יום חמישי, 17 בדצמבר 2020

תשוקה - נשק - נשיקה


קוראת את עדויות החיילים ששרתו בלבנון לפני 20 שנה.  בעיתון ובקבוצה בפייסבוק, סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים.  גורם לי להרהר ברצינות בנשיות וגבריות.  אני, איך לנסח את זה? רוצה, אני רוצה להצליח לדייק את המחשבה הזו. היא חשובה.

שיא הגבריות הינה המלחמה. כל מה שהגבר עושה בחייו, כל מה שהוא הווה, מתכנס ללוחמה. כשהכרתי בחטף את ס', הסגן אלוף, ששירת בלבנון ופיקד על גדוד בהיותו בן שלושים וקצת, הבנתי לראשונה בחיי את הגבריות. כשפוגשים בשיא, מבינים לעתים את המבנה כולו.  זה לא משנה אם אתה משורר או סגן אלוף, או קולנוען או נגר - שיא הגבריות היא המלחמה. המלחמה והכיבושים, התבוסה והניצחון, הם המנועים הגדולים להתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות, אף התרבותיות, במהלך ההסטוריה.  זו לא סתירה, אלא השלמה. הגבר לא יכול לברוא מתוכו חיים. הוא יכול להילחם, הוא יכול לחסל, להמית. ולכן כוח היצירה הפעיל בעולמנו הוא הכוח הזכרי.
מה שיא הנשיות? ההיריון ושיאו, הלידה. מסבל הצירים ומתוך גופה של האישה מגיחים חיים. כל הווייתה של הנשיות היא היכולת לברוא מתוך גופה, חיים. לתת להם מקום מראש ובדיעבד. ולכן הנשיות איננה הכוח היוצר הפעיל בעולמנו, אלא כוח לטאנטי. סמוי. 
מתוקף היותו של אדם אדם, לפני היותו זכר או נקבה, יכולה להתקיים תקשורת בין המינים. נשים כבנות אדם יכולות ליצור ולחדש כמובן, וגברים כבני אדם יכולים להכיל ולתת מקום. אבל גבר בהיותו גבר, שיאו הלוחמה. כל גבר יודע את זה בעומק הווייתו, וצודקות הפציפיסטיות (רוב תנועות השלום והפציפיזם נהגו על ידי גברים אך קודמו נמרצות על ידי נשים), אין באמת הצדקה ולו למלחמה אחת. אבל זו תכליתו הגבר, במיוחד גברים כשהם מתאגדים בקבוצה למבנה מאורגן, ועליהם לממש אותה. את המחיר ישלמו גברים ונשים. חשבו על כל החיים שאבדו, על כל החיים שהגיחו מרחם אמם רק כדי להיגדע בנשק, או בתאונה או באבחה אלימה זו או אחרת. אבל למה לחיים הצצים מתוך גוף אמם יש יותר משמעות מגדיעתם בנשק ?  "ובחרת בחיים". 

המאבק בין הגבר לאישה, כדימויים, הוא המאבק בין יצירה והמתה.  בהפוך על הפוך, כמו היין והיאנג. גוף הגבר עקר, לא בורא חיים, אך העולם מלא ביצירתו. האישה בוראת את החיים, אך כמעט ולא יצרה במהלך ההיסטוריה. הגענו לתקופה מרתקת, בה בריאת החיים מתרחקת ממקורותיהם. נשים חודרות למרחב הציבורי, גברים פחות ופחות לוחמים. אך דווקא בשל כך היחסים בין המינים נקלעו למבוכה, למשבר מסוים בתקשורת שראשיתו בכך שנתבקשה פתאום תקשורת רצינית יותר כדי לחברם, כיון שהחלו לבלות בעולמות דומים יותר ולהדמות אלו לאלו. זה משבר שייקח זמן לשקם אותו. במקביל, הכתב נהפך לכתב מחיק, הזיכרון, והתת מודע הקולקטיבי, משתנה.  והכול מתכנס לנקודה; תשוקה נשק נשיקה. 

יום רביעי, 16 בדצמבר 2020

עשרים שנה הן כוח מוזר

   

אני שומעת את ניל יאנג , harvest moon.  בדיוק מסדרת את הדברים לקראת הדירה החדשה.  פתאום נתקלתי במשהו שהיה שלי בגיל 16. נזכרתי ב-א', האהבה הראשונה שלי. שלנו.  אולי אפשר לאהוב באמת רק פעם בחיים.  זמן רב חשבתי שלא. אבל הלילה, עם ניל יאנג ברקע, פתאום נראה לי שתמיד יש אחד.   

