לפני כמה ימים, בשעה שנסעתי ברכבת, התקשרה אלי אישה. הקול לא היה מוכר, גם לא המספר. היא הציגה את עצמה כאשת HR של חברת היי טק הממוקמת בהרצליה.  הקשבתי בנמנום, השעה הייתה 09:00 אבל אני עוד לא ממש התעוררתי. ככל שדברה הדברים שלה יותר נראו לי. זו הייתה משרה מגניבה, של מתמטיקאי ואנליסט ומפתח, וכל מיני מילים התערבבו. התלהבתי, המשכנו לדבר.  לבסוף היא שאלה  מה ציפיות השכר שלי. רציתי לומר משהו, אבל עצרתי בעצמי. אמרתי לה שאחזור אליה עם זה. 

בינתיים התייעצתי עם שני חברים, אחד מתכנת בהיי טק, השני פיסיקאי ומנהל מוצר בכיר.  כשחזרתי אליה, כמה שעות אחרי כן, נקבתי במשכורת של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש. לא האמנתי שאני אומרת את זה, אבל שוכנעתי. היא הודתה לי בשלווה ואמרה שזה טווח מקובל, והשלב הבא יהיה שיחה שלי עם מנהל הצוות. השיחה הסתיימה באווירה לבבית.  

בהיתי באוויר, חשבתי, האם זה הגיוני שארוויח בחודש יותר מחברתי הרופאה וחבריי עורכי הדין? יותר מהוריי בשיא הקריירה שלהם?  התמלאתי תחושה מטורפת של חרדה. חששתי מאוד, כל פעם שהטלפון צלצל, לראות את הספרות של החברה בצג. רציתי שיעזבו אותי במנוחה. בינתיים, אבא שלי רצה לבוא וללמוד אתי את הנושאים לראיון, לרענן, כי אני לא זוכרת את רוב שלמדתי בתואר.  

כעבור יומיים התקשר מנהל הצוות. הוא נשמע מניאק, והיה נראה שלא אני ולא תחושותיי מעניינים אותו במיוחד. הוא הסביר לי על פעילויות החברה ומבין המילים הבנתי שזו חברה גדולה, צינית, עם המון עובדים, שעובדים בתנאי שעות שניתן לתאר כעבדות קלה. מעין בית זונות. הוא הבהיר לי שלפני דד-ליין אני מצופה להישאר כמה שרק ירצו. הוא שאל אותי את השאלות המקובלות ואני עניתי. בתוכי הרגשתי רתיעה לאיש  שהזיז את חיי ממסלולם וגרם לי לחרוד מעתידי. הוא הודה לי ואמר שיחזרו אלי.  

אבי התקשר והודיע שהוא עושה הכנות לבוא לבקר, ובידיו כמה ספרי מתמטיקה ישנים. מבין הארונות מצאתי את ספר ההסתברות הישן, לצד ספר בקומבינטוריקה, שהיה אחד הנושאים השנואים עליי בלימודים. הסתכלתי על קובץ הוורד של הרומן שלי, תקוע באותו מצב כבר שנים, ועל קבצים אחרים שהשלמתי, ספורים וכו, שרציתי לאגד ולעשות מהם משהו. ידעתי שכל זה ייגנז אם אכנס לחברה הזו. ייחלתי שלא לשמוע מהם יותר. 

ואכן, כך היה. כעבור שלושה ימים קבלתי מייל מנומס ובו נאמר שהחברה בחרה להמשיך עם מועמד אחר על פניי.  למעשה הבנתי את זה כבר ביום השיחה עם מנהל הצוות. אילו רצה היה מזמן אותי מיד, לא ממשיך לבדוק את שאר המועמדים. כמו בפילוסופיה כך בהיי טק, היש ישנו והאין אינו. כמובן, הם אמרו שישמרו את פרטיי וירשו לעצמם לפנות אלי. ייתכן שזה יקרה, זו לא פעם ראשונה שהגיעה לי הצעה ממין זה.  לפני חצי שנה הייתי במיונים לאחת מחברות הייעוץ הפיננסי/טכנולוגי הגדולות בעולם. סלדתי מהרעיון שאשתייך אליהם וזמני האישי, המועט גם כך, ייגזל בעיסוקים עלובים כאלה. בסופו של דבר הפסקתי באמצע.

 הפעם לראשונה הבנתי  עד כמה הכסף מרגש, נוגע ללבי יותר מאנשים או מחשבות או אפשרויות.   ועד כמה אני רעבה. רעבה וזועפת.

בצר לי, פניתי לספר היחיד שגרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי במצבים כאלה: "אמנות העסקה" של דונלד טראמפ.  מבין השורות הרגשתי את הבוז לאותם אנשים, אנשי עסקים ואנשי כספים שנאספו סביבו וחגגו את הצלחתו. שנאתי אותו ושנאתי אותם. כמה ייחלתי להשתייך אליהם.