יום שישי, 28 ביוני 2019

רגש ומשמעות 1.0 + 2.0


 #1
מה זה רגש רומנטי? אני מנסה להבין, לברר עם עצמי.  רגש רומנטי זה להבין למה חדר מיטות היה המקום הכי קדוש בבית המקדש.  זה כל כך ספציפי,  מדוייק, כמו טעם של שמן קוקוס בפעם הראשונה.  ישנם הרבה רגשות, והם עקרים. רגש רומנטי הוא נצחי כי הוא מניח את המשכו.  כי הוא לא אחד.  רגש רומנטי מכיל בתוכו את כל שאר הרגשות, אחרת לא יכל להביס אותם.  " מים רבים לא יכבו את האהבה". ואם כך, יש בו גם הרסנות והרס, מצדו השני.  זה משחק שאי אפשר לנצח, אבל האשלייה מחזיקה אותנו בו.   רגש רומנטי זה להבין שאנחנו נמות, זה להשלים עם הסוף, לעכב אותו. אהבה זו הדרך היחידה לעכב את המוות.   נכון, אהבה היא גם אשלייה. אבל החיים הם אשליה.  אהבה זו הדרך המדוייקת לעבור בין האשלייה למציאות ולקבל את שניהם. להבין את האמת שבאשלייה ואת האשלייה במחשבה שיש לנו את האמת.  ולעבור למרחב גבוה יותר של אמת.  כי יש אמת אחת, יש רק ידיעה אחת בעולם. אהבה היא נטף מאותה ידיעה, אהבה היא השפה של האמת.  משמעות החיים היא הרגע של גבר בתוך אישה, הטוהר של שני גופים זרים ואדישים שמוותרים על גבולותיהם. אבל היא גם אפשרות של הרג וסוף. המעשה המיני אלים כי האמת היא אלימה. המעשה המיני כה מענג כי העולם מענג.  אהבה ומין, כשנפגשים,  זה להשיג את משמעות החיים; ולצחוק על זה.


#2
מהי בשבילי אהבה?  אני מרגישה שהעולם הזה הוא מקום שנועדתי לא להבין.  ככל יצור חי,  אחלוף מפה במהרה. עוד כמה עשרות שנים, הרף עין במונחים יקומיים.  אז צריך לבטל איכשהו את הזמן כדי להבין, כי הזמן הוא אוייב ולא ידיד.  ולכן אהבה היא משמעות החיים, כי זו הדרך להלחם בזמן על ידי האשלייה שהיא גורמת.  לאהבה אין פונקציה זולת עצמה. נכון, החיים. אבל לחיים אין פונקציה זולת עצמם, וכך הלאה. ולכן אהבה היא המעשה הלא מעשי והאמתי היחידי בעולם.  כשאנשים נכשלים באהבה, הם כופרים בה. עם מות האלוהים לבסוף מתה האהבה. אבל הם נכונו לחזור;   כשקוראים  ב"שיר השירים" לפעמים נחשפים הקשרים בין האמונה לאהבה ולתשוקה.  אמונה היא מעשה בין האדם לאלוהים. אהבה היא מעשה בין אדם לאדם. אבל מיהו אדם? יצור בר חלוף. גם האהבה הרומנטית היא מעשה בין אדם לאלוהים, בשפה אנושית. אהבה, לכן, היא השפה שבה אלוהים מדבר עם מי שמעז לפנות אליו.  אנשים אומרים, איפה האהבה?   אנחנו לכודים בחיים.  אבל החיים הם אשלייה.  והדרך היחידה להבין אשלייה, להתמודד עם אשלייה, זה להתעטף באשלייה עקרונית יותר. אהבה היא האשלייה המוחלטת והטוטאלית שהחיים יכולים להציע. ולכן זו הדרך היחידה שאני מכירה לאמת.   אדם כותב או מדבר כדי לומר דבר מה, תכף ומיד אפשר לבטל את דבריו. האמת תחלוף, או הוא יחלוף. אבל באהבה הזמניות, האי נוכחות, במקום שיעוררו אימה, מעוררים עונג. באהבה הפחד מהסוף, מהאין, מומר לאושר.  לא רק הפחד מן הסוף, הסוף בעצמו. באהבה מתגלמים החיים כי התהום מתחוורת להיות פסגה. מי שכובש פסגה צריך לצעוד אלפי ק"מ. מי שנופל אל תוך תהום נופל מיד,בלא מאמץ, בפה פעור.  מה ההבדל בין תהום לפסגה?   אני משתמשת באהבה רומנטית כמקפצה,  היא נגישה לי. כי הפלסטיות שלה מאוד מאוד נגישה לי. יש שכנות בין תשוקה למתמטיקה או תשוקה למוסיקה לבין אהבה רומנטית. אבל באהבה רומנטית ההסתכנות היא מוחלטת, היא אישית. היא מביכה. במתמטיקה ומוסיקה אין מבוכה,  יש מגע באמת ותשוקה יוקדת לאמת.  באהבה יש הכל, ולכן היא איכשהו גבוהה יותר.  כשאדם שוכב עם מי שהוא אוהב, הוא משמעות החיים של עצמו.  המוחלטות של המין יכולה לייתר את הצורך לדעת משהו, ללמוד משהו. לעשות משהו.   המין הוא האמת המעשית של האמת התאורטית.  בגלל זה כולם משתוקקים למין, אבל בד"כ הוא טיוטה.  לכן התשוקה לא מפסיקה. המעשה הוא תמיד לא מושלם, לכן העולם נחוץ. כי אם יש שלמות היא נופלת מיד מחוץ לזמן. אנשים משתוקקים לשלמות כי בתוך תוכם הם משתוקקים למוות, מפני שהם משתוקקים לאמת. החיים הם אשליה והינפצות האשלייה היא אמת עצומה. אבל הפחד...ולכן נתנה לאדם האהבה כעדשה קעורה, כאשלייה מתוקה, להתמודד עם האמת דרך סופיותו. 