מה אני כבר יודעת?  זיכרון זה כוח מוזר.  הצלילים נמתחים כמו מיתרים בלילה, כסופים לאור הירח. והאהבות, אני מרגישה, כולן נמתחות להן.  היינו זרים פעם, אני ו-א'? כן, בזמן הנצח שלפני פגישתנו היינו. ועכשיו אנחנו כמעט זרים.  לא יחד. כל אחד בחיים שלו. מה נשאר?  מה, מהאימפריה שהייתה פעם אנחנו ?  

האם אני מאוהבת בו או בזיכרון? האם יש הבדל? וזה כל כך חזק עכשיו, מאיים להסיט אותי ממסלול חיי.  עשרים פאקינג שנה עברו. היינו בני 16 ו-17 כשהכרנו.  ונזכרתי איך נסענו לאכסניית הנוער ההיא בהר כרמל, וקראנו יחד את המלך ליר. את השירים של אבידן. הסתובבנו ברחובות חיפה בלי להכיר שום דבר והיינו מאוהבים... הזיכרון עז מדי ואני לא מצליחה להתאפק. מתמסרת לו לחלוטין . לא אמרו לי שזה השיא, אבל איכשהו אני מניחה שתמיד ידעתי.  הסכמתי בשתיקה שזה יהיה השיא - וכך היה.  מדהים כמה לא מרכזי היה עבורי הבשר. וגם היום, עלי להודות, הוא איננו.  כנראה ככה זה אהבה שלא תלויה בדבר. היא לא בטלה. עשרים שנה וזה חזק ופועם כמו לב. 

זיכרונות הם כמו מכתבים? כמו הודעות במייל, בוואטסאפ? אי אפשר שלא להסתכל ולקרוא.  כן, זו תמיד הייתה רק אהבה אחת שחיה בפנים וחכתה לצאת החוצה. וזה היה משהו חד פעמי בחיים שלי, אם להיות כנה. ולא חזר עוד. לא הייתה לי עוד אהבה כזו. אבל, אני מבינה עכשיו בגיל 36, זה לא נגמר. זה שינה צורה. חלק ממני. חלק מדברים אחרים.  המצב הזה יכול לקרות רק בהתחלה. וזאת משום שזו לא רק ההתחלה. שם גלום כל המהלך. כשזה נגמר, בכיתי על כל האובדן שעוד יבוא. 

יש גיל לאהבה. אין גיל לזיכרון. עברו עשרים שנה ופתאום אני שם, במאה אחוז שם. זוכרת כל פרט, את הריח, את צורת הדיבור, המחשבה, התמימות, התחכום. הכאב הנורא שאין לו שם על כך שהכול עתיד להיגמר. כשהזיכרון חזק כל כך, ובמיוחד מציף את הרגש, קל לפעמים להתבלבל.  זיכרון זה כוח אדיר ומוזר. כח שקט ומלכותי. 


יום שלישי, 25 באוגוסט 2020

אבולוציה

  

 כשהייתי בת 16 הדבר שהכי ריגש אותי היו הרעיונות 

 כשהייתי בת 26 הדבר שהכי עניין אותי היה אהבה, גברים 

 בגיל 36 מה שהכי מסעיר אותי זה כסף, רכוש ונכסים 


יום שלישי, 25 בפברואר 2020

הגורל הביט ישר אלי

ירושלים,  2014


תמיד אהבתי אנשים עדינים במשקפי שמש. דמויות דקות שהולכות מהר, ידיים בכיסים, לא מגלים כל מה שהם יודעים.  ואתה כמעט שקוף, כמו טי שרט לבנה, שאפשר להקרין עליה מה שרוצים.  ואם אומר דמות בוב דילן-ית מי יאמין?  אבל אתה מנכיח את עצמך דרך ההעדר, מצליח לעשות כל מה שאתה חפץ בלי מאמץ.   ויש בך איי שלמות, ניצחון ללא מאבק. ומי שיוצר כך יופי, מעיר סבל נורא;  מאחורי כל דבר יפה יש איזשהו כאב. 

