יום חמישי, 17 במאי 2018


לפני כמה ימים, בשעה שנסעתי ברכבת, התקשרה אלי אישה. הקול לא היה מוכר, גם לא המספר. היא הציגה את עצמה כאשת HR של חברת היי טק הממוקמת בהרצליה.  הקשבתי בנמנום, השעה הייתה 09:00 אבל אני עוד לא ממש התעוררתי. ככל שדברה הדברים שלה יותר נראו לי. זו הייתה משרה מגניבה, של מתמטיקאי ואנליסט ומפתח, וכל מיני מילים התערבבו. התלהבתי, המשכנו לדבר.  לבסוף היא שאלה  מה ציפיות השכר שלי. רציתי לומר משהו, אבל עצרתי בעצמי. אמרתי לה שאחזור אליה עם זה. 
בינתיים התייעצתי עם שני חברים, אחד מתכנת בהיי טק, השני פיסיקאי ומנהל מוצר בכיר.  כשחזרתי אליה, כמה שעות אחרי כן, נקבתי במשכורת של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש. לא האמנתי שאני אומרת את זה, אבל שוכנעתי. היא הודתה לי בשלווה ואמרה שזה טווח מקובל, והשלב הבא יהיה שיחה שלי עם מנהל הצוות. השיחה הסתיימה באווירה לבבית.  
בהיתי באוויר, חשבתי, האם זה הגיוני שארוויח בחודש יותר מחברתי הרופאה וחבריי עורכי הדין? יותר מהוריי בשיא הקריירה שלהם?  התמלאתי תחושה מטורפת של חרדה. חששתי מאוד, כל פעם שהטלפון צלצל, לראות את הספרות של החברה בצג. רציתי שיעזבו אותי במנוחה. בינתיים, אבא שלי רצה לבוא וללמוד אתי את הנושאים לראיון, לרענן, כי אני לא זוכרת את רוב שלמדתי בתואר.  
כעבור יומיים התקשר מנהל הצוות. הוא נשמע מניאק, והיה נראה שלא אני ולא תחושותיי מעניינים אותו במיוחד. הוא הסביר לי על פעילויות החברה ומבין המילים הבנתי שזו חברה גדולה, צינית, עם המון עובדים, שעובדים בתנאי שעות שניתן לתאר כעבדות קלה. מעין בית זונות. הוא הבהיר לי שלפני דד-ליין אני מצופה להישאר כמה שרק ירצו. הוא שאל אותי את השאלות המקובלות ואני עניתי. בתוכי הרגשתי רתיעה לאיש  שהזיז את חיי ממסלולם וגרם לי לחרוד מעתידי. הוא הודה לי ואמר שיחזרו אלי.  
אבי התקשר והודיע שהוא עושה הכנות לבוא לבקר, ובידיו כמה ספרי מתמטיקה ישנים. מבין הארונות מצאתי את ספר ההסתברות הישן, לצד ספר בקומבינטוריקה, שהיה אחד הנושאים השנואים עליי בלימודים. הסתכלתי על קובץ הוורד של הרומן שלי, תקוע באותו מצב כבר שנים, ועל קבצים אחרים שהשלמתי, ספורים וכו, שרציתי לאגד ולעשות מהם משהו. ידעתי שכל זה ייגנז אם אכנס לחברה הזו. ייחלתי שלא לשמוע מהם יותר. 
ואכן, כך היה. כעבור שלושה ימים קבלתי מייל מנומס ובו נאמר שהחברה בחרה להמשיך עם מועמד אחר על פניי.  למעשה הבנתי את זה כבר ביום השיחה עם מנהל הצוות. אילו רצה היה מזמן אותי מיד, לא ממשיך לבדוק את שאר המועמדים. כמו בפילוסופיה כך בהיי טק, היש ישנו והאין אינו. כמובן, הם אמרו שישמרו את פרטיי וירשו לעצמם לפנות אלי. ייתכן שזה יקרה, זו לא פעם ראשונה שהגיעה לי הצעה ממין זה.  לפני חצי שנה הייתי במיונים לאחת מחברות הייעוץ הפיננסי/טכנולוגי הגדולות בעולם. סלדתי מהרעיון שאשתייך אליהם וזמני האישי, המועט גם כך, ייגזל בעיסוקים עלובים כאלה. בסופו של דבר הפסקתי באמצע.
 הפעם לראשונה הבנתי  עד כמה הכסף מרגש, נוגע ללבי יותר מאנשים או מחשבות או אפשרויות.   ועד כמה אני רעבה. רעבה וזועפת.
בצר לי, פניתי לספר היחיד שגרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי במצבים כאלה: "אמנות העסקה" של דונלד טראמפ.  מבין השורות הרגשתי את הבוז לאותם אנשים, אנשי עסקים ואנשי כספים שנאספו סביבו וחגגו את הצלחתו. שנאתי אותו ושנאתי אותם. כמה ייחלתי להשתייך אליהם.  

