יום רביעי, 14 באפריל 2021

כמה מחשבות על השואה


קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה מהם ומצאצאיהם כיום, כישראלים.  בעייתם של האשכנזים, כקולקטיב, זה שעיקרי הזהות שלהם נמחו וכתוצאה מכך יש בהם שמטילים ספק ב'זהות' בכלל כמשהו שקיים באמת. הם לא מאמינים, מזדהים בעומק לבם, בזהות. חלקים נרחבים מהם לא מאמינים בעומק לבם בכך עוד והם רואים עצמם כאזרחי העולם, כשזהותם מרוחה בין שדות תעופה ולשונות זרות.  אין זהות אשכנזית אמתית, היא נמחית בתוך הישראליות. הישראליות קמה על האשכנזיות. אם לוקחים קבוצה ועושים בהם שואה, אז הקבוצה הזו תאבד במובנים רבים ולטווח ארוך. לא זהותה הביולוגית של היות אדם, זה לא. אבל מה שמלבישים מיד אחרי כן, השכבה הבאה. יהודי ישראלי. הישראלי החזיק דווקא כמה עשורים, אבל אנחנו רואים שבהמשך זה נחלש אצל הרבה אשכנזים וזאת כי אין זהות ישראלית בלבד, אלא הזהות היא מורכבת: עם-דת-ארץ.  בכל מקרה לאשכנזי בן ימינו, כקבוצה, אין זהות חזקה. הרי בפרט יש בחירה ואילו בכלל זה אחרת. חלק משמעותי מן הכלל האשכנזי נמחה בצורה כה מדויקת שלמעשה הוא הקים את מדינת ישראל כמעט נטול זהות. ובמילה זהות אני מתכוונת למורשת, שורשים. גלות אשכנז מחתה את עצמה ולכן נוצרו פה סיפורים אלו או אחרים על כנענים, ציונים, קיבוצים, מלכות דוד, כמו חליפות שנתפרו על פי הזמנה. 

אילולי היו עולים ארצה יהודים ממוצא ספרדי ומזרחי, קבוצות אחרות שהגיעו מגלויות אחרות, שאינם חלק מהתפוצה של יהדות אירופה, ישראל המודרנית לא הייתה שורדת. הזהות הישראלית אשכנזית היא פיקטיבית כיון ששורשיה נמחו על אדמת אירופה. יהדות אשכנז נותצה בשואה, אי אפשר להשתקם מזה. אי אפשר לצפות מהקבוצה הזו לייצר זהות אמתית. הזהות האשכנזית אמריקאית החזיקה מספר עשורים מזהירים, אבל היא נטמעת במהירות. יהדות ארצות הברית קיימת כמוזיאון. זה כמו אדם שאומרים לו, אתה יתום. גם הוריך היו יתומים. גם סביך משני הצדדים היו יתומים, וכן הלאה עשרים או שלושים דורות של יתומים, שהם אינם שרשרת של דורות אלא פיסות מנותצות. 

כשהגעתי לראשונה לגרמניה הייתי רוצה לומר שהרגשתי כעס או כאב, אבל הרגשתי התלהבות רבה. מפגן הכוח, העצמה, הגאונות יש לומר, של האומה הזו, הוא מפגן ניצחון. מה אפשר לעשות נוכח זה? והגברים הגרמניים יפים, מרשימים מאד. זו האמת והיא חייבת להיאמר. נכון, זה לא אותו דור. אבל זו אותה אומה.  אני אוהבת מוסיקה קלאסית. וידוע לכל כי פסגת המוסיקה הקלאסית הולחנה בידי מספר גרמנים/ אוסטרים, לרוב תחת אצטלה דתית. נכון, היו גם מלחינים צרפתים, ספרדים, אנגלים ואיטלקים. ובכל זאת. מוסיקה קלאסית היא עניין גרמני מאד ואי אפשר להימלט מזה.  זו שאלה שנטחנה עד דק, אבל האם אפשר לשמוע את מוצרט ואת באך ואת בטהובן אחרי השואה? ברמה הפרטית העקרונית, כן. אבל לא ניתן להתעלם מכך ששלושתם מלחינים בני הלאום הגרמני. קשה המפגש בין ישראל לגרמניה - קשה המפגש בין יעקוב לעשו, יאמרו תלמידי חכמים. 

אפשר גם לשאול, נוכח עוצמות השנאה שהתפרצו באותן שנים דרך מנגנונים מאורגנים ומורכבים של לוגיסטיקה ויעילות, למה בעצם השואה לא קרתה קודם לכן?  אולי עקב הבשלת המהפכה התעשייתית דווקא במאה העשרים.  אולי כי בעת של תהו ובהו, בו היה העולם נתון במלחמת העולם, אומות יכלו לחשוף את פרצופן האמתי. אבל האם השואה חשפה פרצוף?  זו בעצם המשך השאלה. האם היו פנים ? התשובה היא כן. 

למי ששכח, אי אפשר לאדם לעולם להשיג את הבנת האל. כשקוראים על השואה לעומק, מתפוררת האמונה באל, והאמונה בכלל. מתפורר הכול, אפילו המשיג/השואל.  זה לא ניתן, לבנאדם, להחזיק את האמונה יציב וברור נוכח הדברים הללו. בפרט, בכלל, בעיקר בכלל. אך אם מפנים את הראש מהשואה, קמים ומושכים הלאה את המבט, מבינים שההמשך שלה היה הקמת מדינת ישראל והתבססותה והצלחתה המזהירה, קיבוץ גלויות, ניצחונות, על כל מה שזה אומר, וכבר מרגישים איזו ריגשה בלב. אז כבר יש לב ויש הרבה מה להרגיש בו. וכל הדברים היפים שהם ישראל שלנו. 

 רק בסדר גודל של אלוהים אפשר לעשות משמעות מצירוף הדברים הללו לכדי קו אחד. איזה יצור אנושי, יכול לחבר בין שתי אלה למרות שברור כי הם מחוברים ויוצרים חץ אחד ברור, חץ ההיסטוריה, משמעות המתגלה בזירת התרחשותה. איזה בן אנוש יכול למצוא משמעות סיבתית בשואה? הרי זה חור שחור. ודווקא באופק האירועים, למרגלות החור השחור, קמה מדינת ישראל ועם השנים גדלה וזוהרה התעצם כל כך עד שממרחקים, מרחקי הזמן, נתקשה לראות אותו. רק בזיכרון. רק הזיכרון יכול להפיל אותנו לחור השחור של השואה. אז מה הקשר? איזה משמעות נעשה מכל זה? לאלוהים הפתרונים. 