(6/2014)

יום חמישי, 27 ביוני 2019


טוב, בזמן שאני עמלה בכתיבת רשימה מורכבת יחסית, "על הקשר בין אהבה, אמונה דתית ושיגעון", התפרסמה היום בניו יורק טיימס כתבה על בוריס ג'ונסון, שעתיד אולי לכבוש את ראשות ממשלת בריטניה ולהוציאה מטלפיי האיחוד האירופי, אם הכול ילך כמתוכנן. אני רק רוצה להזכיר לקוראיי שברשימה שלי, בעלת השם "בין נרקיסיזם לאגומניה", פורסמה לפני שלוש שנים (10/2016), הופיע המשפט הבא: 

"אנשים כמו בוב דילן אבל גם דמויות כמו בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ, והאנרכיה שהם מביאים אתם מבשרת את זה בדיוק ; אם יש דרך לאפיין את האנשים האלו, הם מבשרים של חירות גדולה. כמעט אנרכיה. ויותר מדי חירות לנפש, עושה לו כמעט מה שעושה ה-LSD, סם שאני צופה שיחזור לזירת הצריכה בקרוב מאד." 

 עכשיו, לא רק שדייקתי לגבי ג'ונסון (על אף שאי אילו אנשים מיהרו להספיד אותו בתקופת שלטונה של תרזה מאיי), אלא גם לגבי חדירתו המחודשת של ה-LSD דרך תופעת ה- microdozing: נטילת כמויות מזעריות של טיפות מהסם הפסיכדלי כדרך "מודרנית " להתמודד עם דיכאון, למרות שזה כמובן לא חדש אלא רק חזרתה של התופעה.
  
 את ג'ונסון אנשים מנסים להבין דרך עליית הלאומנות באירופה (תיוג לא מדויק כלל) אבל אותו, כמו את עליית טראמפ, שיבת ה-LSD וזכיית דילן בנובל צריך לחבר בקו מגמה משותף.  דרך אגב, בוריס ג'ונסון אף הוא יליד מזל תאומים (19.6.64, מיקום מורכב ומעניין של שליש המזל האחרון).   
תופעות שמתהוות עכשיו, נגד עינינו, טעות לנתחן בכלים של פעם. כלי הניתוח צריכים להתחדש יחד עם התופעות.  ואין מקום להכניס כמיהות אישיות כשדנים בהתרחשויות גאופוליטיות, זהו מתכון לכישלון.  העניין הוא לא לחזות דברים, אלא לבנות תוך כדי את הכלים להבין אותם בהקשר רחב יותר ויותר. למשל, בחירת טראמפ היא לא האישו כמו ההבנה שאמריקה הגיעה למפנה תרבותי פונדמנטלי. במקביל, קמפיין 2020  נפתח החודש, אז הולך להיות מעניין. 