הייתי סטודנטית בירושלים, הייתי שושנה אפורה... כן, אני יודעת, אתה לא אוהב לדוש בעבר, יותר טיפוס של עתיד. אבל רק לזמן מה, אם אוכל.  אני בת 23.5 וברקע שביתת המרצים. שנה שנייה ללימודיי - וקשה, קשה מאוד ואני חרדה.  סיבוכיות החומר מזנקת ואני חייבת להבין. מסביבי 70% בחורים, כולם די גאונים. שביתת המרצים נמשכת וירושלים קרה מאוד ובודדה, לפתע שאין מה למלא את הזמן.   מתחילה להגיע למפגשים, לשיעורים שאתה נותן בתל אביב, אכולת ספקות;  מרושם ראשוני, נראה  אפרורי ומרוחק. כמעט כמוני. אולי  כדאי לפרוש?   אט אט נתפס כאדם נבון, בעל תובנות,  עדיין מרוחק ואפור.  עם זאת אני קולטת שיש לך הבנה מושלמת  של קונסטרוקציות חברתיות . ושעינייך, בכל פעם, שונות.
ככל שעובר הזמן, הדאגות בבית והסמסטר שלא נפתח – רובץ עלי עול. ההרצאות שלך וכל העניין הופכים למן מפלט מהחיים.   אני ואתה מתחילים לדבר.  אני מופתעת מהפתיחות שלך מולי, עולמך הפנימי. הטרגדיה מכה בחייך ואני יודעת ורואה הכול. תמיד הייתה לי נשמה של זיקית , תמיד צלמתי אנשים מבפנים.  וככל שאני יודעת כך כמהה להבין - פעם ראשונה שאי אפשר.

בירושלים, בלילות, תחושות זרות ממלאות את לבי.  מחשבות כל כך זרות.  סדרת המפגשים מגיעה לסיום, וכך שביתת המרצים. פתאום אני מפחדת. לא יודעת למה, קשה להגדיר. לפרקים,  כשאנחנו מדברים, חושדת שאתה לא קיים. אני כותבת על חתיכת נייר,  "איש כמעט שקוף, שהדברים חולפים דרכו והוא נישא אתם , מרחף על משבי הרוח. הד שנשאר בנקיק אחרי שמישהו הלך ממנו".   
מגיעה לשיעור האחרון, רושמת את מספר הטלפון על פיסת נייר ומגישה, בצירוף חיוך.  אתה אומר,  " אני הרוס רגשית.  אני לא יודע איך אשרוד הערב ".   אנחנו נפרדים והשעות עוברות וכל מה שיש זו דאגה.  חלק ממך גולה בתוכי;  נע ברחובות, בין בתי הקפה, בין הערים, כמו חלילן או שמועה, מתגנב, מבעיר מדורות ונעלם.  איש שגופו דק אך כובד משקלו עצום.
 אהבתי עד שלא היה טעם. הגעתי אל מעבר לגבול.  אולי זה טוב? לא, כנראה שרע.  חשבתי על כל היהודים שאהבו את גרמניה והיא הקיאה והוקיעה אותם מתוכה. בהינף,  ביעילות, בברק ממנו אין להתעלם.  והם בתוכם עדין אוהבים. הם יאהבו אותה לנצח, ירכנו לאהבה. 
הכול אתך היה פשוט סדרה של לא.   אתה הרי תמיד אומר שאותך הכול לא מבינים.  מתי השפה מגיעה לקצה גבול יכולתה? הגוף הוא המקום שאין בו שפה.  וכל פעם שתגיע למקומות האלה, הגוף, אתה נבהל נורא ומגיף את הדלת.  במקום להתמודד, מנציח את המום  ומתרחק.  כך, נמנעת האפשרות שיתאחה. כך אתה ממשיך בדרכך.  תמיד אהבת מיתולוגיה.   שם מגלמים האחרים ניצבים, אמצעי עבור הגיבור לעבור במסעו -  ולעבור על פניהם.  הקסם העז במיתוס מזכך את תחושת הבדידות, הן של הגיבור והן של זולתו. כי הקסם הוא הנצחיות, או הבטחת הנצח.  המיתוס תמיד קיים וכל עוד אוחזים בו, גם אנחנו כאלה. רק להיזהר שלא נלכדנו במיתולוגיה של מישהו אחר. כי כשהוא יחלוף על פנינו, והוא יחלוף, אנחנו לא נהיה עוד. אנחנו נומת.
ומה קורה אחרי שגיבור המיתולוגיה ממשיך בדרכו?  יקר, זו גמילה מהרואין מתוק. כשעברתי במקלטי האנ.איי, ישבנו אתם בערבים על השטיח והחזקנו ידיים. אז יכולתי להזדהות.  בציפורניים גירדתי את הקיום;  כמה הייתי פצועה. 