יום עצמאות שמח לכולנו 🎇

יום שבת, 20 במרץ 2021

 

מתנה לקוראיי היקרים. השבוע היה לי יומולדת, ומטבע הדברים היו מחשבות שונות על מהלך הדברים ומקומי בהם :)  השיעור הזה עזר לי לגבש את מהלך מחשבותיי בשמחה.  ובכלל, תכף פסח...


כיצד ליישב בנפש האדם את הנטיות לגדלות ולקטנות גם יחד

https://meirtv.com/shiurim/shiur-37818

יום חמישי, 4 במרץ 2021

הבשורה על פי עוז

 אני משליכה עכשיו מהרהורי לבי, אל סיטואציה שאני לא מכירה ואין לי בה חלק.  אבל עמוס עוז, אני קוראת את ספרו האחרון, "הבשורה על פי יהודה" שיצא ב-2014, מה שמכאיב לי בעמוס עוז ותמיד הכאיב זה שחשתי אצלו חוסר תקווה. איזה ייאוש.  עבורי הוא גדול הסופרים הישראלים. היכולת שלו לברוא דמויות, שהינה הן עומדות כאן קיימות על ידי, היא משהו נדיר.  אבל לא בכך העניין. העניין הוא שמבחינה רעיונית אין הוא נישא לגבהים של ממש.  והייאוש הזה בו אפופות רוב היצירות שלו, במיוחד הגדולות, והדמויות שלו, זה חלק  ניכר מהעניין. 

לפני כמה שנים כשיצא " הבשורה על פי יהודה", עוז רואיין איפשהו. והוא נשאל על ירושלים. ואז הוא אמר שירושלים תמיד נוכחת אצלו, אבל לא ירושלים של עכשיו. אלא ירושלים של פעם, של שנות החמישים ותחילת השישים. ירושלים של לפני 67'. ירושלים שהיא, כפי שציין, עניה, וקטנה ומחולקת, ותושביה רובם ככולם כותבים וקוראים ומעורבים במה שקורה, שהתמהיל האנושי בה שונה מאד.  אבל זו ירושלים עצובה מאד, ירושלים של המוני אלמנות והורים שכולים. ירושלים של לפני 67 שאז חל איזה מהפך משמעותי.  ועמוס עוז רואה את המהפך הזה, שהעלה את ישראל על המפה הבינלאומית, שאיחד את ירושלים, הוא רואה אותו כמשהו רע. כאיזה פצע מזוהם שמאז ניסו לכסות אבל אי אפשר. וזה עצוב. כל חודש אני מגיעה לשבת, למשפחה שלי, לעשות אתם את השבת. לפעמים גם יוצא לי לטייל קצת בעיר ובמקומות שונים מסביב. ירושלים של היום היא מקום נהדר, מלא חיים, אנשים,  ואפשר ממש להרגיש איך מתגשמים בו דברי הנביא זכריה: 

א ויהי דבר-יהוה צבאות, לאמור.  ב כה אמר יהוה צבאות, קינאתי לציון קנאה גדולה; וחמה גדולה, קינאתי לה.  ג כה, אמר יהוה, שבתי אל-ציון, ושכנתי בתוך ירושלים; ונקראה ירושלים עיר האמת, והר-יהוה צבאות הר הקודש.  {ס}  ד כה אמר, יהוה צבאות, עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו, מרוב ימים.  ה ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה.  {ס}  ו כה אמר, יהוה צבאות, כי ייפלא בעיני שארית העם הזה, בימים ההם--גם-בעיניי, ייפלא, נאום, יהוה צבאות.  {פ}    ז כה אמר יהוה צבאות, הנני מושיע את-עמי מארץ מזרח, ומארץ, מבוא השמש.  ח והבאתי אותם, ושכנו בתוך ירושלים; והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים--באמת, ובצדקה. 

ואני, במהותי? אני לא באמת אדם דתי.  אבל אי אפשר לקרוא את הפסוקים האלו ולהתבונן בירושלים של עכשיו ולא להתרגש, להריח איזה אושר סמוי, משהו משתנה לטובה. הסיבה היחידה שאני קצת מאמינה, זה שאני רואה את מה שנכתב ורואה את המציאות העכשווית, ורואה שהם הולכים ומתקרבים.  וזה נותן בלבי שמחה רבה, אופטימיות.  ועמוס עוז ודמויותיו לא חשו את השמחה הזו. היא לא מחלחלת אליהם עד הסוף. עכשיו, אצל אדם בינוני ורגיל, אולי זה לא כל כך משנה. אבל אדם שניחן גם בכישרון בלתי רגיל וגם במעמד בלתי רגיל, שלא יהיה מסוגל לראות שהדברים מתקדמים ויש איזו שמחה ואופטימיות, זה גוזר גם אלימות וכעס וצער בלתי רגילים שמתאספים אצלו דרך קבע.  

הספר של בתו, גליה, שהוא לא ספר פוליטי אלא אישי, אבל למעשה ספר מאד פוליטי בדיוק בגלל זה, משלים לי איזה קו קשה ואלים וכאוב ובלתי מתפשר שיש בכתיבה של עמוס עוז. אני מתכוונת, שהוא לא היה מסוגל להשתנות באמת. וכמו שצריך היה אדם במעלתו להשתנות עם שנוי הזמן ולשמוח במה שנהיה מהמקום שנקרא ישראל. לדעתי, הוא נחסם מבחינה מחשבתית ונתפס באיזו נוקשות שהכשילה אותו. הוא לא היה מוכן לגמישות, לתמורה משמעותית בגישה הכללית שלו וזה עצר אותו  וציער אותו, אבל גם ציער את סביבתו הקרובה, כך נראה. בכך הוא דומה לשלוש הדמויות המרכזיות בספרו האחרון " הבשורה על פי יהודה". שלושה אנשים דוממים, עציים שלא משתנים ולא מתחלפים אלא הולכים ומתיישנים כמו רהיטים בתוך בית אפלולי. וזאת כי על פי עמוס עוז, אדם הוא סך אמונותיו ורעיונותיו. וזו תפיסה מיושנת ששייכת למאה ה-20 אבל לא למאה ה-21 שאיננה אידיאולוגית בכלל. אנשים מדלגים היום בין דעות כמו בגדים. לאנשים בימינו אין יותר מדי תפיסות עקרוניות. הספר כתוב בגאונות, אבל ניחוח של התיישנות נסוך עליו. 