יום שבת, 8 ביוני 2019

גלות וגלוי


מה שהכי מוזר,  החוויה האנושית שלי היא נבדלת, נישאת. לא מתוך התנשאות, לא מתוך שפלות, גם לא מתוך אי יכולת לקיים קשרים חלילה או אי אהבת אדם. להפך, אני אוהבת להיות בחדר מלא אנשים אוכלים ושותים ושמחים, כמו שהיה שבת האחרון. אבל זו האמת שלי. לכן אני מתחברת לדמויות של משה רבנו ואסתר המלכה.  הם הקריבו את גורלם ונטעמו במקום שאינו ידוע. משה לא נכנס לארץ, גם אסתר לא. ולשניהם היו כמה שמות. 
 אני לא חווה את החיים האלה כמו אנשים אחרים, האשליות שמקיימות אותם נכשלות לקיים אותי.  בגיל 35,  במובנים רבים עוד לא מיציתי את החיים. אך במובנים אחרים, אולי עקרוניים יותר, אני מבוגרת ממש. זה לא נאמר במן התנשאות.  או הגזמה. באמת. אני פשוט במן אי התאמה בין גילי הכרונולוגי לגילי הרגשי. המצב ההפוך שכיח יותר אני חושבת: בני 40 או 50 שמסרבים להתבגר. בחברה שלנו זה אפילו יתרון, להרגיש צעיר וכו.  
 קצת מפחיד להיות ככה, אבל זה המצב.  עם כל השנים שעברו,  נותרתי אגנוסטית מאמינה. האמונה היא מן פיקסל אמונה. הספק לרוב נוכח יותר מהפיקסל.  לפעמים אני מאושרת, לפעמים פחות. הדבר העיקרי שמחזיק את אמונתי זה המדינה שלנו. לכן, סליחה על הציניות, הפוסטים של מירי רגב על פרשת השבוע מרגשים .

קיים תהליך של תזוזה רוחנית בקרב ישראלים בדורנו. מי שלא מודע לכך, או לא מרגיש, ירגיש בבחירות הבאות או באלו שאחריהן. כמובן שהביטוי הוא גם פוליטי. אני אחת שמחברת בחזקה, בלב ובמחשבה, את הרוחני והפרטי עם הפוליטי והכללי. העניין שלי בפוליטיקה ובטרנדים רחבים ככל האפשר נובע למעשה מהעניין שלי ב-עצמי וב-אני הפרטי.  העדרו של חיבור כזה הוא מה שמפריע לי ברוב התנועות הרוחניות השונות, כמו יוגה מדיטציה וכדומה. כלומר, וודאי שאפשר וכדאי ללמוד כמה שיותר סוגי חכמה, אבל חכמה שאין לה יישום פוליטי רחב היא מוגבלת ונשארת רק חכמה.

לא משנה מאיזה בית אדם בא, חילוני, מסורתי, דתי, חרדי, בודהיסטי,  עליו להיאבק לנסח את עצמו ואת רוחו מחדש. אז מה יש ביהדות? העובדה שהיא לא באמת דת, אלא גם היסטוריה. ולא רק היסטוריה, היא גם חדשות.  אני פותחת את ערוצי החדשות ורואה ביטויים למה שלמדתי ביהדות, במקומות הכי נסתרים הכי פרטיים. וזה כוח. זה מקור לאשליות רבות אני בטוחה, מקור לסכנות עצומות, מקור לטירוף. אבל מי שלומד להתבונן בדברים בצניעות, בשכל צלול, ישאב מכך המון כוח.  ועל זה רוב התורות הרוחניות אינן מדברות אבל היהדות דווקא כן. לא בדיוק היהדות שאני מוצאת בקרב קרובי משפחתי הדתיים מירושלים דווקא, גם לא זו שאני מוצאת אצל חברים דתיים לאומיים מיישובי יהודה ושומרון.  כלומר, הם אוחזים ברסיסי אמת. אבל רסיסי האמת הגדולים ביותר מוחזקים אצל האנשים הייחודיים, מובחנים, פחות. אצל ישראלים מראשון לציון, אשדוד, אילת, באר שבע, כרמיאל או נשר. במקומות כאלה שאינם צבועים  בגוון מסוים אלא שוררת בהם שקיפות, שקיפות שמעידה על ריצוד הכלל, שם ניתן לראות היהדות בעצמתה.