חודש אחרי, הסמסטר בעיצומו.  אנחנו שוב מתכתבים ואתה שואל ומתעניין וגורם לי לחוש כל כך מוגנת.  הולכים להיפגש  ואני שמחה, מתכננת לדבר אתך על מיליארד דברים.  אט אט אני מבינה שיש כמה דמויות ולא אחת,  שאתה כמעט כמה אנשים.  וזה הופך את העניין למסוכן.
ואני זוכרת, קצת לפני הפגישה הראשונה בבית הקפה, את הדמעות הכבדות של החרדה. תחושת המלכודת הנסגרת עליי מכוח שאינני מבינה. האימה ביום הולדתי ה-24, בחדרי בירושלים, הלולאה השטנית של המוח המבריק שלך.  איך הדיבור התחלף בשתיקה.  

ואז, הפגישה עם מר מכתש: בתחתית עמדנו,  פנים מול פנים, לובן לבן כל כך מול שחור העין שלי.
אני ואתה שני אנשים שלא היו צריכים להיפגש. שני אנשים דואליים, קצת רמאים, חופשיים מעובדות.  שני כוחות שאסור היה להם, פשוט אסור בתכלית להימצא.  שתי עונות מנוגדות.
אני נוסעת לתל אביב עם בחילה. יוצאת ורואה אותך מתקרב, נתקפת אימה שכוסתה בדיבור מתיילד.  אנחנו יושבים ואני נזכרת פתאום שקראתי על מפגשים עם עבמ"ים, העדויות של החטופים; הגשושות הדקות, מתכתיות, שנתחבו לכל חלקי הגוף, כל נקב וכל פיסה.  והכאב החד שפצע, הכמיהה להתקרב למי שהדף, על מנת להבין. הקריעה שקרעת, הסכסוך הפנימי.   שעתיים אחרי אנחנו קמים - ואתה נעלם.  אני מתיישבת על ספסל ומתעלפת.  מישהו זר נגש אלי ואני נבהלת ומקיצה, שותה מים והולכת. לא מספרת דבר, לא מצליחה לדבר. לא אוכלת ובקושי יוצאת מחדרי.  החיים נמשכים אך אני כבר לא לגמרי בתוכם. 

צריך תמיד לזכור -  לא לתת אמון באנשים עם משקפי שמש. אסור אף פעם, אף פעם לא.  שחקת עם עולמי כאילו היה צעצוע.  אתה שראית, אמרת דברים שלא ייאמרו, דברים שאומרים לאלה – יופי, חכמה, משיכה, כישוף... כאילו העלית את המתג והחיים נדלקו. הכול נדלק, הכול בער. 
 ועכשיו אתה מסתתר, משכתב את העבר, לא מסתכל בעיניי.  אבל אני רוצה שתדע שאני רואה דרך המסכה.
 ומה הייתי רוצה ?  אולי שמותך יבוא מהר.   אלך לי בקצה מסע הלוויה, אחרי הארון, לוודא שנקברת.  זה יהיה יום נעים, ענפי העצים ינועו קלות.  צהריים חיוור, ערפל אפור.  נעקוף את הצוק המתכהה, מרחוק יבליחו פסגות הרים.   אסיר את משקפי השמש מעל העיניים, אמחה את הדמעות,  אסתובב ואדע שאני חופשיה.



יום שישי, 14 בפברואר 2020


טוב, יש כמה דברים טובים בנטפליקס. ראיתי לאחרונה את "מי מתגורר בבית היל", אחלה סדרה בז'אנר המתח/אימה. גם "המקום הטוב", סדרה קומית חביבה ביותר שחברה המליצה לי לראות.
ואפילו התחלתי לקרוא, שוב, אחרי שנים, את "האחים קרמאזוב" של דוסטויבסקי, הפעם בתרגום החדש של נילי מירסקי. בשעתו קראתי את זה כשהייתי בת 19. איכשהו נראה לי שזה מוקדם מדי. נראה איך זה ירגיש לי עכשיו.  

כל הגשמים האלו עושים אותי שמחה, אני מתה על מזג האוויר הזה.  הרבה התרחשויות, הרבה תנועה.  גם במישור הפוליטי וגם במישור האישי. 

