יום שבת, 15 בספטמבר 2018

אינטרוספקטיבה


אני אדם חומל ואוהב במהותי, נשמתי באמת נותנת לזולת, כל זולת, מקום וקבלה ללא תנאי, חמלה ואהבה שיכולה להיות מוחלטת.  למרות זאת, כאשר אנשים מרגישים נוח להיפתח בפניי באמת בדברים הקשים, כאלה שגורמים להם לעימות עם העולם ועם עצמם, לדברים שאולי מגדירים את זהותם, אז אני ללא רחמים, אטומה, וגורמת להם להרגיש מיותרים, שונאת אותם על הדברים שחלקו, ועל כך שהם לא מתעלים מעל לקשיים האלו. אז אני בזה להם. אז אני מתמלאת אנוכיות ורוצה לחשוב על עצמי ועל העונג והרווח שלי ורוצה שיפסיקו להתוודות בפניי ויחזרו לסמול טוק. אז אני מלאה כעס ועיוורון ואנוכיות. ושנאה. 
למה הניגודיות הזו? למה אני שונאת את האנשים על כך שהם נפתחים בפניי וחלשים? למה אני חושבת שהם רק רוצים לנצל את החמלה שלי ומשתמשים בלי לשים לב ל'אני' שלי, למה כל כך דחוף לי לשים את עצמי במרכז באותו רגע דווקא, למה אני מונעת מהם השלמה נפשית נחוצה כל כך ? למה אני פוחדת מהרגע הזה?  למה אני שונאת אותם על חולשותיהם שפרושות מולי?

התשובה טמונה בשאלה: כיון שהאנשים האלה לא פורשים את חולשותיהם מולי.  הם פורשים את חולשותיהם. נקודה. הם מדברים עליהן באוויר הפתוח, ואני לא הולכת 'להרוויח' מזה. כי אני לא העניין אלא הם. כי הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות באותו רגע זה כמעט לא להיות. זה להיות ולא להיות שם.  כי כשאנשים מרשים לעצמם לדבר 'ככה', וזה אנשים בכל גיל ומצב, אנשים שנמצאים בכל מיני סוגי אינטראקציות,  זה אומר שאמנם הם מרגישים נוח, אבל גם שאני לא באמת נוכחת עבורם. שאני לא אמתית אמתית. שאני שונה איכשהו מיתר האנשים. וזה פוגע בי מאוד. זה גורם לי להרגיש אפסית, גורם לי להרגיש עלובה בדיוק כמו העליבות שהם חושפים ומגלים לי.  אבל אני לא צריכה להרגיש ככה!  
אם מישהו בייסורים גדולים ומסוגל לתת לי לשאת אתו את המשא, זה אומר שהוא בוטח ומרגיש שיש לו אמון בי.  וזה בעיקר אומר שדווקא שם, בנקודה הזו, אני צריכה להיזכר בכך שהאני הוא בדייה והאני שלי גם הוא בדייה.  מחשבה בודהיסטית , כן. שהיכולת שלי להגיע כמעט לכל אדם בסבלו ובחולשתו ובמצבו, נובע מכך שיש יסוד של בדייה במציאות ואף באני שלי ושל כל אחד מאתנו. שהאמת של הכל, אולי נקרא לה אלוהים ואולי מוטב שלא נקרא לה, מזינה את הבדיות האלה כמו בתאטרון בובות או בנשף מסכות ומסכת הצער יכולה להתחלף במסכת הצחוק.  שיש בדיה במציאות וכשפורמים את הבגד מגיעים לערימת חוטים דקים שעפים ברוח. ודווקא אז שהכול נפרם מגיעים לאפשרות של אושר. 