אנשים שמתחברים, מתחזקים, שבים למקורות, מגלים את עצמם מחדש. הם עסוקים ביחיד ובפניו נוכח עצמיותו הנגלית. אני הולכת ומגלה את הציבוריות. זה מסע משונה, אבל זה המסע שלי.  ככל שאני לומדת, ובשבע , לא עשר השנים האחרונות למדתי לא מעט, אני מרגישה יותר את החברה הישראלית. אני מתחילה להבין אותה, את לבה הפועם, ובשלב כך גם לאהוב אותה. הדברים שהכי מרתקים אותי הם הקשר בין ניואנסים רוחניים או מחשבתיים, אלו שפענחתי, שעברתי עליהם בהבזק בנעורי, ולמקם אותם כפיסות בפאזל הרחב של הציבוריות.
בסופו של דבר, המסע שלי הוא הבנת הכלל, הציבור הישראלי ואף הבינלאומי על גווניו.  זה התחיל ממקום הכי אישי, הכי אילם, הכי טראומתי, שנפתח באפריל 2008, בישיבה בבית קפה מול עוד אדם, והולך ומתחבר למקומות הכי רחבים של שלטון, שבטיות, חלוקת כוח ומגמות בעולמנו. הדוגמא הכי בולטת עבורי היא דמותו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.  החיבור בין הכלל לפרט הוא המסע שלי. הוא האישי שלי. הוא העצמי שלי.  והתשוקה הכי גדולה היא התשוקה לאהוב את הכלל ובו בזמן את פרטי פרטיו עד כדי אבדן אבחנה. זוהי, אם תרצו, זוהי אהבת האל שלי. אינני יודעת מה זה או מי זה אלוהים.  אף אחד לא יודע.  יש דבר אחד שאני יודעת, אני יודעת שאלוהים זו מילה. זה שם. יש עוד מילים שמרכיבות את שמו.  הן הדבר היחיד שאני יודעת. מילים נרקמות לשפה, שפה היא מערכת הדם של הציבוריות. השפה והכסף מחברים את הפרטים לציבור, במידה והציבור משתמש בהם.

מלבד היותו מילה, אינני יודעת דבר. הדרך שלי ללמוד על אלוהים היא ללמוד את אופני הדיבור השונים בהם הציבור, או חלקים מהציבור, משתמשים במילותיו.  זוהי הדרך היחידה, הראלית אם נרצה, ללמוד אותו. דרך שאיננה טרלול גמור, שאיננה הזיה או בדייה. אנחנו לא יודעים עליו דבר, אבל יש לנו מסורת מסוימת. יש לנו ספר שמורה את רצונותיו, כביכול. מה שאיננו כביכול אלא עובדה, יש לנו מסורת של שיח על אודות רצונותיו. על הלכותיו - ההלכה. אם נלמד את אופני השימוש של בני האדם ברצונו, התייחסותו של הציבור לשמותיו, נוכל ללמוד אותו. אלו נתיבי הגישה הרציניים. כל דבר אחר, כל קביעה, השערה, פלפול, נידונים לכישלון.  כמו שאמר הרמב"ם במורה נבוכים, לומר שאלוהים קיים או אלוהים איננו קיים זה היינו הך. זה מעבר למונחי הקיימות שלנו. לקח לי שנים להפנים את האבחנה. ולהגיע למידת הצניעות הנדרשת כדי להכילה.  אנחנו צריכים לעבוד עם השפה, זה מה שיש לנו. זה מה שניתן לנו. זה וקצת הומור. 