עמוס עוז הוא גאון אמתי של רישום דמויות, גברים או נשים, עצים או בתים, רחובות או רוחות, אבל הוא בינוני בהבנה גיאופוליטית, ראיית מאקרו, נרחבת יותר. זאת בניגוד, לדוגמא, למישל וולבק. וולבק נופל מעוז ביכולת התיאורית. אבל הוא פנומן של ראייה רחבה של זרמים ותתי זרמים דרכם החברה הצרפתית, המערבית ולבסוף הבינלאומית, עוברת ומתמרת. וולבק נכן ביכולת ספקולטיבית מדהימה להריח את הכיוון ולכוון את דמויותיו ועלילותיו אל העתיד. עמוס עוז כותב כתיבה נוסטלגית, פניו אל העבר, פחות או יותר בכל ספריו. וולבק כותב כשפניו אל העתיד.   ולמה דווקא את וולבק אני מזכירה ? כי עמוס עוז, כסופר עם סוודר, רצה יותר מכל בתפקיד הנביא.  אבל למרות כשרון העל שלו כמספר הוא דווקא לא ניחן בכך.  הכישרון לקלוט את המגמה הרחבה הוא שונה מכישרון התיאור והעפלה למנגנונים הפסיכיים של הנפש. לפעמים יש חפיפה בין שני הכישורים - לפעמים לא. כמו שיש אנשים שהם מוסיקאים מחוננים וגם מהנדסי חשמל מעולים. ויש שלא.   בכך הוא מזדהה עם אחת הדמויות היותר טראגיות בספרו, דמותו של שאלתיאל אברבנאל. שאולי כמו עוז, שגה בהבנת המגמה והימר בכיוון הלא נכון של ההיסטוריה. וכמו עוז, היו שקראו לו בוגד.  וכן, כמו יהודה איש קריות. 

אז מי משקר? גליה עוז בוגדת? או אביה, הסופר הנודע, הבוגד?  ההיפוך ביחס השאלה הזו יוצר מתח מעניין מאד וטוען את הספר כולו במתח שונה ואם נרצה, מתח עדכני.  גליה עוז יצרה מהפך לא רק בתדמית של אביה אלא בתמהיל הספרים שלו. הכתיבה של עמוס עוז כמו תמיד מבריקה אבל ספריו אכן החלו להתיישן.  דווקא במה שקרה עכשיו עם בתו, נזרק הדם בלחיים. התעורר משהו, איזה חיות.  הקריאה ב"בשורה על פי יהודה", ספרו האחרון משנת 2014,  מרתקת על רקע ספור נקמת הבת.  לרגעים ניתן לדמות את עמוס עוז עצמו בתפקיד הבוגד, בוגד בתפקידו כאב, כאיש הגון ומוסרי, בוגד בנו שהאמנו שהוא אדם טוב, ובוגד אולי, כמו דמותו של שאלתיאל אברבנאל, באלו שהלכו על פי תפיסת עולמו ומצאו עצמם בחוסר סנכרון עם המגמה השלטת בישראל.  אבל במקביל, נראה שהוא למעשה הנבגד. נבגד על ידי בתו במהלך אכזרי ביותר של רצח, רצח שמו הטוב על ידי אישה שדומה לו מאד, בשר מבשרו, שבבירור לא רצתה פיוס אלא נקמה.  

יום ראשון, 28 בפברואר 2021

טלטלה


לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
בסינור לצוואר וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים
לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי
ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש.

(לא יכולתי לעשות עם זה כלום / יונה וולך)

                                                                                * *

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי האהוב עלי, היחיד שביכולתי לומר בכנות על כתיבתו שהיא גאונית. כשנפטר לפני שנתיים ומשהו, כתבתי עליו.  כסטודנטית בירושלים קראתי את "מיכאל שלי", נדהמתי מהכתיבה שכן לפני זה לא נחשפתי לרמה כזו של ספרות בעברית. הסופר עם הסוודר, כיניתי אותו בחיבה. 

בימים אלו אני עוברת טלטלה עצומה עם הוצאת ספרה של בתו, גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", בו היא מתארת שאבא שלה היכה אותה, השפיל והתעלל נפשית לאורך זמן. קראתי את ספרה בנשימה עצורה, כמו שאומרים, ואחרי כמה ימים קראתי שוב. רק עכשיו מתחילה הפנמה. אחת הסיבות שהספור כל כך מטלטל אותי הוא הדמיון הרב לסיפור חייו של אדם אחר, אלוף משנה במיל', שהכרתי בעבר והוזכר בבלוג כמה פעמים. הוא עבר התעללות כילד, ספג אלימות שיטתית והוכה לפעמים עד זוב דם. גם אצלו, היה מדובר במשפחה מיוחסת בציבור אידיאולוגי (דתי לאומי). כולם ידעו ושתקו. נראה לי שממרום השנים זה הכאב הנורא ביותר. כשבגר, ניתק עמם כל קשר. כשכתבתי וגוללתי את הספור ההוא, שורות בודדות הוקדשו למה שעבר כילד. את עצם הווידוי תפסתי כפרובוקטיבי, מנותק מהקשר. אולי כמו שאנשים מסויימים מרגישים עם הווידוי של גליה עוז. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום.

יצא לי להכיר את משפחת עוז רק מעט, בעיקר בנו, שקרוב לגילי. ביקרתי בשבעה של הסופר המנוח. אני חושבת שכל מי שמכיר אותם מצוי בהלם. מעל לכל הם.  זה ברמה האישית.  ואני מסרבת, משהו בי מסרב כרגע להתייחס לרמה שהיא לא אישית. אבל אי אפשר שלא. כשגליה עוז אמרה " לא מחלקים פרסי נובל על אנושיות" או משהו כזה,  אי אפשר היה להימנע מלקרוא את זה כביקורת. אולי יש צורך להפסיק את הנתק הזה בין האדם למה שהוא עושה וחושב ?  זו הייתה במקור אחת הסיבות שהתרחקתי מהחילונית ובחרתי במסורת, ביהדות. כבר כמעט עשור שאני מסורתית. אני סבורה שביהדות יש מגמה לחבר בין מיהו האדם כאדם, למה שהוא ניחן בו. וכל ניסיון לנתק הוא אכזרי ואטום לכל מה שאני מאמינה בו.