יום שלישי, 15 במאי 2018

מחשבות על נבואה והיפוך סדרים


אנרכיה מצמיחה את הכוחות האכזריים ביותר,  
(אני,  2010)


בשנת 2008 למדתי על קיומה של תופעת הנבואה. בשנת 2016 השלמתי מהלך כשליוויתי תמורה גיאו-פוליטית משמעותית, עליית טראמפ, עד התממשותה. והעולם התפוצץ מרעש.  
אני באמצע הדרך. הבלוג הזה, מעצם היותו בדוי וקטן, יש בו צניעות. ואני חושבת שזה קשור לדרך. אבל מהי?  אני מי שלמדה על קיום הנבואה והמשיחיות. לא חוויתי אותן, כמובן, כי הן נעדרות בעולמנו. למדתי על קיומן. ונזכרתי.   
  נבואה היא ביטוי של חופש. מתוך החופש נמשך הדיבור שמופיע כסדר. שפה היא סדרים. רכישת שפה, על חוקיה וניגוניה, נגישה מאד לילדים, אך לא למבוגרים. אנחנו רואים בילדים אנשים שצריך ללמד. אך הנבואה נמסרת בדיבור, וזה מצריך שפה. וניגון. ילד יכול ללמוד כל שפה וניגון. מה שאין כן מבוגר.
 כתבתי למעלה: אנרכיה מצמיחה את הכוחות האכזריים ביותר. אנרכיה מצביעה על הפרת סדר. חופש על עליה למעלה מן הסדר. נבואה, במהות שלה? היא חופש, פגישה עם מי שנמצא מעבר למונחים. 
שתי תופעות עיקריות השפיעו עלי: היכרות עם אדם שאהבתי, והיכרות עם רב שהייתי תלמידתו מס' שנים.  האדם שאהבתי הגדיר את הפוסט מודרניזם כך: אין אמת - יש דעות.   הרב אמר לתלמידיו: יש מקום לכל הדעות, כי האמת מתגלית בכל. 