על מה אנחנו מדברים? על אהבה


לא מזמן נוסף שמו של ס', האל"מ שנפגשתי אתו באותו ספטמבר, לרשימת המשתתפים שידברו באותו אירוע במוזיאון ת"א, של האמנית המוכרת ההיא. הופתעתי מאד לראות את זה. אין לי מושג. אין לי מושג אם נישא, אם היה בקשר, אם ויתר. או מה קרה לו. 
עברו שנים מספר, אבל הן רק עוזרות לזיכרוני. הוא האדם היחיד שהכרתי אי פעם שעזר לעבד את מה שקרה עם ההוא, שעזר לי להקל את הלולאה ולבסוף להימלט משם. כמה הזוי שנולדו בדיוק באותו יום ואותה שנה. ולא בזה תם הדמיון.
אני זוכרת קודם את השיחה הראשונה בינינו, והצלילות בה דיבר. הדיוק. האופן בו הפעיל אותי בצורה מדויקת מאוד. בלי מילים מיותרות. הוא לא ניסה להציג את עצמו כיותר ממה שהוא. גם לא התרברב בשום צורה או לנפח את הישגיו. פשוט מנה את תאריו ומי ומה שהוא.  ואותן ההתחמקויות העקלקלות, החידתיות, עד הפגישה, שנראו הגיוניות בכל שלב אבל כשמחברים אותן יחד אינן הגיוניות כלל. 
אז קבענו. וכשהוא הופיע מהצד השני של הכביש, המתנתי מחוץ לכניסה של הקפה ההוא, הבחנתי בו.  הוא היה נראה מבוגר, גבוה, קצת כפוף, שמוט כתפיים, חולצה אפורה, מכנסיים כהים, חגורה, אקדח תחוב מקדימה בצד ימין של החגורה. למראה האקדח נבהלתי.  והוא לא ניסה כלום, לא ניסה להתייפייף, לא להרשים. בא ישר מהעבודה. לאה מהחיים, מאובק. סבל מכאב בטן באותו יום, לא חש טוב. ואני לא נמשכתי ככה אי פעם לגבר בחיים שלי, על המקום...משיכה שהיא פיזית ורגשית ושכלית. הרגשתי אולי פעם ראשונה מה זה בעצם גבר. 
כל החיים שמעתי על דמויות גבריות כאלו בסדרות בספרים ובסרטים. פתאום ניתנה לי ההזדמנות לחוות את זה. גבר שלא רק עלה בדרגות עד אלוף משנה דרך שירות קרבי, שלמד והשלים תואר דוקטורט במדעי הרוח, והוזמן לכנסים ודיברו בעבודת התזה שלו. שאנשים מעריצים אותו.  לא, זה לא רק זה. למרות שעזב את הבית כנער ולא השלים אפילו בגרות. שעבד ופרנס את עצמו מגיל 16. ולא ידע מהבית אנגלית, ולא ידע יותר מדי, כי ככה זה אצל דתיים חרדל"ים. וכל התארים האלה לא משנים, הם היו אבק. חוויתי אותו וזה היה משתק. עצמה בלי שיעור. איכויות של מנהיג, נסיך. אנחנו רואים דמויות כאלה במשחקי הכס או שר הטבעות, רובצים על הספה או באולם הקולנוע וזוללים פופקורן. אבל ישנם אנשים כאלו. אז זה גבר? חשבתי לעצמי וחייכתי.
כמה עצמה חשתי. הוא הגיע ולחץ את ידי ונכנסנו וישבנו. לא חשתי בנוח, גם הוא לא. גם כשדיבר אתי וניסה להיות ידידותי.  חשתי לחץ בלתי פוסק, לצד משיכה ועניין כביר. ראיתי איך הביט בי וידעתי שהמראה שלי, שהיה מצודד והיה בו משהו תמים וכמעט בקונטרס וחוסר קשר מוחלט למקום שממנו בא, יצר את המשיכה. השמלה שלי שכביכול נשמטה כל הזמן, הפלירטוט הקל אך המתוחכם. אני יודעת שמצאתי חן בעיניו וכך גם אמר לי.  איך נהנה שרמזתי שהוא חידה בלשית. שנינו אהבנו ספרי בלש .
בפגישה הראשונה ולפניה נתן לי לדבר בחופשיות ולהתנהג כאילו אני מובילה או מחליטה. הוא לא חש צורך לקפוץ ולהכריז "אני קובע". למרות שהיה דתל"ש ולשמוע ממני על הרב ועל היהדות לא היה קל עבורו. קבענו להיפגש סמוך אליו כשאבקר את המשפחה. "סגור", קבע בחיוך קל.  סמוך לדייט השני שקבענו, באוירה ירושלמית הפעם, כתב לי ברגע האחרון, שעות ספורות לפני הפגישה, בשעה שהטלפון היה סגור בגלל השבת אצל קרוביי הדתיים, שהתחרט בגלל לבטים שלו, ענייני דת וגיל. כתב שאנחנו רק נזיק זה לזו. וכשדברנו בטלפון, נשמע כמו מכונה. אף שאמר לי שבאמת מצאתי חן בעיניו. שפעמים רבות פוגש נשים וקשה לו להימשך. אבל אתי כן. כך אמר וסיים את השיחה במכאניות.