והם יפים מאד, בעיקר האבא, עמוס, ושתי הבנות, פאניה וגליה. ויש להם פנים יפות וסימטריות במיוחד, קיבוצניקיות, עיניים תכולות זורחות. האשכנזים מפעם, אליטות ישנות.  ההצגה הזו שהרימו כל הזמן אותן אליטות, כראווה.  אם יש דבר שמובחן בין אשכנזים למזרחים אני חושבת זו האותנטיות. יש באשכנזים משהו שמבקש להתחפש, להיות משהו שהם לא. הצורך לזייף, להעמיד פנים בצורה מקיפה ומלאה. חוסר היכולת לגלות בישירות פשוטה וחשופה את הדברים. וכתוצאה מכך, הקרבת חלקים שלמים בנפש האדם לטובת הזיוף.  חלק מהזעם המזרחי היה על שהם אולצו להתחפש, להיות מה שהם לא. להיות ישראלים, בשעה שלאימתו של דבר הם שבטי ישראל. ואני אומרת הם, אבל זה בעצם אנחנו. עם הזמן מדינת ישראל הופכת, בתהליך התבגרות, לשבטי ישראל. ישראל הוא אביהם של 12 השבטים. כל שבט והזהות שלו - השם שלו. ישראל היא לא כור היתוך אלא מציאת קווי המתאר של שבטי ישראל האבודים בתוכנו. ומתוך תהליך זה צומחת הזהות הישראלית, אמתית ונכונה. 

אחזור לעניין גליה עוז.  לא ניתן לקרוא את עמוס עוז מכאן ואילך כפי שקראנו אותו. הביוגרפיה החליפית של עוז נוסחה בתמציתיות בספרון של בתו. ואולי היא לא רוצה או לא מעוניינת בכך, אבל כמובן שספריו של הסופר הנודע ייקראו אחרת מעתה ואילך.  אי אפשר להבין אותו בלי להבין אותה ואת היחס בין הספור שלה לספור שלו. בכך כמובן זכתה גליה במאבק הירושה, הדמיוני והאמתי, היא יורשת הנרטיב שיצר אביה. מכאן ואילך היא מספרת את הספור. לא, לא בכדי נמנעתי מלעסוק בשאלה האם אני מאמינה לה? אני מאמינה. אבל מרגע שהדברים נאמרו, בפריים טיים של ערוצי התקשורת ובכל מקום בעצם, מחלחלים למודע הקולקטיבי, הם קיימים וזהו. שאלת גבולות האמינות, שלה ושל אותו אדם שהזכרתי בבלוג, היא רצינית ופתוחה. היא כרוכה בצורך של אנשים מסוימים להגדיר את עצמם על ידי הליכה נגד, במרי תמידי, בכך שנשמתם במהותה היא נשמה צעירה, שנמצאת במרחב הילדות ולא תינתק משם. ולכן מפוצלת. הם חווים את עצמם כאנטי גיבור מוחלט. שזקוק להצלה כל הזמן אבל אין מי שיכול להציל ורק הוא עצמו יכול לעמוד במשימה, שהיא, להפוך את עצמם מאנטי גיבור לגיבור. וזה תהליך שיכול להתבצע רק בנוכחות אחרים. וליבו של התהליך הוא הדיבור על עצמם , וזיהוי רסיסי העצמי הזה בידי אחרים. אלו מגישים להם אותם לאחר שלוקטו, עד שהם משתבצים אל דמות. יש פה הרבה לומר אבל אין טעם. יש פה אישה שדברה את האמת שלה ושנתה את מהלך העניינים. ספור על אם ובנה, ספור על אב ובתו, אהבה וחושך. עם קצת ערפל. 

יום שבת, 20 בפברואר 2021

השבטים

 

אני מרגישה שישראל היא מן מקום כזה, כמו מראה קסומה שכל קבוצה שמתבוננת בה רואה בתחילה את בבואתה, אבל בעבור זמן את עצמה האמתית - ונרתעת... המראה לפעמים זר כל כך ומוזר. כל שבט מהשבטים שיש פה מגיע עם תפיסות מסוימות, הסתכלות על החיים, רצונות, וכו', והחיים פה במדינת ישראל פורמים אותם לחוטים דקיקים שעפים ברוח. 

זו הסיבה שקשה לכתוב על ישראל וקל לכתוב על ארצות הברית, או אפילו על אירופה לדוגמא.  אני חושבת שהחוקיות בישראל היא באמת אחרת, שונה. כל השבטים המרכזיים, החרדים, הדתיים, החילונים, כולם עוברים משבר זהות פנימי, לא יודעת אם משבר זו המילה, אבל כאבי גדילה רציניים... מתוך הקבוצות שאנו מסוגלים לסמן כרגע, חרדים, דתיים, חילונים, אשכנזים חילונים, ערבים, רוסים, אתיופים, קיבוצניקים, עירוניים, הולכים ומתהווים בתהליך כואב השבטים האמתיים שירשו את הארץ. 

 החרדים נמצאים כבר זמן בתהליך של התגוננות מול המודרניות השועטת של המדינה. ועכשיו,  בטירוף מול הקורונה שמתנגשת עם הקהילתיות שלהם על ידי כפיית הריחוק, כמו הזרקה של המאה ה- 21 לתוך פיסה מהמאה ה-18. הם חברה מאד מעורבת, תוססת, קהילתית, אבל עכשיו הם פתאום צריכים לעשות סוויץ'.  נשענים לגמרי על פירוש היהדות בצורה הדתית שלה דווקא, צורה חזקה שמשמרת אותם כמעט כמו  בתוך שרף. הם יודעים שהם בפער מהשאר אבל זה מה ששומר עליהם. חרדים הם בממוצע הקהילה המאושרת ביותר מבין הקהילות השונות. איכות החיים שלהם גבוהה, מאושרים וחיים חיים משמעותיים משפחתיים ולרוב גם לא חסר להם דבר.  זו הסיבה שהם נשמרים כל כך חזק. אבל חזק גם הפער בינם לבין היתר, והם מודעים לו היטב. הסיבה שהחרדים ממשיכים בחרדיותם היא לא שהם טיפשים או שטופי מוח על ידי הרבנים. הסיבה היא שהם מאושרים ונשמרים ולא רוצים לוותר על חייהם ועל היכולת להתיך את העתיק והמודרני. הם לא שואלים שאלות מערערות, פוצעות, על אמונה, אלא שאלות מעשיות.  