ועד שאני לא אשלים עם מי שאני באמת, עם השונות של האני, כל פעם אבהל שאזכר בתכלית שלי: שזה להציץ בנשמה של אנשים בלי הרבה מאמץ, ללבוש בערך כל צורה בלי הרבה מאמץ (אולי רק לפשוט אותה קשה לי לעתים).  שאני שונה מאחרים, כן, וזה שאתחפש לא ישנה את זה. שאנשים מדברים אתי כמעט כמו שהם מדברים עם עצמם ואל עצמם, שאני כמו הערפל הזה שמתפוגג, כמו הקול הדק שנשמע בנקיק, כמו האישה הזקנה על הספסל שמביטה בצעירים ממהרים למסיבה ושומעת את שיחותיהם ורואה אותם כשהם מתרחקים. ושומעת. 
וזה שאני אהיה רעה לאנשים בדיוק ברגע שהם צריכים אותי, זה שאבוז להם מפני שהם גילו מולי חולשה גדולה ונפתחו, לא יעזור לי להיות יותר נוכחת או בעלת משקל, אלא להם להתרחק ולהתאכזב ולהיסגר מפני ואולי מפני עצמם. וכן, יגרום גם לי להתרחק מעצמי. כי אם אני כופרת במי שאני, אני חיה בשקר. ואני חייבת להיות מי שאני באמת, כדי לחיות באמת. ומי שאני באמת אומר להיות עבור אנשים שצריכים אותי ברגע שאין מישהו אחר שיכול להיות. ואני לא צריכה לפרש את הווידויים האלה כדחייה של האנושיות שלי, אלא ללקיחת האנושיות שלי לדרגה שאמנם שונה מהרגיל, שהיא אמנם לא סמול טוק, אבל היא חשובה ומשמעותית. והיא אמת. והיא האמת שלי בעולם. השביל שלי. ובשבילי נברא העולם. 


5 תגובות:

  1. אצלי זה ברור מאוד: כשאנשים מפגינים חולשה בפני אני חשה בוז ודחייה כי אני בזה ודוחה את החולשה של עצמי. זה כל כך פשוט. ברגש שקיבלתי את החולשה של עצמי, היה לי הרבה יותר קל לקבל גם חולשה של אחרים. גמחט תשעט :)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, מעניין מאוד מה שאת אומרת. צריך לחשוב על זה.
      גמחט תשעט :)

      מחק
  2. וואו, חיבוק. פסיכולוגיה בגרוש אומרת שאת כל כך קשה וביקורתית ושיפוטית כלפי כל חולשה של עצמך, ולכן זו חוויה מפחידה וקשה לחוות אותה אצל אחרים.
    בהחלט הכיוון הוא לדעתי עבודה עצמית: לקבל את עצמך, עם החולשה, עם ההזדקקות, לחמול קודם כל אצ עצמך. ורק אז (וזה לא קל, וזה גם תהליך לא קצר) תוכלי לעשות צעד בכיוון של לקבל את חולשתם והזדקקותם של אחרים בלי שזה יקפיץ אותך ויגרום לך לבוז להם. אי אפשר לאלץ את זה.....זה דורש עבודה.
    במקביל, כתרגיל, את יכולה לנסות להקשיב עוד ועוד לאנשים סתם. להקשיב ולנסות לא לשפוט וגם לא לפתור להם שום דבר. רק להקשיב......

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על התגובה הנבונה.
      כן, פישלתי. צריך לעבוד על זה כמובן.

      מחק
  3. מה שאת מתארת הוא דבר די טבעי ונפוץ. אנשים נמשכים לחוזקה, וברגע שמישהו מראה את הצדדים החזקים בו, מהלל את עצמו, מספר כמו שהוא הצליח בזה ובזה, זה גורם לאנשים להיות מרותקים, להקשיב, לנסות ללמוד, לנסות לחקות. אבל ברגע שמישהו מראה את החולשות שלו, לרוב אנשים בזים לאותו אדם, וזה לא בכוונה! ככה רוב האנשים בנויים.
    את לא צריכה להרגיש עם עצמך לא בסדר, אבל אם את רוצה להרגיש יותר טוב עם עצמך, תנסי למצוא את ההזדהות שלך במשהו לא טוב או חלש שמישהו אחר מספר.
    אני חושבת שאם מישהו מגיע למצב שהוא נפתח בפנייך ופורס מולך את החולשות שלו, זה אולי כי הוא רואה בך משהו שיכול לחזק אצלו את כל הנקודות החלשות, תקחי את זה כמחמאה.

    השבמחק

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...