כל הלילה לא יכולתי לישון. אני זוכרת. הייתי בירושלים, היה מוצאי שבת. בכיתי אל הכר. קמתי בבוקר ונסעתי הביתה, היה ערב חג ראש השנה. הייתי מוקפת אנשים ולגמרי לבד עם מחשבותיי. לא יכולתי לחשוב אלא על זה.  אמרתי לעצמי שוב ושוב, הוא לא מעוניין, עזבי.  אחרי יום נוסף הקרבתי את עצמי, כתבתי לו ובקשתי הזדמנות נוספת, הוא נענה בחיוב.  אבל כבר בשיחה שלפני כבר חשתי את השליטה המרה שלו במצב. 
יום הפגישה השנייה היה יום לא טוב. בעבודה חשתי חוסר בטחון, מה שמאוד השפיע עלי. גם הרכבת קצת התעכבה. הייתי בלחץ. כשהגעתי הביתה התקלחתי בחופזה, התארגנתי התלבשתי. כשענדתי את העגילים מול הראי, הרגשתי שאני הולכת להתעלף. נתקפתי חרדה עזה, כבדה, הדם שלי זרם בקושי. 
כשהגעתי למקום הפגישה, במרכז השכונה, עמדתי שם כמה דקות ואז לפתע ראיתי אותו על האופנוע. זה היה אופנוע הארלי שחור צהוב, והוא עצמו היה לבוש שחור, קסדה שחורה, מכנסיים כהים. נראה כמו לוחם, כמו אביר על סוס. אשכרה. גבוה מאוד, חסון במידה מדויקת. אני הייתי כמו קונטרס, לבושה בשמלה פרחונית קיצית קצרה, מגפונים חומים. רזה מדי, חיוורת.  הסרתי את משקפי השמש ושמתי אותם שוב.  הרגשתי פשוטו כמשמעו שאני עומדת להתעלף כשעצר לידי. זה נשמע כמו שורה הכי צ'יזית, אבל באמת, העיניים הכחולות שלו בערו מתוך הקסדה. הוא נשאר כך, בוחן אותי, לא מהר לרדת מהאופנוע. הוא חייך. נראה כמו מכונה, כמו מכונת מלחמה, ואהב את זה. ולא יכולתי להישיר מבט. הייתי נרגשת כנערה. הייתי...מאוהבת. 