הדתיים הלאומיים זו הקבוצה שלקחה על עצמם הכי הרבה, עם משבר הזהות הכי מהותי.  קבוצה שהולכת ומתמעטת אף שהרעיונות של מייסד השבט המיזרוחניקי, הרב קוק, היו מדויקים מאוד וגם במרחק השנים מוכיחים את עצמם. בכל זאת הרב קוק לא סוחף את ליבם של הכלל, עמך ישראל, אין לו את האנרגיות מהסוג הזה. אין רבנים בציבור הדתי לאומי שמשפיעים על פנימיותם של כלל ישראל כיום. רוצים ליצור את המיתוס שיחזק אותם, אולי מה שהחילונים כבר יצרו ושכחו.  ובסופו של דבר, מתוך שרוצים לגשר בין הקבוצות,  אין הם מבררים את זהותם בצורה עמוקה ונכונה ומאבדים אותה: בצבא, באוניברסיטה, בתוך החיים. להוציא קבוצה קטנה מתוכם שמזוהה יותר מכל עם גוש אמונים, המיין סטרים הדתי לאומי היום נטול זהות באופן משווע. ברמת הפרט הם מצליחים, ברמת הכלל נכשלים. 

כל היתר נקראים חילונים, אך זו הקבוצה הכי משלה. כי האמת שהיא כוללת כמה שבטים: חילונים אשכנזים,  מסורתיים שהם בעצם ספרדים , ישראלים לא יהודים (בעיקר מברית המועצות לשעבר),  והשבט הנוסף הוא כמובן ערביי ישראל.  

מתוך הקבוצה הזו,  החילונים האשכנזים היא הקבוצה הטראגית יותר מכיוון שאין כאב כמו כאבו של מלך שהפסיד את כיסא השלטון, או כעשיר שירד מנכסיו. זו הקבוצה שהקימה את המדינה, עצבה אותה ושלטה בה זמן ממושך, עד שהפסידה כשסחררה את המדינה למספר אסונות צבאיים ובראשם אסון אוסלו. קבוצה זו יודעת שלא תחזור ותראה את השליטה במדינה. ולכן לא משנה כמה שופטים , קציני צבא, עורכי עיתונים או אנשי תרבות הקבוצה המוכשרת הזו מוציאה מעצמה, הכאב המר של אובדן השלטון הוא כאב עצום שבלתי אפשרי להתחמק ממנו. זהו כאבו של שאול המלך שהבין כי הוחלף בדוד. 

הישראלים הלא יהודים, בעיקר יוצאי בריה"מ, חלק מיוצאי איתיופיה , ועוד אי אילו קבוצות שנספחו לישראלים בעקבות נישואים, אלו יוצרים עימותים של דת ומדינה אשר העיתונות מלאה בהם ואין ברצוני להרחיב בזה.  עבור הדור הראשון והשני לעליה , החיים בישראל קשים מאד וחלקם אף עוזבים. מי שנשאר, מכה שורש . 

אני רוצה להגיע לשבט שאני חושבת שמייצג הכי טוב את 'עם ישראל', את הכלל למעשה. המסורתיים והספרדים, אלו הם הישראלים כיום. אותם אנשים שחיים בראשון לציון, אשדוד, קריות, מודיעין וכן הלאה. אלו שכביכול אין להם זהות מיוחדת, אך מסתבר שהם בעלי הזהות הכלל ישראלית המובהקת, אלו שמרגישים פה באמת כביתם, שתלך ותבהק מעל יתר הקבוצות. זו גם הקבוצה היחידה שיכולה באמת לעשות שלום עם הערבים . למירי רגב ואמיר אוחנה, ובעיקר למצביעיהם, יש פי כמה וכמה סיכוי לעשות שלום עם שכננו מאשר מצביע המרץ הממוצע. חזון השלום של הנשיא לשעבר טראמפ משתלב היטב באפשרות . אבל עד לשלום צפויה עוד הרבה מלחמה, כך נראה.  

לגבי אופי השלטון, כבר כתבתי בשנת 2015, בפוסט "קסם בורגני פריפריאלי", שישראל הולכת לקראת כיוון לא דמוקרטי. אני לא רואה בזה קטסטרופה, אבל זה בהחלט יהיה קשה מאוד ומאתגר לחלק מהשבטים.  הרבי מילובביץ' אמר שנתניהו ימסור את מפתחות השלטון למשיח. יש באמירה הזו אור קומי ואור טראגי, תלוי איך מסתכלים ומי המסתכל. אבל מה שבטוח, יהיה מעניין. ואנחנו, נרצה או לא, בשורה הראשונה של ההצגה. 


יום שני, 8 בפברואר 2021

כוח הוא כוח


 אני מרבה לחשוב מחשבות מסועפות בימים האחרונים, על אלימות, על כוח, על משיכה ועל טראומה וצער.   גם בעקבות רציחתן המתגברת של נשים בחברה הישראלית, במיוחד המקרה המצער האחרון, של אישה שנרצחה על ידי בעלה השוטר באקדח, בצורה  שכמעט נוגדת כל הגיון. 

עלי לומר, בעיקר לעצמי, דברים לא קלים אבל זה הבלוג שלי וזכותי - אני לא פוליטיקאית. מותר גם לומר אמת.  חשבתי הרבה לאחרונה על אלימות ועל כוח, ועל התוצאה שלהם.  וידוי: לא הבנתי מה זה גבר עד שפגשתי גבר אמתי.  זה היה איש צבא, סגן אלוף (כיום אלוף משנה) שעשה קצונה כחייל קרבי. חוץ מזה ועל הדרך למד לדוקטורט, היה ספורטאי מצטיין וכן, הוא גם היה גבר מושך מאד מבחינה חיצונית.  נפגשנו פעמים ספורות, ובכל אותן פעמים הגיע עם אקדח, אותו נשא  מתוקף תפקידו.  הוא חי את הצבא. הוא יצא כמנצח ממנגנון שכל כולו ארגון של אלימות וכוח למטרות (כביכול) טובות, אבל כוח הוא כוח.  