מה הפואנטה?

יום חמישי, 16 בינואר 2020

בריחה


אני בורחת מעצמי, בריחה שהחלה איפשהו בגיל 31,32. בורחת לפוליטיקה בארץ רחוקה, מזימות בינלאומיות. בורחת  כשיש לי זמן פנוי וכמובן, כשאין לי רגע.  עובדת מדי שעות, מקום שתמיד צריך להיות אלגנטיים ולחייך ולהיות יעילים ונחמדים (הם נחמדים!).  שונאת להיות נחמדה, שונאת דרדסים. כמה זר לי כל זה.

פעם היה לי אכפת אבל, דברים השתנו. הכול משעמם אותי, כמעט. נטפליקס משעמם ואני לא זוכרת לבטל את זה.  הכול משעמם לי, האדישות, הו האדישות.  הנה אותו משפט ידוע של כל כך מ"סוף דבר": 
בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון'
אז תחליפו את הספרות מ-42 ל-24, וזה הגיל בו עמדתי על דעתי בעניין, כלומר השגתי את השגת המוות. כן, הייתי בת 24 שהבנתי שאני הולכת למות ברצינות, אחרי פגישה פסיכדלית בבית קפה שנמשכה שעה. שם עבר המוות מרעיון להשגה. וכמו מאיר מהספר, גם בחיי נשזרה הכרת המוות טיפין טיפין. גם כשהכי חיים, תמיד זוכרים שמתישהו יבוא האורח הלא קרוא. אדישות ושעמום, נוסטלגיה נואלת ורעש לבן, הם מלוויו.

 אני בורחת.  כל האמנות בימינו נראית לי משעממת, צפויה. לא מצליחה להתחבר לזה. נטפליקס והאלגוריתם הארור שלו הפכו את כולנו לזומבים. נטפליקס זה לא אמנות, זה 90% צפיה רדודה וחזויה מראש.  אני חשה מה הולך לקרות ונוחרת בבוז.
נאבקתי כל כך חזק להיות נורמטיבית, ורק עכשיו, שסוג של הצלחתי (לא לגמרי כמובן, זו הצגה שהתאמנתי עליה מספר עצום של פעמים) - הבנתי שלהיות בנורמה אומר לא להיות דבר.  בגדול, להיות בנורמה אומר להיות נטפליקס. סדרות שאפשר לראות בזוג אחרי יום עבודה בלי שיקרה שום דבר. הכל רימייק של משהו, הכל מחווה למשהו. אין יותר המצאות, הכול כנראה הומצא. איזה שיעמום רבאק. פלא שעצרות של דונלד טראמפ יותר משעשעות אותי? 

העולם נחלק לשניים, אלו שבורחים מהמציאות המטורפת שלנו, על החובל טראמפ העומד בראשה, לנטפליקס. ואלו שנטפליקס משעממת אותם מדי והם בורחים לטראמפ. כך או כך הספינה הטרופה ממשיכה. מי יודע מה ילד יום?  אלוהים, רק שלא יהיה משעמם כל כך.