אין דבר נורא יותר מלהגיע לדייט שני מאוהבת.  איך אפשר לתקשר בקלילות, לעשות סמול טוק של נימוסים, כשאת טעונה כל כך?  באמת, מגיל 16 לא קרה לי דבר כזה. אבל הנה, אחרי עשר שנים, קרה. ומה שכל כך הזוי? שברגעים האלו, היופי והעדינות שלי נגעו בו. ראיתי במבט, שאני מעניינת אותו. הוא חייך אלי ונראה נמשך אחרי . אני לא חושבת שהוא חווה את הרגשות שאני חוויתי, אבל עניינתי אותו. לא היה ספק. הוא רצה שאעלה על האופנוע ונרכב יחד לאזור הנמל. הרי הביא אתו קסדה שניה.  אבל אני התנגדתי. המחשבה לשבת כל כך קרובה הביכה אותי. אני פשוט... פחדתי, הרגשתי שהוא שולט בכל. על המקום חוויתי התקף חרדה ולא יכולתי...לא יכולתי להביא את עצמי להתקרב אליו ולעלות. "איך אעלה על האופנוע ככה?" שאלתי בעצבנות קלה. לבשתי שמלה קצרצרה. " אני לא אסתכל", אמר וחייך.  אחרי שהמשכתי להתנגד אמר לי " היית צריכה לחשוב על זה מראש". הוא צדק כמובן. 
משם הכול החל להיפרם.  התחלנו ללכת לכיוון הים. לא חשבתי לרגע שיתנגד להליכה כזו. אבל לא תאמתי אתו. בדרך זרק אלי הערות סרקסטיות.  כשהגענו לחוף, נפלתי על הספסל. ישבנו מול הגלים. הוא ניסה לדבר אתי, ניסה לפתח שיחה . אני פשוטו כמשמעו לא יכולתי. לא יכולתי לנהל שיחה אינטלקטואלית, כיפית, קלילה שרצה. הוא הרי סופר שכלתן ואני לא הענקתי לו את סוג החיבור שרצה. ואילו הוא לא נתן לי את מה שאני רציתי.  המצב דרש בטחון מסוים, קוליות, שכבר לא היו שלי. לא עם גבר שאני יושבת חצי מטר ממנו מאוהבת.  
אני לא יודעת אם הוא ידע מה האימפקט של המעשים והמילים שלו עלי, אני מניחה שלא. גם הוא היה מתוח. בכל מקרה, ס' הלך ואיבד את סבלנותו. החל למנות את החסרונות בינינו: "מה כל כך מביך בלדבר על....?" ,"השיחה לא קולחת", וכו וכו.  הרגשי את הפערים בינינו, הוא דיבר אלי כאחת מהפקודים שלו. חוסר הרגישות שלו פצע אותי.
החל למנות עובדות אבל לא כמו מבקר אלא כמו אדם שקורא בשמות לאנשים בחדר, והאנשים נענים לו, קמים ואומרים "כן". זה כאילו כל מילה ומשפט שאמר, לא היו רק אבחונים למשהו קיים אלא שהוא יצר אותם תוך, כאמיתות שלא ניתן למחוק או להפר. הסמכותיות שלו עלתה בצורת הדיבור המדויקת, החדה.  לא ידעתי מה לעשות בי. הרגשתי כמו ילדה, שלא יכולה לתת מענה. הרגשתי שאין בי שום דבר. והרי הכרתי אנשים מבריקים ומרשימים, אבל כאן הייתי משותקת מול הגבריות הזו. "אני אוהבת כוח", אמרתי, כשדברנו על פוליטיקה ועל מירי רגב, אותה לא סבל. "כולם אוהבים כוח", ענה.  האקדח שלו הציץ מחגורת המכנסיים . כל הדרך הלוך וגם חזור דיבר על נשקו. עברנו בשכונות ערביות והוא דבר בצער שעשויים לראות אותו ולחשוש מפניו. ולחשוב שהוא בלש. אולי רצה שיחשבו כך.