אדם כזה, הוא מה שמכונה אלפא מייל, מה שכמעט כל הגברים היו רוצים להיות אבל מתי מעט יזכו לכך. זה אדם שהיכולת שלו למשוך אישה היא מוחלטת.  זו האמת והיא פשוטה וחשופה כמו הטקסט הזה. מעודי, בכל החיים שלי, לא נמשכתי אינסטינקטיבית לגבר כמו שנמשכתי אליו. זה לא היה קשור בכלל במה שאמר או במה שרצה או לא רצה. וודאי לא היה קשור ל'התאמה ביננו' או האם זה יעבוד או אלף ואחד פרמטרים שאנשים בני זמננו מארגנים בהם את מחשבותיהם כשהם יוצאים ונפגשים בזולת ומנסים לחשוב אם הוא יתאים או לא יתאים להם.  כל זה הוא חשוב, אבל הוא בעיקר הסחת דעת.

אחזור שוב לדבריו המדויקים של אוסקר וויילד:  everything in life is about sex except sex. sex is about power.   כשישבתי לצד הגבר הזה ידעתי שלא משנה מה יקרה, אלך אחריו.  ואם, חשבתי בלבי, אם חלילה יפגע בי, אתקשה מאוד להינתק ממנו.  התשוקה המוחלטת הובילה אותי למקום שלא ידעתי שקיים בכלל.  עד אליו מעולם לא נתקלתי בגברים כאלה. נתקלתי באינטלקטואלים, אמנים, מדענים, וכו וכו בריות של העולם המתורבת. לא נתקלתי בלוחם. אדם שהלוחמה היא חייו. אדם שארגון האלימות במערכות מורכבות היא חייו. נתקלתי רק בדימויים, במטאפורות. בגברים שמדברים במונחים מלחמתיים על המטרות שלהם. בנערים שמשחקים במשחקי מחשב אלימים ומפציצים דמויות אלקטרוניות. אבל לא בגבר שבאמת חי את מערך הדימויים הזה. בגבר שעשה קריירה והתקדם בהיררכיה דרך כשרונו לחסל אחרים.  גם במובן הפשוט של לחסל, וגם ביכולתו להתקדם חברתית במערכת ממשטרת, אלימה, תובענית ומורכבת כמו הצבא. 

התשוקה הייתה כל כך חזקה שהרגשתי שחזרתי אחורה מאות שנים, לתקופה שגברים היו לוחמים וצדים ונשים היו יושבות במערות.  כמובן, המפגש בינינו היה מורכב מזה. נוצרה שיחה. הייתה שם מורכבות - גם בנפשו. אבל ברצוני להתעכב על אספקט אחד ויחיד והוא הכוח:  המפגש עם הכוח, עם הנשק, עם נושא הנשק ועם העצמה בה התהלך במרחב לצד הרכות בה דיבר והביטחון המוחלט שהתנהל, כמו נסיך שהולך בנחלה שהובטחה לו,  המפגש זעזע אותי.  ההתבטלות המוחלטת שהרגשתי לצדו, היוהרה בה הלך בסמטאות עם נשקו כשגברים אחרים מביטים בו בחשש , ואני לצדו, הסצנה הכמעט נטפליקס-ית הזו, ההימצאות לצד  גבריות כזו, גברית כל כך, גזרה עלי נשיות מוחלטת. גזרה עלי חולשה, כניעות, תשוקה, שתיקה, הכלה, כל אותם סופרלטיבים שנשים מודרניות נאבקו נגדם ומקפידות להימנע מהם. והינה, הושלכתי לתוכם.   ההיכרות נגדעה מהר יחסית, בלי שארע נזק לאיש. 

חשבתי בלבי, תשוקה ונשק מגיעים משורש דומה. גם תשוקה ואלימות, לעתים, במובן המופשט, אינם זרים. כלל וכלל לא.  נהר המחשבות שצף אותי אז בדיוק כמו עכשיו.

יום שני, 25 בינואר 2021

אישה נבונה ונוגעת ללב

  הרבה זמן לא הרגשתי ככה כלפי דמות שפתאום גיליתי.  פראן ליבוביץ', יהודייה ניו יורקית בת 70 גרמה ללב שלי להתכווץ בהתרגשות. היא מבריקה, מקסימה ונוגעת ללב באמת באמת. כמו כולם אני מניחה, גיליתי אותה דרך הסדרה החדשה שיצר ידיד ותיק שלה, הבימאי מרטין סקורסזה. שם הסדרה - Pretend it's a city, והוא מראיין אותה על מספר נושאים מסביב לעיר ניו יורק. שניהם ניו יורקרים משופשפים מזה שנים. 

הסדרה מקסימה כי היא החזירה אותי לניו יורק של שנות התשעים, שהייתה סוף של עידן. פראן ליבוביץ' הגיעה לעיר בערך בגיל 20, תחילת שנות ה-70.  ניו יורק ההיא מתועדת בקפידה אצל מיטב אמני הקולנוע האמריקאי.  אבל נשים את העיר בצד,  נדהמתי מכמה שהיא נבונה, מקסימה אינטליגנטית וחזקה.  וכן, כהטרוסקסואלית לבי נחמץ כי אני יודעת כמה קשה לאישה להגיע לעצמאות מחשבתית וחירות פנימית בלתי מתפשרת כזו. אין ספק שנשים כמוה או וירג'יניה וולף, שהן מגדלור של חכמה ותבונה, זכו לכוח הזה גם תודות למיניות שלהן. והרי הכול מתחיל ונגמר שם. 

אבל מעל לכל? נראה שאהבתה הגדולה היא העיר ניו יורק, הרעיונות, הספרים והאנשים שעמם היא חולקת את זמנה. ויצא לה להכיר כל כך הרבה אנשים מרתקים. כשהקשבתי לה מדברת, היא ממש הזכירה לי את המונולוגים של סיינפלד.  בכל מקרה, אהבתי את ההומור והעוצמה של האישה הזו. בחלק מהאידיאולוגיה, אנחנו לחלוטין לא מסכימות, אבל כיף להיתקל במישהו שאשכרה אפשר ללמוד ממנו משהו, גם וליהנות תוך כדי!   אני פשוט כל כך אוהבת נשים חזקות. ואם היא מצחיקה, אדרבא. 

הסדרה בנטפליקס מומלצת בחום. והנה וידאו של גב' ליבוביץ' בהרצאה שנתנה באוסטרליה לפני כשנתיים:



יום שבת, 16 בינואר 2021

על הדמויות בחזרות

 לא הספקתי לעשות זאת בפוסט הקודם, שעסק יותר בנושאי מסגרת. כמובן שהדמויות הותירו בי חותם, נגעו ועניינו (אותי ועוד הרבה אחרים). אז כמה מילים על הסדרה עצמה.