           *
משה רבנו רצה להיפגש עם אלוהים. בספר שמות פרק ל"ג, אחרי חטא העגל, עובר משה מחוץ למחנה באוהל מועד. נאמר שהיה יהוה מדבר אל משה "כדבר איש אל רעהו". משה, מפני שהוא בן אדם, רצה יותר. הוא רצה לדעת מיהו, ולהיות סמוך בו: "הראיני נא את דרכיך" אמר. ואלוהים ענה: "לא יראיני האדם וחי". משה לא רצה חוויה מיסטית, הוא רצה את אהבת הבורא, להיות אתו כמו בין אנשים, פה בחיים. 
מה קורה מיד אח"כ?  משה מצווה לעלות אל הר סיני ולחבר לוחות שניים. ארבעים יום וארבעים לילה עוברים. אז הוא קם, יורד מן ההר "וקרן עור פניו". הוא חוזר אל עם ישראל, אבל במסווה, כיון שהם יראים מפניו. למה עכשיו?  לדעתי, זו תשובת אלוהים למשה.  כל עם ישראל 'ראו את הקולות' במעמד הר סיני, זו הייתה התגלות - זה לא היה מפגש. כשמשה יורד מההר בפעם השנייה הוא נפגש עם אלוהים 'פנים מול פנים' - איך?  בפגישתו עם ישראל. גם בספר ויקרא נרמזת ההחלפה בין העם לאלוהים: "קדושים תהיו כי קדוש אני יהוה אלוהיכם".
אז איפה אלוהים? מרגע זה ואילך,מתחילים לצוץ נביאים בעם ולדבר את דבר השם. אבל הנביאים לא רק מאפשרים פניה של הבורא לנברא - הם מאפשרים את ההפך. דרך הנביאים, אלוהים עוזב את הבמה. הנביאים מוחלפים בפילוסופים, אנשי דת, יוצרים או פשוט אנשים שמתפללים ומדברים עם אלוהים (והוא לא עונה).  נזכר בחלום יעקב ובכך שהמלאכים בחלום עולים ויורדים. לבסוף הגיעו חלק מבני האדם לאתאיזם, מחקו אותו. שכחו. הגענו לתקופה הפוסט מודרנית.
הבאתי שתי התייחסויות לפוסט מודרניזם: 1. אין אמת - יש דעות. 2. יש מקום לכל הדעות כי האמת מתגלית בכל. למעשה אלו שלבים בסולם. מתחילים בדעות, בדיבור, מבלי לייחס או לא לייחס 'אמת'. כך מייצרים ומרבים בדעות. השלב הבא, להכיר שיש לכולן מקום כי האמת מתגלית בכל.    

מה יכול להיות ההמשך?  נבואה לא תחדור אל הדיבור אלא הדיבור, הכללי, ייצר אותה. הטכנולוגיה מאפשרים לנו לתקשר טוב משאי פעם יכולנו לתקשר.  תופעות שליליות הועצמו, הפרות פרטיות, תכנים פורנוגרפיים, אלימות. הזיכרון שהכרנו התחלף בקשב קצר. אבל זה יתהפך. אם בעבר אמר אפלטון: "הכתב הוא ראשית השכחה", זניחת הכתב ההוא, תביא את הטוב שבעולמות. ולזיכרון. אנחנו כבר רואים את תסיסת הדיבור בטוויטר, בפואטרי סלאם, בהודעות מוקלטות בוואטסאפ. המהירות אוכלת הכל. 
  העולם האמתי רחוק מתיקון. אבל הפוסט מודרניזם נותן תקווה. הוא בא להפוך את הסדרים ולערער (בהצלחה) את האמיתות הקדומות, על יחסי גברים ונשים, לאומיות, דת, אמת ושקר, וזה מרמז על עצמת האמיתות שיבואו על חורבותיהם - הפוסט פוסט מודרניזם. בואו לא נשכח את הנשק הגרעיני שנאגר במרתפי מדינות רבות כל כך, מערביות ולא מערביות. טראמפ התייחס לזה בנאום ההשבעה לנשיאות. הרס עצום ממדים יכול להביא להרס ואנרכיה ויכול להביא לחופש. נבואה היא ביטוי של חופש. שפת-החופש, כמו שפת- הים, שאין היא אלא אשליה לקו.