יום שבת, 4 בינואר 2020

הערות ברמה הגיאופוליטית


 חוץ מתחושה עמומה של עימות גדול מתקרב ("מצפון תפתח הרעה"), רובנו לוטים בחשכה בהבנת הרמה הגיאופוליטית באזור, ובכלל. בכל זאת מס' נקודות חשובות למירקור :
  • ארצות הברית הפסידה את עיראק לאיראן במשמרת של הנשיא אובמה. לקח לכולם זמן להבין, אבל זה מה שקרה. במאמר מוסגר, אמריקה הוציאה על מלחמת עיראק יותר משעלתה מלחמת העולם השנייה (!)  והשקר שנחשף לאט, על התמהיל האתני של עיראק (60% שיעים) הוא חלק משמעותי מהעניין והעובדה שלקח זמן רב כל כך להכיר  ולומר את זה בקול.
  • טראמפ החליט, בהחלטה פזיזה למדי, להשיג את הכוחות האמריקניים מסוריה והפקירו את הכורדים (מה שגרם להתפטרותו של ג'ון מאטיס ממשרת מזכיר המדינה). וכיום, דה פאקטו, טראמפ והאמריקאים משכתבים מהלך זה. כל הספור רק מראה שכיום, בשדה הקרב המודרני, להסיג חיילים או להחזיר אותם זה מהלך הפיך ופשוט, שכתוב קל. לא כמו בעבר. העניין הוא דינמי. 
  • רוסיה, סין, צפון קוריאה, ישראל וערב הסעודית שקטות מאוד בימים האחרונים. כל אחת מסיבותיה.  ערב הסעודית מבסוטה לא פחות מישראל על החיסול של סולימאני - כמובן. ואילו צפון קוריאה ובעיקר ילד הטילים השמנמן שעומד בראש המדינה, צופים היטב במתרחש והמסר עובר במהירות. ההחצנה של ההתנקשות ואלמנט ההפתעה שנקט בו טראמפ נועד בין היתר לעיניים הצפון קוריאניות. ובל נשכח את "מתנת חג המולד" שקים הבטיח החביב לתת לטראמפ מתישהו במהלך חג המולד. מי יודע, אולי ישלח לו אגרטל נאה למאר-א-לאגו? we'll see what happens...  יש שמועות שסולימאני, השהיד הטרי, הוא זה שפיתה את הרוסים להכנס לזירה הסורית. ייתכן, וייתכן שלא. אבל אף אחד לא עומד לימינם של האיראנים כרגע ואירן יודעת את זה. מעבר לרטוריקה, אירן לא מעזה לחסום את מיצרי הורמוז ולא העזה לעשות כן בשנים האחרונות. במידה וייעשו מעשים פזיזים ארה"ב יכולה להבעיר את שדות הנפט בקלות. איראן יודעת את זה.
  •  הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מההתנקשות המפתיעה שבחר טראמפ לבצע בשישי בגנרל סולימאני; המידתיות הינה אסטרטגיה שגויה במזרח התיכון, ונראה שבכל הנוגע למאבק מול דיקטטורות דכאניות המדברות באותה שפה שמדברים הרוסים: שפת המאפייה, הכוח ותדמית הכוח. זוהי שפה שטראמפ מכיר סך הכול, מימיו כקבלן צעיר בניו יורק והאזור. זו שפה אוניברסלית, ורבה שם השתיקה על הדיבור. זה אומר שהחזק הוא מי שעושה את האקט שלצד השני אין מענה עבורו אם ברצונו להמשיך לשחק. אפשר לומר שזה כמו במשחק קלפים.  שנוי או סטייה קלה תענה באופן לא מידתי.  כדאי לשים לב לדיקטטורות הגאות לעומת הדיקטטורות השפלות. איראן היא דיקטטורה גאה, אין נטייתם של מנהיגיה להסתתר בבונקרים ולהתעטף באוכלוסייה אזרחית כהגנה.  לעומת זאת, בדיקטטורות ערביות כמו אלו עימן ישראל מתמודדת בדרום, יש נטייה כזו. בכל מקרה, מענה מידתי יוצר עוד אלימות, עוד מאבק ועוד מוות. טראמפ הבין את זה עוד בתקופת הקמפיין הפוליטי, דבר דומה ננקט על ידו במשחק הקלפים ההוא כנגד כל יריביו, ודוגמאות יש למכביר. 
  • מילה על ישראל והבחירות הלא נגמרות.  יש לציין לשבח את יחסיו של נתניהו עם טראמפ ומידת השפעתו על דרכי החשיבה וההתמודדות של הנשיא האמריקאי מול איראן. יש לקוות שראש ממשלה אחר שיקום פה, אם וכאשר, ישכיל לפתח יחסים דומים. 