חזרות עוסקת בחוויה של אישה (שירה) כותבת, מחזאית, מוכשרת ואהובה, שלא מרגישה יפה. היא מרגישה שהאהבה אליה נובעת מכך שהיא ענוגה, מלאת הבעה, אבל חלשה במובן עקרוני: אין לה כוח ארוטי משמעותי כשל אישה יפה.  בן זוגה תומר, מצד אחד מרגיש חיבור אליה, בהחלט יש ביניהם אהבה אנושית, מאידך הוא חש שהוא יכול להשיג בהצלחה אישה יפה יותר, ואולי נשים רבות, במקום הטוטאליות בקשר עם שירה. זה אי שוויון אחד. אי השוויון השני, שבמפתיע בכיוון ההפוך, בתחום היצירתי והחברתי. ופה, נועה עולה על תומר. היא מצליחה הרבה יותר, מוכרת יותר, מחובקת יותר. אי השוויון השני מונע מהשניים להתפצל ויוצר איזן משלה. זה מוקד המתח.

אני לא אוהבת להקיש תמיד מהחיים ליצירה, כי זה בדרך כלל אווילי, אבל הפעם אי אפשר ולא נכון להתעלם מזה.  ארז דריגס ונועה קולר מקיימים, על פי שנראה לפחות, מערכת דומה למדי ביניהם.  קולר נשואה לבעל חומוסיה בעל מזג טוב, שמבחינה חיצונית גרידא מתאים לה.  ארז דריגס נמצא 'מעליה' במידת האטרקטיביות שלו כגבר.  אך הוא לגמרי מתחתיה במידת הפרסום שלו,  כמה הוא מוכר ומכובד כיוצר שחקן או במאי וכיוצא בזה.  כדאי לשים לב לסרט "לעבור את הקיר" של רמה בורנשטיין, בו מככבת נועה קולר (סרט מעולה) כאישה צעירה, דתייה, שארוסה ביטל את נישואיהם והיא מחכה לנס שיימצא לה חתן בזמן נתון, עד נר שמיני של חנוכה.  ארז דריגס משחק בסרט את הארוס המבטל. הסרט משחק יפה על עקרון הנס והבחירה.

שחקני המשנה בחזרות, מיה ועופר, מייצגים את האלטר אגו של שירה ותומר. מיה היא יפהפיה והבעיות שלה הן הפוכות, היא יותר מדי חזקה , בכוח הארוטי שיופיה יוצר, בלי לעשות דבר. עד כדי כך שזה מכרסם בעצם אישיותה. בחינת גבולות הכוח  מביאה אותה לנקודת שבר וממנה גם לאפשרות להתקדם. עופר הוא שחקן מצליח, סלב ששוכב עם כמויות של נשים, יפות ופחות, ומשיג אותן בלי שום מאמץ. הוא מצליח מאוד מקצועית ומפורסם אבל המיניות שלו משיגה ומכשילה אותו ואנחנו פוגשים אותו בנקודת שפל. בשני המקרים דמויות המשנה הן הקצנה של הפנטזיה של שירה ותומר. נוצרת מערכת מרובעת מעניינת ביניהם.  

חזרות היא סדרה עמוקה וחשובה, גם על יחסים בין גבר לאישה שמקיימים ביניהם את המערכת שהצעתי, גם כאמירה על התאטרון בתקופתנו. אולי הצלחתה נובעת מהיכולת להאיר את התאטרון כוינטאג' , כמשהו עתיק קצת אבל מגניב שכדאי להחזיר לתרבות כרפראנס, כמו תקליטי הויניל או שחמט , או אפילו תופעת הסמים הפסיכדליים. חזרות מעולה כי היא מצליחה לבטא מורכבות בפשטות ובלי מאמץ יתר על הצופה. היא מקורית ומרעננת ויש לקוות שיבואו עוד כמותה. 

יום שישי, 15 בינואר 2021

כמה מילים על חזרות, יצירה ותופעה

 

* הסדרה "חזרות", טלוויזיה טובה וכיפית שנוצרה בישראל על ידי נועה קולר וארז דריגס, יצרה שני דברים: האחד הוא הסדרה עצמה כטלוויזיה. השני, התופעה הסוציולוגית סביב, בעיקר בעיתונים ואזורי חיוג מסוימים.  

הסדרה כיצירה טלוויזיונית, מצוינת בעיקר בקצב המהיר, השנינות, היותה נחמדה, קלילה ודורשת בדיוק כפי שהיא נותנת. משוואה זו לא מתקיימת בדרך כלל בתיאטרון או בסרטי קולנוע שנוצרו בזמנים אחרים בהם האטמוספירה הייתה שונה. ולכן, על פי רוב הן נחוות כ"כבדות" לצופה שמעדיף לוותר.   ניקח דוגמא מאמנות הקולנוע: הבמאי סטנלי קובריק. במאי גאון. בשעתו הסרטים שלו דיברו למיינסטרים פחות או יותר, ודברו בדיוק. הם הכתיבו מהלכים והשפיעו על אנשים בעלי השפעה. היום הם נחשבים כאלה שדורשים מהצופה קצת יותר מדי. ולכן הקולנוע שלו נקרא 'איכותי', שזו מילת קוד למשהו שפחות זורם לצופה לראות.  בתאטרון קרה דבר קצוני יותר, עם כל המדיום. הוא הפך ממדיום שכיוון למיינסטרים, ומכתיב סדרי מחשבה, לכזה שמכוון לצדדים. ובכך הפך בעצמו לצדדי, ושולי.  הסדרה חזרות הצליחה אחרי הרבה זמן לכוון לאזור המרכז, איפה שרוב האנשים נמצאים, האורות חזקים והדיבור צפוף. ובכך ריגשה מאוד את אותה קבוצה הרואה עצמה איכשהו קשורה  לתאטרון או לצורות אמנות שגורלן היה דומה. היא עוררה תקווה לחזרה רחבה מהגלות בה אותה מערכת תרבותית נמצאת.

