יום חמישי, 27 ביוני 2019


טוב, בזמן שאני עמלה בכתיבת רשימה מורכבת יחסית, "על הקשר בין אהבה, אמונה דתית ושיגעון", התפרסמה היום בניו יורק טיימס כתבה על בוריס ג'ונסון, שעתיד אולי לכבוש את ראשות ממשלת בריטניה ולהוציאה מטלפיי האיחוד האירופי, אם הכול ילך כמתוכנן. אני רק רוצה להזכיר לקוראיי שברשימה שלי, בעלת השם "בין נרקיסיזם לאגומניה", פורסמה לפני שלוש שנים (10/2016), הופיע המשפט הבא: 

"אנשים כמו בוב דילן אבל גם דמויות כמו בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ, והאנרכיה שהם מביאים אתם מבשרת את זה בדיוק ; אם יש דרך לאפיין את האנשים האלו, הם מבשרים של חירות גדולה. כמעט אנרכיה. ויותר מדי חירות לנפש, עושה לו כמעט מה שעושה ה-LSD, סם שאני צופה שיחזור לזירת הצריכה בקרוב מאד." 

 עכשיו, לא רק שדייקתי לגבי ג'ונסון (על אף שאי אילו אנשים מיהרו להספיד אותו בתקופת שלטונה של תרזה מאיי), אלא גם לגבי חדירתו המחודשת של ה-LSD דרך תופעת ה- microdozing: נטילת כמויות מזעריות של טיפות מהסם הפסיכדלי כדרך "מודרנית " להתמודד עם דיכאון, למרות שזה כמובן לא חדש אלא רק חזרתה של התופעה.
  
 את ג'ונסון אנשים מנסים להבין דרך עליית הלאומנות באירופה (תיוג לא מדויק כלל) אבל אותו, כמו את עליית טראמפ, שיבת ה-LSD וזכיית דילן בנובל צריך לחבר בקו מגמה משותף.  דרך אגב, בוריס ג'ונסון אף הוא יליד מזל תאומים (19.6.64, מיקום מורכב ומעניין של שליש המזל האחרון).   
תופעות שמתהוות עכשיו, נגד עינינו, טעות לנתחן בכלים של פעם. כלי הניתוח צריכים להתחדש יחד עם התופעות.  ואין מקום להכניס כמיהות אישיות כשדנים בהתרחשויות גאופוליטיות, זהו מתכון לכישלון.  העניין הוא לא לחזות דברים, אלא לבנות תוך כדי את הכלים להבין אותם בהקשר רחב יותר ויותר. למשל, בחירת טראמפ היא לא האישו כמו ההבנה שאמריקה הגיעה למפנה תרבותי פונדמנטלי. במקביל, קמפיין 2020  נפתח החודש, אז הולך להיות מעניין. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...