טראמפ ומנהיגות 2020


דונלד טראמפ הוא מנהיג; מנהיג חריג. זה היה ברור למי שעקב אחריו בשלבים הראשונים של מועמדותו, משלהי 2015 בואכה 2016, שונאים או אוהדים. פעמים רבות הוא מדבר כמו דביל ומתנהג כמו דביל. אבל, טראמפ פועל בצורה סופר חכמה ומחושבת, הן בזירה הפנים אמריקאית והן בזירה הבינלאומית.  המנגנונים הבסיסיים הם אותם מנגנונים, והרגישות למבני כוח ברמה של אינטסטינקט-על מובילה אותו תכופות להישגים אך גם לחוסר תקשורת מצער (או משעשע) עם רבים, אף כאלה שאין לו אתם מחלוקת על פניו.  
הטענה החוזרת ונשנית בקרב פרשנים מסוימים כי "אין לו אסטרטגיה" נובעת מהעדר הבנה של המושג במאה ה-21 כפי שהיא משורטטת על ידו בימים אלו ממש. אסטרטגיה כמשהו שאפשר ללמוד אותו ולהתנהל מולו באקדמיה היא מוצג המוכר לנו היטב מן העבר: האסטרטגיה של אובמה peace through strength או האסטרטגיה של רוזוולט speak softly and carry a big stick  הן אסטרטגיות פוליטיות מרכזיות, אפשר ללמוד ואפשר להיעזר בהן (ואף רצוי). אבל אסטרטגיה אינה 'ערך' כשלעצמה במידה ואיננה מקדמת תוצאות כאן ועכשיו.  טראמפ לא זכה בשלטון דרך אסטרטגיה פוליטית מוגדרת והוא לא שולט בצורה אסטרטגית מקובלת. אבל הוא בהחלט שולט - וזו גולת הכותרת. טראמפ הוא מנהיג של המאה ה-21.

 מנהיגותו של טראמפ נבנית בכמה מישורים, במישור הגלוי ובמישור הלא גלוי.  אתחיל דווקא במישור הלא גלוי:
1. הוא משעשע מאד מאד :)  הוא איש בידור ברמות הגבוהות ביותר, יודע למגנט קהלים ולהצחיק אותם ולהתחבר לאנשים בצורה פנומנלית. פעמים רבות שמתקיים דיון באישיותו האנשים המנהלים את הדיון מתאפקים לא לצחוק או לחייך.   נכון, היו לו 8 עונות של "המתמחה" להתאמן בהן,  אבל זה מעבר. הוא מביא רייטינג עצום לא רק לערוצי התקשורת התומכים בו כמו fox, wsj ודומיהם אלא גם ואולי בעיקר לערוצי התקשורת המתנגדים לו, כמו NBC, nytimes, Stephen Colbert, Daily Show ודומיהם המייצגים את המחנה הנגדי. התנועה העזה בוורידי התקשורת בתקופה שלנו היא עדות לכוחו הבידורי העצום. 
2. הוא מזל תאומים עם ירח בקשת. נכון שזה סעיף מטורלל אבל רגע!  מזל תאומים זה מזל מאוד מאד עוצמתי למנהיגים ובכלל להשגת מטרות. זהו מזל שיכול לפרק את דרכו לתוצאה. לדוגמא, בנאדם רוצה לעבור לחדר השני והדלת לא נפתחת? הוא מפורר את הקיר. זה מזל מנהיגותי מאד (דוד המלך היה בן מזל תאומים). ומעל לכל, זהו מזל התקשורת החזק ביותר שיש. גם בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, הוא מזל תאומים.  אבל הקונסטלציה שלו שונה. לטראמפ יש ירח בקשת מה שאומר שהוא מאד חזק ב-counterpunch, יודע לנקום ומהר והמזל הראשי שלו, תאומים, מאפשר לו לבצע את זה בצורה זריזה ומתוחכמת במיוחד. מאידך, הירח בקשת גם מרבה ריבים במקום שאינם נחוצים לשם השגת המטרות. ולבסוף, האופק שלו במזל אריה נותן לו חתימה מנהיגותית, אף שאינו מנהיג במובן המסורתי והמקובל. 

 במישור הגלוי, טראמפ פעל בצורה סופר חכמה במספר רב של מקרים, הן במהלך הקמפיין שלו ב 2016 והן במהלך שלוש שנות נשיאותו. הנה כמה דוגמאות:
1. הבנה (לפני ההכרעה בנושא) שבריטניה הולכת להצביע בעד הברקסיט, הימצאות בבריטניה בזמן ההצבעה וקישור המהלך לקמפיין ולמסר שלו.
2. סימון הגירה בלתי חוקית של קבוצות אתניות או דתיות שונות, כעניין המטריד ביותר את האדם המערבי בימינו. 
3. עלייתה המחודשת של הלאומיות והדגשתה בצורה שאינה גזענית כלפי אזרחים בני מיעוטים (עניין שרוב מתנגדיו אינם מבינים!), פה מצוי הקצר המשמעותי ביותר בתקשורת בינו לבין מתנגדיו מן השמאל.
4. הטרור האיסלאמי כמחובר לבעיית ההגירה הלא חוקית גם כצורך תעמולתי וגם כאמת
5. סימון סין כאויב ברמה הכלכלית וחשיפת מאבקה המוסווה והלא מוסווה להשתלטות על מוקדי הכוח הכלכליים בעולם. בתת מודע, סימון סין כציביליזציה זרה למערב וערכיו, עניין שרק הולך ומתחוור.

