יום שישי, 15 בינואר 2021

כמה מילים על חזרות, יצירה ותופעה

 

* הסדרה "חזרות", טלוויזיה טובה וכיפית שנוצרה בישראל על ידי נועה קולר וארז דריגס, יצרה שני דברים: האחד הוא הסדרה עצמה כטלוויזיה. השני, התופעה הסוציולוגית סביב, בעיקר בעיתונים ואזורי חיוג מסוימים.  

הסדרה כיצירה טלוויזיונית, מצוינת בעיקר בקצב המהיר, השנינות, היותה נחמדה, קלילה ודורשת בדיוק כפי שהיא נותנת. משוואה זו לא מתקיימת בדרך כלל בתיאטרון או בסרטי קולנוע שנוצרו בזמנים אחרים בהם האטמוספירה הייתה שונה. ולכן, על פי רוב הן נחוות כ"כבדות" לצופה שמעדיף לוותר.   ניקח דוגמא מאמנות הקולנוע: הבמאי סטנלי קובריק. במאי גאון. בשעתו הסרטים שלו דיברו למיינסטרים פחות או יותר, ודברו בדיוק. הם הכתיבו מהלכים והשפיעו על אנשים בעלי השפעה. היום הם נחשבים כאלה שדורשים מהצופה קצת יותר מדי. ולכן הקולנוע שלו נקרא 'איכותי', שזו מילת קוד למשהו שפחות זורם לצופה לראות.  בתאטרון קרה דבר קצוני יותר, עם כל המדיום. הוא הפך ממדיום שכיוון למיינסטרים, ומכתיב סדרי מחשבה, לכזה שמכוון לצדדים. ובכך הפך בעצמו לצדדי, ושולי.  הסדרה חזרות הצליחה אחרי הרבה זמן לכוון לאזור המרכז, איפה שרוב האנשים נמצאים, האורות חזקים והדיבור צפוף. ובכך ריגשה מאוד את אותה קבוצה הרואה עצמה איכשהו קשורה  לתאטרון או לצורות אמנות שגורלן היה דומה. היא עוררה תקווה לחזרה רחבה מהגלות בה אותה מערכת תרבותית נמצאת.

לגבי חלק ההתרחשות הסוציולוגי שיצרה 'חזרות', קשה להימנע מלעשות את החיבור בין הקבוצה הפוליטית שאבדה את כוחה מתישהו לפני עשרים שונה ומתגוללת בעיתון הארץ, לבין הקבוצה שמובילה את הדיון ב"גדולתה" של הסדרה חזרות (כאמור, סדרה מעולה !) ומביאה את הדיון למחוזות מפתיעים: שייקספיר, צ'כוב וכדומה.  מדוע ? טוב, כבר ציינתי שהסדרה עוררה תקווה לחזרה רחבה מהגלות. גולים, במובן הקלאסי, הם אנשים שהיה להם כוח והשפעה ונאלצו לגלות מארצם מכיון שקבוצות אחרות בעלות כוח השתלטו על אותם מוקדים. או, שנבצר מהם לחזור לביתם מחשש לשלומם. זו החוויה הקיומית של מובילי ההתרחשות הסוציולוגית שיצרה "חזרות".  ואידך זיל גמור.

חזרות היא תוכנית טלוויזיה מוצלחת. נהניתי ממנה מאד. ראיתי אותה בבינג', כמו שצריך.  קצת אחרי שראיתי את הסדרה בריג'רטון בבינג'. שתיהן כיפיות ומעולות. כמובן שיש פער בהשקעה הכספית בכל מקרה, ולכן ההישג של חזרות אפילו יותר מרשים. עם זאת חשוב לעשות את ההבחנה בין היצירה הטלוויזיונית, לבין התופעה הסוציולוגית שנוצרה לצדה.  הדבר מזכיר לי קצת, אם כי בשנויים הנדרשים, את עניין ברסלב. תורת רבי נחמן היא תורה פנומנלית, גדולה, מבריקה שמתאימה במיוחד לדור הזה בחפשו רוחניות ועומק.  בצדה, התפתחה תופעת ברסלב הסוציולוגית, חצרות רבנים ברסלבים, חלקם הזויים ברמות, מנהג נסיעה המונית לקבר באומן ועוד כהנה וכהנה. התורה עצמה שווה דיון ובעיקר לימוד, אבל גם התופעה הסוציולוגית שווה דיון אחר ושונה בתכלית. 

כמו שני אחים שיצאו מאותם הורים, כל אח לפעמים מגיע למקומות שונים מאד. ואף שיש להם אותה נקודת מוצא, בזאת מסתכם הדמיון. 

תגובה 1:

  1. אבל אני מאלה שנמצאים ב'מחוזות הארץ' וממש לא ראו בה משהו מצוין, אלא עוד סתם שעמום, ועכשיו עוד מבטיחים לנו עונה נוספת, שלא נדע.
    אמ-מה הראו שם את התחת של ארז באמצע זיון, ואת שמיל מתפרע ב"זהירות" פחדו שהוא יפוצץ לשחקנית את הפנים בטעות.
    והספרדי-מזרחי תורן, איתי תורג'מן, ששון גבאי וונאבי.. נו ב'מת.
    היחידה שווה שם משהו זו אגם רודברג, כשרון קומי מעולה יש לה.
    וממש לא, גם במחוזות 'הארץ' הבינו שמה שהיה לפני שנים נעלם עם השפם של פרץ [ארץ קטנה עם שפם ], אמ-מה עוד לא ראינו קומדיה על "מזרחיים" כמו שמקובל אצל השחורים באמריקע .

    השבמחק

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...