יום חמישי, 17 בדצמבר 2020

תשוקה - נשק - נשיקה


קוראת את עדויות החיילים ששרתו בלבנון לפני 20 שנה.  בעיתון ובקבוצה בפייסבוק, סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים.  גורם לי להרהר ברצינות בנשיות וגבריות.  אני, איך לנסח את זה? רוצה, אני רוצה להצליח לדייק את המחשבה הזו. היא חשובה.

שיא הגבריות הינה המלחמה. כל מה שהגבר עושה בחייו, כל מה שהוא הווה, מתכנס ללוחמה. כשהכרתי בחטף את ס', הסגן אלוף, ששירת בלבנון ופיקד על גדוד בהיותו בן שלושים וקצת, הבנתי לראשונה בחיי את הגבריות. כשפוגשים בשיא, מבינים לעתים את המבנה כולו.  זה לא משנה אם אתה משורר או סגן אלוף, או קולנוען או נגר - שיא הגבריות היא המלחמה. המלחמה והכיבושים, התבוסה והניצחון, הם המנועים הגדולים להתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות, אף התרבותיות, במהלך ההסטוריה.  זו לא סתירה, אלא השלמה. הגבר לא יכול לברוא מתוכו חיים. הוא יכול להילחם, הוא יכול לחסל, להמית. ולכן כוח היצירה הפעיל בעולמנו הוא הכוח הזכרי.
מה שיא הנשיות? ההיריון ושיאו, הלידה. מסבל הצירים ומתוך גופה של האישה מגיחים חיים. כל הווייתה של הנשיות היא היכולת לברוא מתוך גופה, חיים. לתת להם מקום מראש ובדיעבד. ולכן הנשיות איננה הכוח היוצר הפעיל בעולמנו, אלא כוח לטאנטי. סמוי. 
מתוקף היותו של אדם אדם, לפני היותו זכר או נקבה, יכולה להתקיים תקשורת בין המינים. נשים כבנות אדם יכולות ליצור ולחדש כמובן, וגברים כבני אדם יכולים להכיל ולתת מקום. אבל גבר בהיותו גבר, שיאו הלוחמה. כל גבר יודע את זה בעומק הווייתו, וצודקות הפציפיסטיות (רוב תנועות השלום והפציפיזם נהגו על ידי גברים אך קודמו נמרצות על ידי נשים), אין באמת הצדקה ולו למלחמה אחת. אבל זו תכליתו הגבר, במיוחד גברים כשהם מתאגדים בקבוצה למבנה מאורגן, ועליהם לממש אותה. את המחיר ישלמו גברים ונשים. חשבו על כל החיים שאבדו, על כל החיים שהגיחו מרחם אמם רק כדי להיגדע בנשק, או בתאונה או באבחה אלימה זו או אחרת. אבל למה לחיים הצצים מתוך גוף אמם יש יותר משמעות מגדיעתם בנשק ?  "ובחרת בחיים". 

המאבק בין הגבר לאישה, כדימויים, הוא המאבק בין יצירה והמתה.  בהפוך על הפוך, כמו היין והיאנג. גוף הגבר עקר, לא בורא חיים, אך העולם מלא ביצירתו. האישה בוראת את החיים, אך כמעט ולא יצרה במהלך ההיסטוריה. הגענו לתקופה מרתקת, בה בריאת החיים מתרחקת ממקורותיהם. נשים חודרות למרחב הציבורי, גברים פחות ופחות לוחמים. אך דווקא בשל כך היחסים בין המינים נקלעו למבוכה, למשבר מסוים בתקשורת שראשיתו בכך שנתבקשה פתאום תקשורת רצינית יותר כדי לחברם, כיון שהחלו לבלות בעולמות דומים יותר ולהדמות אלו לאלו. זה משבר שייקח זמן לשקם אותו. במקביל, הכתב נהפך לכתב מחיק, הזיכרון, והתת מודע הקולקטיבי, משתנה.  והכול מתכנס לנקודה; תשוקה נשק נשיקה. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...