כל אלו נעשו בתקופת הקמפיין והשתלמו משמעותית עקב ההתפתחויות הגיאופוליטיות, גם  בעקבות סדרה של פיגועים באירופה ופיגועים בתוך ארצות הברית על ידי איסלאמיסטים. ואלו הן הנקודות שטראמפ קיבל את הקפיצה בסקרים. הקהל ראה שהוא מצליח לדייק את מה שמתרחש והלכו אחריו. 

 לגבי דברים שנעשו אחרי שהחל לשלוט, קרי בשלוש השנים האחרונות, הנה כמה דברים מרכזיים:
1. הפניית תקציבים לבניית החומה כנגד הבאקלאש הדמוקרטי בקונגרס לנושא זה
2. אילוץ מקסיקו להפנות כוח צבאי למניעת הסתננות והגירה עוד בטרם כניסת המהגרים לגבול האמריקאי
3. התנעת הכלכלה האמריקאית, הקטנת האבטלה בקרב שחורים והיספאניים לרמה הנמוכה ביותר מזה עשורים(!)
4. הפיכת סין לאויב כלכלי בתת המודע הקולקטיבי. הפניית תשומת הלב העולמית לסבסוד שסין זוכה לו כמיצובה השגוי ככלכלה מתפתחת בעודה מזה כמעט עשרים שנה כלכלה מפותחת. ועוד השלכות רבות בנושא זה. לצד זה, ייעול ופיתוח המסחר בין המדינות. 
5. במזרח התיכון, חיסול דאע"ש על ידי יצירת קואליציה עם מדינות האזור. חיבור עם ערב הסעודית וברית כלכלית עמם ועם מדינות סוניות מתונות מול האיום המוחשי של התעצמות איראן. פה ניכרת השפעתו של ראש ממשלת ישראל על טראמפ, בנימין נתניהו. 
6.  הצעד החשוב ביותר במדיניות החוץ של טראמפ עד כה: הורדת בכיר איראני צבאי, קסאם סולימני, תוך הפתעה מוחלטת לא רק של הממשל האיראני אלא העולם כולו. קרי, טקטיקה לא חזויה לחלוטין שיוצרת אפקט 'שוק' במהלך 'שח-מט' מזהיר עבור אמריקה לעיני העולם כולו. 

לצד זה, ישנן כמובן שגיאות שנעשו על ידי טראמפ וממשלו, אך נראה שהוא נחוש ללמוד מטעויות בקצב גבוה יותר ביחס למנהיגים אחרים ולכן יש תקווה יחסית לתיקונן המהיר. נכונותו ללמוד ולהקשיב לכל אדם ולכל דעה עומדת לזכותו פה. ברמה הפרסונלית נראה יש בעיה אך זו אינה מעניינת אותו מספיק כדי לתקנה. דוגמא בגיאופוליטיקה? אפשר לציין את ניסיון הרומן הכושל עם מנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג הצעיר. הצער האחרון באיראן בהחלט נועד גם לעיניו של little rocket man היושב בצד השני של העולם.
יכולתו להעצים ולתת כמעט לכל אדם המדבר אתו את התחושה שהוא קרוב לו, שהוא מקשיב לו ושהוא מבחינה רוחנית אף מכיל אותו ויש לו (לאותו אדם או יועץ) חלק במהלכיו של טראמפ ואף ב'אני' שלו,  היא היא מאפיין של מנהיגות נדירה המזכירה יותר דמות של מלך מאשר מנהיג נבחר. בכל זאת, טראמפ נבחר בצורה דמוקרטית ועוסק כ 70% מהזמן בתשוקתו להיבחר שוב. קמפיין 2020 לא נפתח עכשיו כי אם לפני שנה. מומלץ למי שרוצה להבין פשוט להקשיב לעצרת שלו, מתחילה ועד סופה, בלי לשפוט תוך כדי ובקשב נייטרלי ושקוף. הדברים לא כל כך מסובכים, והאסטרטגיה הלא אסטרטגית של טראמפ משיגה תוצאות והרבה, בדרכים פשוטות ומקוריות יותר משאנשים מסוימים משערים.  יהיה מעניין!


כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...