על הדמויות בחזרות

 לא הספקתי לעשות זאת בפוסט הקודם, שעסק יותר בנושאי מסגרת. כמובן שהדמויות הותירו בי חותם, נגעו ועניינו (אותי ועוד הרבה אחרים). אז כמה מילים על הסדרה עצמה.

חזרות עוסקת בחוויה של אישה (שירה) כותבת, מחזאית, מוכשרת ואהובה, שלא מרגישה יפה. היא מרגישה שהאהבה אליה נובעת מכך שהיא ענוגה, מלאת הבעה, אבל חלשה במובן עקרוני: אין לה כוח ארוטי משמעותי כשל אישה יפה.  בן זוגה תומר, מצד אחד מרגיש חיבור אליה, בהחלט יש ביניהם אהבה אנושית, מאידך הוא חש שהוא יכול להשיג בהצלחה אישה יפה יותר, ואולי נשים רבות, במקום הטוטאליות בקשר עם שירה. זה אי שוויון אחד. אי השוויון השני, שבמפתיע בכיוון ההפוך, בתחום היצירתי והחברתי. ופה, נועה עולה על תומר. היא מצליחה הרבה יותר, מוכרת יותר, מחובקת יותר. אי השוויון השני מונע מהשניים להתפצל ויוצר איזן משלה. זה מוקד המתח.

אני לא אוהבת להקיש תמיד מהחיים ליצירה, כי זה בדרך כלל אווילי, אבל הפעם אי אפשר ולא נכון להתעלם מזה.  ארז דריגס ונועה קולר מקיימים, על פי שנראה לפחות, מערכת דומה למדי ביניהם.  קולר נשואה לבעל חומוסיה בעל מזג טוב, שמבחינה חיצונית גרידא מתאים לה.  ארז דריגס נמצא 'מעליה' במידת האטרקטיביות שלו כגבר.  אך הוא לגמרי מתחתיה במידת הפרסום שלו,  כמה הוא מוכר ומכובד כיוצר שחקן או במאי וכיוצא בזה.  כדאי לשים לב לסרט "לעבור את הקיר" של רמה בורנשטיין, בו מככבת נועה קולר (סרט מעולה) כאישה צעירה, דתייה, שארוסה ביטל את נישואיהם והיא מחכה לנס שיימצא לה חתן בזמן נתון, עד נר שמיני של חנוכה.  ארז דריגס משחק בסרט את הארוס המבטל. הסרט משחק יפה על עקרון הנס והבחירה.

שחקני המשנה בחזרות, מיה ועופר, מייצגים את האלטר אגו של שירה ותומר. מיה היא יפהפיה והבעיות שלה הן הפוכות, היא יותר מדי חזקה , בכוח הארוטי שיופיה יוצר, בלי לעשות דבר. עד כדי כך שזה מכרסם בעצם אישיותה. בחינת גבולות הכוח  מביאה אותה לנקודת שבר וממנה גם לאפשרות להתקדם. עופר הוא שחקן מצליח, סלב ששוכב עם כמויות של נשים, יפות ופחות, ומשיג אותן בלי שום מאמץ. הוא מצליח מאוד מקצועית ומפורסם אבל המיניות שלו משיגה ומכשילה אותו ואנחנו פוגשים אותו בנקודת שפל. בשני המקרים דמויות המשנה הן הקצנה של הפנטזיה של שירה ותומר. נוצרת מערכת מרובעת מעניינת ביניהם.  

חזרות היא סדרה עמוקה וחשובה, גם על יחסים בין גבר לאישה שמקיימים ביניהם את המערכת שהצעתי, גם כאמירה על התאטרון בתקופתנו. אולי הצלחתה נובעת מהיכולת להאיר את התאטרון כוינטאג' , כמשהו עתיק קצת אבל מגניב שכדאי להחזיר לתרבות כרפראנס, כמו תקליטי הויניל או שחמט , או אפילו תופעת הסמים הפסיכדליים. חזרות מעולה כי היא מצליחה לבטא מורכבות בפשטות ובלי מאמץ יתר על הצופה. היא מקורית ומרעננת ויש לקוות שיבואו עוד כמותה.