בתקופה זו האדם רוצה למצוא את התשובות בתוכו, לא מבחוץ. אדם רוצה להחצין את האני  ולרשת את העולם בעצמיותו.  סדרים קדומים מתהפכים, אמיתות נפרמות. שקרים ואשליות תופסים, דרך התקשורת, את מקום האמת. למרות כל זה, סבל האדם והיצורים החיים הוא אמת. אי אפשר לברוח מזה לא בדת, לא בסמים ולא פסיכיאטרים, או סדנאות רוחניות. סבל הוא אמת שימיה כימי האנושות. בפרק ג' בבראשית אומר הנחש לאישה על עץ הדעת: "כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע".
כשבני האדם ישלימו את הפיכת הסדרים, יזכרו את אלוהים על מנת להשתחרר ממנו, להיות חופשיים, תבעבע הנבואה. בזירה הפוליטית - המשיחיות כפי שמתבטאת בשנויים הגיאופוליטיים הנוכחיים (אני עדיין חייבת פוסט רציני על טראמפ) תוססת מאוד, אך אלו שני מישורים שלא נפגשים. לעת עתה. כשמישור הנבואה והמשיחיות ישקו, יוכלו האנשים לעסוק בשאלות טוב ורע כפי שהמדע עוסק בשאלות נכון ולא נכון - ומתקדם בהן. אז יתקיים הכתוב: "ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים ידעי טוב ורע". 


יום שלישי, 8 במאי 2018

אהבה היא לא מילה


אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. לא. אני בחיים גם לא אוהב. אהבתי עד שלא היה טעם. אהבתי ימים ולילות. אהבתי אותו שנים ורגעים. אהבתי עד שחליתי והבראתי ושוב חליתי ושוב הבראתי. בחיים לא נתקלתי באדם כל כך בלתי מובן.  אדם שכל כך פצע, והיה אדיש ואטום ורצחני. עם זאת, כל כך רגיש. בחיים לא ראיתי אדם כל כך פגיע ועם זאת מלא עצמה. מישהו עם קול עדין וכל כך משכנע, לא יכולתי על שבריריותו המשלה. אהבתי בו הכל, הנוכחות ואי הנוכחות.  אהבתי אותו במחיצתו ואהבתי אותו בהעדרו. אהבתי אותו על כשרונו הכביר והחד פעמי, ואהבתי אותו על חולשותיו וטעויותיו העקרוניות. אהבתי אותו על אשליותיו ועל אמונותיו. אהבתי אותו מרגע שהתוודה בפניי שהוא חלש, שהוא הרוס רגשית. אהבתי אותו יותר מאת העולם בו הוא פעל ונע. אהבתי אותו אהבה מוחלטת, מוחלטת. 

 יודעים מה זה אהבה מוחלטת? אהבה מוחלטת אינה רגש, אין לה משקל. היא הכל. והרגשתי אותו בכל העולם. הוא גדל וגדל מנוכחותו הצנומה. אהבתי אותו כך שהאהבה גלשה, לעתים תכופות, אל כלל האנשים. אהבתי אותו כמו שאוהבים ילד. נכון, הוא לא יצא לי מהרחם, אבל הרחמים שהרגשתי היו כמו. איך אני יודעת? אני יודעת.   אהבתי כל כך שהרגשתי מה הטעם בחיים, למה לי כל זה? למה הפרויקט האנושי חשוב?  הכרתי בחשיבותם של אנשים, חגבים, אפילו אבנים. אהבתי אותו על הרגעים השוליים, כשיצא לעשות קניות במכולת עם שקית ירקות, כשדיבר. ושכנע. כשרומה, כשרימה. אהבתי את האנושיות שלו, את התמודדותו עם הימים החולפים, את האנשים שסביבו, האנשים שנגעו בו, שהיו לידו. אהבתי את הטעיות הנוראיות שעשה. אהבתי את עיניו הדחוסות, בוהות בסקרנות, בולעות כל בדל מידע. 

