אני בזה להם. אז אני מתמלאת אנוכיות ורוצה לחשוב על עצמי ועל העונג והרווח שלי ורוצה שיפסיקו להתוודות בפניי ויחזרו לסמול טוק. אז אני מלאה כעס ועיוורון ואנוכיות. ושנאה. 
למה הניגודיות הזו? למה אני שונאת את האנשים על כך שהם נפתחים בפניי וחלשים? למה אני חושבת שהם רק רוצים לנצל את החמלה שלי ומשתמשים בלי לשים לב ל'אני' שלי, למה כל כך דחוף לי לשים את עצמי במרכז באותו רגע דווקא, למה אני מונעת מהם השלמה נפשית נחוצה כל כך ? למה אני פוחדת מהרגע הזה?  למה אני שונאת אותם על חולשותיהם שפרושות מולי?

התשובה טמונה בשאלה: כיון שהאנשים האלה לא פורשים את חולשותיהם מולי.  הם פורשים את חולשותיהם. נקודה. הם מדברים עליהן באוויר הפתוח, ואני לא הולכת 'להרוויח' מזה. כי אני לא העניין אלא הם. כי הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות באותו רגע זה כמעט לא להיות. זה להיות ולא להיות שם.  כי כשאנשים מרשים לעצמם לדבר 'ככה', וזה אנשים בכל גיל ומצב, אנשים שנמצאים בכל מיני סוגי אינטראקציות,  זה אומר שאמנם הם מרגישים נוח, אבל גם שאני לא באמת נוכחת עבורם. שאני לא אמתית אמתית. שאני שונה איכשהו מיתר האנשים. וזה פוגע בי מאוד. זה גורם לי להרגיש אפסית, גורם לי להרגיש עלובה בדיוק כמו העליבות שהם חושפים ומגלים לי.  אבל אני לא צריכה להרגיש ככה!  
אם מישהו בייסורים גדולים ומסוגל לתת לי לשאת אתו את המשא, זה אומר שהוא בוטח ומרגיש שיש לו אמון בי.  וזה בעיקר אומר שדווקא שם, בנקודה הזו, אני צריכה להיזכר בכך שהאני הוא בדייה והאני שלי גם הוא בדייה.  מחשבה בודהיסטית , כן. שהיכולת שלי להגיע כמעט לכל אדם בסבלו ובחולשתו ובמצבו, נובע מכך שיש יסוד של בדייה במציאות ואף באני שלי ושל כל אחד מאתנו. שהאמת של הכל, אולי נקרא לה אלוהים ואולי מוטב שלא נקרא לה, מזינה את הבדיות האלה כמו בתאטרון בובות או בנשף מסכות ומסכת הצער יכולה להתחלף במסכת הצחוק.  שיש בדיה במציאות וכשפורמים את הבגד מגיעים לערימת חוטים דקים שעפים ברוח. ודווקא אז שהכול נפרם מגיעים לאפשרות של אושר. 

ועד שאני לא אשלים עם מי שאני באמת, עם השונות של האני, כל פעם אבהל שאזכר בתכלית שלי: שזה להציץ בנשמה של אנשים בלי הרבה מאמץ, ללבוש בערך כל צורה בלי הרבה מאמץ (אולי רק לפשוט אותה קשה לי לעתים).  שאני שונה מאחרים, כן, וזה שאתחפש לא ישנה את זה. שאנשים מדברים אתי כמעט כמו שהם מדברים עם עצמם ואל עצמם, שאני כמו הערפל הזה שמתפוגג, כמו הקול הדק שנשמע בנקיק, כמו האישה הזקנה על הספסל שמביטה בצעירים ממהרים למסיבה ושומעת את שיחותיהם ורואה אותם כשהם מתרחקים. ושומעת. 
וזה שאני אהיה רעה לאנשים בדיוק ברגע שהם צריכים אותי, זה שאבוז להם מפני שהם גילו מולי חולשה גדולה ונפתחו, לא יעזור לי להיות יותר נוכחת או בעלת משקל, אלא להם להתרחק ולהתאכזב ולהיסגר מפני ואולי מפני עצמם. וכן, יגרום גם לי להתרחק מעצמי. כי אם אני כופרת במי שאני, אני חיה בשקר. ואני חייבת להיות מי שאני באמת, כדי לחיות באמת. ומי שאני באמת אומר להיות עבור אנשים שצריכים אותי ברגע שאין מישהו אחר שיכול להיות. ואני לא צריכה לפרש את הווידויים האלה כדחייה של האנושיות שלי, אלא ללקיחת האנושיות שלי לדרגה שאמנם שונה מהרגיל, שהיא אמנם לא סמול טוק, אבל היא חשובה ומשמעותית. והיא אמת. והיא האמת שלי בעולם. השביל שלי. ובשבילי נברא העולם. 


הבשורה על פי עוז

  אני משליכה עכשיו מהרהורי לבי, אל סיטואציה שאני לא מכירה ואין לי בה חלק.  אבל עמוס עוז, אני קוראת את ספרו האחרון, "הבשורה על פי יהודה&...