לגבי חלק ההתרחשות הסוציולוגי שיצרה 'חזרות', קשה להימנע מלעשות את החיבור בין הקבוצה הפוליטית שאבדה את כוחה מתישהו לפני עשרים שונה ומתגוללת בעיתון הארץ, לבין הקבוצה שמובילה את הדיון ב"גדולתה" של הסדרה חזרות (כאמור, סדרה מעולה !) ומביאה את הדיון למחוזות מפתיעים: שייקספיר, צ'כוב וכדומה.  מדוע ? טוב, כבר ציינתי שהסדרה עוררה תקווה לחזרה רחבה מהגלות. גולים, במובן הקלאסי, הם אנשים שהיה להם כוח והשפעה ונאלצו לגלות מארצם מכיון שקבוצות אחרות בעלות כוח השתלטו על אותם מוקדים. או, שנבצר מהם לחזור לביתם מחשש לשלומם. זו החוויה הקיומית של מובילי ההתרחשות הסוציולוגית שיצרה "חזרות".  ואידך זיל גמור.

חזרות היא תוכנית טלוויזיה מוצלחת. נהניתי ממנה מאד. ראיתי אותה בבינג', כמו שצריך.  קצת אחרי שראיתי את הסדרה בריג'רטון בבינג'. שתיהן כיפיות ומעולות. כמובן שיש פער בהשקעה הכספית בכל מקרה, ולכן ההישג של חזרות אפילו יותר מרשים. עם זאת חשוב לעשות את ההבחנה בין היצירה הטלוויזיונית, לבין התופעה הסוציולוגית שנוצרה לצדה.  הדבר מזכיר לי קצת, אם כי בשנויים הנדרשים, את עניין ברסלב. תורת רבי נחמן היא תורה פנומנלית, גדולה, מבריקה שמתאימה במיוחד לדור הזה בחפשו רוחניות ועומק.  בצדה, התפתחה תופעת ברסלב הסוציולוגית, חצרות רבנים ברסלבים, חלקם הזויים ברמות, מנהג נסיעה המונית לקבר באומן ועוד כהנה וכהנה. התורה עצמה שווה דיון ובעיקר לימוד, אבל גם התופעה הסוציולוגית שווה דיון אחר ושונה בתכלית. 

כמו שני אחים שיצאו מאותם הורים, כל אח לפעמים מגיע למקומות שונים מאד. ואף שיש להם אותה נקודת מוצא, בזאת מסתכם הדמיון. 

יום שישי, 8 בינואר 2021

כשהשטחיות איימה להביס אותי

 

אני לומדת את ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברלסב,  טקסט קשה יותר מהמורה נבוכים לרמב"ם, אולי כי הוא אסוציאטיבי ופחות מובנה.  הוא גם מודרני יותר.  רבי נחמן היה אמן וכשהוא מדבר על אותיות כחלק מהשירה אני מבינה למה הוא מתכוון בדיוק שמזעזע את נפשי. במקביל, פתוח אצלי חלון של יוטיוב עם ריהאנה, ואתר משחקי פוקר. אני לא יודעת כמה אנשים לומדים כך את תורת רבי נחמן, כנראה שבזה אני בודדה. ולא רק בזה.    אנשים, קבוצות של אנשים, הם לא מה שדמיינתי  באותן שנים שהכל  נמנע כי הייתי במצב אוטיסטי מדי.  ישבתי היום בארוחה עם 18 איש,  ועם תרנגול הודו  ממולא אורז ששכב מולי מרוח בשמן.   השטחיות איימה להביס אותי. אני מנסה ללמוד את האמת בשטחיות אבל הנפש שלי דוחה את זה.  ולמרות זאת הצלחתי לדבר בקלות עם אנשים רבים, נהגי מוניות ודמויות ידועות, או אנשים פשוט, אנשים אוהבים שמקשיבים להם ואני סקרנית כרונית ולכן זה מסתדר. אבל מה שלא מסתדר, מה שלא מתאפשר, זה מפגש. מפגש אורגני ומטונף מהסוג שהיה בעבר, וזה לא קשור לסקס.   אני לא מצליחה להיפגש יותר עם מישהו,  כי איזה מיתר פקע.  רק לזייף, ואנשים מתים על, על האובייקטיביות המזויפת.   אני כועסת על אלוהים (הא?) ומרגישה שעשו בדיחה על חשבוני ומישהו צוחק ממש חזק. אני כועסת על כוחות של יישות שאין לי שפה לדבר בה, אבל הכעס שלי כל כך גדול והאימפוטנטיות לא נתפסת.  הבחירה לחיות בעולם ולתפקד ולהיות שמחה ורעבה ובתנועה, זו בחירה כירורגית מודעת לחלוטין.   והאחריות, כובד האחריות, גם הוא לא נתפס.

אני מרבה לחשוב על עומק התכנים שנלמדים אצל הרב, איך הוא לא משתגע עקב הקרבה התכופה לתכנים כאלה.  כנראה הענווה מאפשרת את זה.  כשאדם ענו באמת הוא יכול להכיל בתוכו כ"כ הרבה אבל גם להעביר הלאה ולא להתנפח כמו כדור, כמו אותו כדור ידע שהפיזיקאי ריצ'רד פיינמן דיבר עליו, שמפריע ומסתיר לאחרים ובסופו של דבר הולך וגדל וכך המגע שלו עם מה שאינו יודע . . במילים אחרות  חייבים לתת אחרת נופלים חזק, במיוחד אלה שחומדים את הגבהים האינטלקטואלים, את הרוחניות המתסיסה.  חייבים להתנדב, לתת לחברה, להיות בעשיה של נתינה.  רוב האינטלקטואלים המערביים בדיכאון כי הם לא עסוקים בנתינה, הם לוקחים וצוברים ידע אבל לא יכולים לעשות אתו כלום. 

הבנתי המון בשנים האחרונות, וכל כך הרבה בלתי אמיר.  כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים.


24.7.14

יום שלישי, 5 בינואר 2021

 

באהבה הבשלה באמת לא מסתפקים בשביל דרכו הגענו אל הארמון (האחר) אלא מתחילים לחשוב בשביל מה? ומשיגים שיש אחרים ומרגישים אותם על ארמונותיהם. זה מהלך כמו בודהיסטי אבל בעוד בבודהיזם מצטמצמים עד נקודה, נקודת האני שאין לו ממדים,  פה להפך. מכירים שיש אישיות אינסוף שעומדת מאחורי ומזה הדמיון בין התופעות והאפשרות להעברת האהבה מהפרט לכלל. 

העברית היא שפת צפנים, שפת האהבה. פשט רמז דרש וסוד כולם דרכים בכפיפה אחת בעברית. 

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...