אהבתי אותו בצורה שפירקה אותי לגורמים, חתיכות היסוד של המציאות. היא פרקה אותי למשפטים ואז למילים ואז לאותיות. לכן כשנתקלתי בה, בהמשך, הבנתי מהי קבלה: מה הכוונה שלכל אות יש תפקיד, כל אות מבטאת את המהות הרוחנית, את הרצון. כשמפרקים את הכל לחלוטין נשארים עם אותיות, ואז עם השתיקה. כדי להגיע לרמת פירוק כזו יש להפעיל כוח עצום, תשוקה. והייתה לי תחנת כוח גרעינית בלב. אהבתי ואהבתי ואהבתי בלי הפסקה ימים ולילות וימים ולילות וזה לא עבר. שבע שנים זה לא עבר. שמונה שנים זה לא עבר. אחר כך זה נרגע, כמובן. אבל לא עבר. מספיקה מילה, מספיק ריח, מספיק אור מסוים. הכל עולה. עננים קלים של זיכרונות. 

אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. בחיים לא. אני בחיים גם לא אוהב.  הגעתי לנקודת קצה, צומת של שתי אפשרויות: למות או לחיות. בחרתי לחיות. בחרתי לחיות עם תחנת כוח גרעינית. לחיות עם זיכרון של אבדן, של חרדה מטורפת, של פירוק.  לא מתי מוות קליני, אבל מתי מוות רוחני. הייתי חייבת, כדי לבחור לחיות. באותו יום כשנפגשנו בקפה, אני זוכרת, 31.3.08, שבועיים אחרי שמלאו לי 24, אותו יום כל מה שהאמנתי בו מת. כל מה שחשבתי. כל מה שהרגשתי. הבנתי שהתאהבתי בגאון מטורף ועכשיו אני לכודה בעולם מחריד ממנו אין דרך לצאת. עכשיו, שתי המילים הללו מודבקות בצורה שיש בה זילות - אני רוצה למחות! אין הרבה גאונים. ואין גם כל כך הרבה מטורפים. עוד פחות מזה בקבוצת החיתוך, גאונים מטורפים. אבל הוא, הוא באמת כזה. גאון מטורף שמעלה הצגה מול אנשים ומוסדות. שמתפקד, שמתפעל, מתמרן אנשים לעשות כרצונו. לכוד בלולאה. לכוד בצורה נואשת במה אנשים חושבים, או אומרים. במה שאנשים רגילים נחלצים ממנו בגיל 14,15 על פי רוב. לפעמים, המאחרים, נחלצים בגיל 21. אבל לא הוא. הוא כלוא. הוא לכוד.  כמובן שמי שאוהב אותו נלכד. ואי אפשר להיחלץ, אי אפשר לשכוח. 

אהבה. ביסוד העולם יש אהבה. היא מוסתרת מאחורי דברים איומים ונוראיים, היא מוסתרת מאחורי הזוועות שהאנושות מעוללת, שהטבע מעולל, מאחורי אקראיות שאין לה שמות. היא מוסתרת, אבל היא שם. היא מחייה. היא החשמל אליו כולנו מחוברים, דרכו כולנו מונשמים. אהבה בצורה הרחבה, בצורה שאין לה צורה אלא אור, בלה בלה בלה, אין מספיק אותיות ואין מלים. אבל זה מה שיש אחרי הכל. לבי נפצע ברסיס אהבה מוחלטת, אהבה שאין לה סוף. הלב פצוע, הלב מזוהם מכאב. השנים עוטפות את לבי ומנסות לחבק, להרגיע. והרסיס בתוכי. והוא תמיד יהיה. אולי תמיד היה? אני לא בטוחה. אבל מבעד לכאב המנוול שתופס בעצמה כשאני מוציאה את כל הבולשיט, כשאני נפתרת מהכול, כל האנשים וכל המחשבות וכל הסברות וכל הדתות וכל אלו, אני מצליחה לחדור מבעד אשליית הכאב ולהעביר אצבע על הרסיס עצמו, ואז להיכנס פנימה לתוכו ולהרגיש את האהבה הלכודה. לכודה בתוכי. לכודה בכולנו. עטופה בזוהמה וברוע מחריד ובזעקות שאיש אינו שומע, או מפנה את מבטו כדי לא לשמוע. אהבה שלא קוראים לה אהבה והיא לא מילה. אהבה היא לא מילה.

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...