 אמנם דברנו על יהדות, על מגילת אסתר ועבודה סמינריונית שכתב, על הרעיונות שלי. והוא אמר שזה יפה.  אבל הרגשתי את הרתיעה, את המרחק בו יושב ממני. התהומות שלו, שהזכיר בדייט הראשון, אז הוא הזכיר אותם בחיוך, ואילו עכשיו הלכתי על ידם, מרגישה את עמקם, וסמיכותם, בעצמה. פתאום דברים שאמר קבלו הגיון. אמר שלא צריך שיטפלו בו, שלוקח לו זמן להיפתח. הם קבלו הגיון אבל בהיפוך, כל דבר שאמר על עצמו היה ההיפוך לאמת, בחוויה שלי. ראיתי שהוא פצוע, ושיש לו צורך משמעותי להיפתח. שזו התקשורת היותר עמוקה בינינו.  רציתי אינטימיות הרי, ואינטימיות פיזית לא הייתה, לא בשלב כזה. הוא זקוק לכך שתיווצר שיחה. שיחה אינטלקטואלית לא הצלחתי, או לא הצלחנו, לייצר. "אתה יושב נורא רחוק ממני", אמרתי בכאב.  ואז, פתאום, הוא התחיל לדבר על האלימות שחווה כילד, אמר שהכו אותו עד זוב דם. שכולם ידעו במשפחה המורחבת (הוא בא ממשפחה מוכרת ומיוחסת בציבור הדתי)  ולא עשו דבר. העובדות הן לא העניין, אלא החוויה שעברה במהירות שנוי. לפתע נחשף מולי מאוד, ואני פישלתי. פעם נוספת.  פעם שלישית. פעם שלישית גלידה. לא הייתי אמפטית , החזרתי את השיחה אלי.  לא הייתי שם בנקודה שרצה או הציע קרבה. לא רציתי קרבה פצועה, על אף שבלי שהבנתי, הייתה זו הקרבה הפצועה שכנראה חברה בינינו מההתחלה. לא רק זה, כמובן, אבל בלי שידענו, גם זה היה שם. דברים רבים נאמרים בין גבר לאישה במצבים שכאלה, אבל דברים רבים אף יותר לא נאמרים. הוא אמר לי בעצם,בלי להגיד, אני פצוע.  ונזכרתי שנושא האלימות והמחיקה של המשפחה  (הוא לא שומר אתם על קשר) עלה בכל שיחה ומפגש בינינו, פחות או יותר.  "נאבקתי הרבה מאד להיות מי שאני", אמר לי יום קודם כשדברנו בטלפון.
משם הכול קרס, הוא נעמד ואמר שלא טוב לו. עמידתו הייתה חלשה מאד, הוא התנודד, כאילו הולך ליפול. ואז התחיל ללכת ממני מהר, עם כל צעד מעט העניין או החיבה או המשיכה שלו כלפיי נמוגו.  סבלתי סבל עצום, ניסיתי כל מה שיכולתי לגרום לו שיפסיק ללכת. אבל זה לא עזר. התנצלתי על האופן שהגבתי למה שספר. והוא אמר לי בקשיחות:"פשלת בעניין האופנוע, ועכשיו זה..". 
ואני אבדתי כיוון, עברתי התקף חרדה נדמה לי. אפילו התוודיתי על המשיכה שחשתי אחרי הדייט הראשון. והוא אמר לי בתגובה: "שלוש שנים לא הייתי עם מישהי". בקצור, נורא. דחייה מוחלטת. חזרתי הביתה חפוית ראש, בכיתי כל הלילה. רעדתי. וחודשים רבים לקח לי להתאושש. למרות שעברו שנים, ומאז הקמתי זוגיות, עד היום לא שכחתי אותו.  אבל אני לא אשכח את האנרגיות הבלתי נתפסות שעברו אלי במפגש בינינו. אנרגיות עצומות. מאז שהכרתי את ההוא בגיל 24 לא פגשתי אדם שאתגר את עצמת החוויה. האנרגיות, הדיוק, המכאניות. והנה, לא אותו סדר גודל, אבל דמיון מפחיד. העובדה שנולדו בדיוק באותו יום ושנה, החיבה לספרות בלשים וחידות הגיון פתלתלות.  שבועיים אחרי כל זה ישבתי בתחנת אוטובוס בקינג ג'ורג' ופתאום נתקלתי בהוא, הולך במהירות, כמו רוח. וכן, נראה לי שהוא ראה אותי בדיוק כשם שראיתי אותו.  
עם ס' זה נגמר בהשפלה וכאב עצום, כשכתבתי לו אחרי כן ענה בצורה מכוערת והוסיף: אל תיפני אלי עוד. אחלתי לו בהצלחה והתנצלתי, ומחקתי אותו.  אחרי שלושה שבועות שלחתי לו מייל אישי ואמרתי שנפגעתי, הוא לא ענה.  אחרי חודשיים, נתקלתי באופנוע שלו בדרך לקורס על יד הקריה, בפעם האחרונה, נעצרתי לרגע והמשכתי בדרכי. תם ונשלם.
רם הנסתר על הגלוי. ויש אנשים, יש אנשים שבמפגש אתם מזכירים לי את זה.  יש אנשים , דווקא אנשי המילה, שביני לבינם הלא נאמר עולה עשרות מונים על הנאמר. ואז אני נזכרת שבלבן שבין האותיות השחורות מצויה רובה של השפה. 

על מה אנחנו מדברים: על אהבה? על כישלון?  על אהבה? 

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...