יום שלישי, 25 בפברואר 2020

הגורל הביט ישר אלי

ירושלים,  2014


תמיד אהבתי אנשים עדינים במשקפי שמש. דמויות דקות שהולכות מהר, ידיים בכיסים, לא מגלים כל מה שהם יודעים.  ואתה כמעט שקוף, כמו טי שרט לבנה, שאפשר להקרין עליה מה שרוצים.  ואם אומר דמות בוב דילן-ית מי יאמין?  אבל אתה מנכיח את עצמך דרך ההעדר, מצליח לעשות כל מה שאתה חפץ בלי מאמץ.   ויש בך איי שלמות, ניצחון ללא מאבק. ומי שיוצר כך יופי, מעיר סבל נורא;  מאחורי כל דבר יפה יש איזשהו כאב. 

הייתי סטודנטית בירושלים, הייתי שושנה אפורה... כן, אני יודעת, אתה לא אוהב לדוש בעבר, יותר טיפוס של עתיד. אבל רק לזמן מה, אם אוכל.  אני בת 23.5 וברקע שביתת המרצים. שנה שנייה ללימודיי - וקשה, קשה מאוד ואני חרדה.  סיבוכיות החומר מזנקת ואני חייבת להבין. מסביבי 70% בחורים, כולם די גאונים. שביתת המרצים נמשכת וירושלים קרה מאוד ובודדה, לפתע שאין מה למלא את הזמן.   מתחילה להגיע למפגשים, לשיעורים שאתה נותן בתל אביב, אכולת ספקות;  מרושם ראשוני, נראה  אפרורי ומרוחק. כמעט כמוני. אולי  כדאי לפרוש?   אט אט נתפס כאדם נבון, בעל תובנות,  עדיין מרוחק ואפור.  עם זאת אני קולטת שיש לך הבנה מושלמת  של קונסטרוקציות חברתיות . ושעינייך, בכל פעם, שונות.
ככל שעובר הזמן, הדאגות בבית והסמסטר שלא נפתח – רובץ עלי עול. ההרצאות שלך וכל העניין הופכים למן מפלט מהחיים.   אני ואתה מתחילים לדבר.  אני מופתעת מהפתיחות שלך מולי, עולמך הפנימי. הטרגדיה מכה בחייך ואני יודעת ורואה הכול. תמיד הייתה לי נשמה של זיקית , תמיד צלמתי אנשים מבפנים.  וככל שאני יודעת כך כמהה להבין - פעם ראשונה שאי אפשר.

בירושלים, בלילות, תחושות זרות ממלאות את לבי.  מחשבות כל כך זרות.  סדרת המפגשים מגיעה לסיום, וכך שביתת המרצים. פתאום אני מפחדת. לא יודעת למה, קשה להגדיר. לפרקים,  כשאנחנו מדברים, חושדת שאתה לא קיים. אני כותבת על חתיכת נייר,  "איש כמעט שקוף, שהדברים חולפים דרכו והוא נישא אתם , מרחף על משבי הרוח. הד שנשאר בנקיק אחרי שמישהו הלך ממנו".   
מגיעה לשיעור האחרון, רושמת את מספר הטלפון על פיסת נייר ומגישה, בצירוף חיוך.  אתה אומר,  " אני הרוס רגשית.  אני לא יודע איך אשרוד הערב ".   אנחנו נפרדים והשעות עוברות וכל מה שיש זו דאגה.  חלק ממך גולה בתוכי;  נע ברחובות, בין בתי הקפה, בין הערים, כמו חלילן או שמועה, מתגנב, מבעיר מדורות ונעלם.  איש שגופו דק אך כובד משקלו עצום.
 אהבתי עד שלא היה טעם. הגעתי אל מעבר לגבול.  אולי זה טוב? לא, כנראה שרע.  חשבתי על כל היהודים שאהבו את גרמניה והיא הקיאה והוקיעה אותם מתוכה. בהינף,  ביעילות, בברק ממנו אין להתעלם.  והם בתוכם עדין אוהבים. הם יאהבו אותה לנצח, ירכנו לאהבה. 
הכול אתך היה פשוט סדרה של לא.   אתה הרי תמיד אומר שאותך הכול לא מבינים.  מתי השפה מגיעה לקצה גבול יכולתה? הגוף הוא המקום שאין בו שפה.  וכל פעם שתגיע למקומות האלה, הגוף, אתה נבהל נורא ומגיף את הדלת.  במקום להתמודד, מנציח את המום  ומתרחק.  כך, נמנעת האפשרות שיתאחה. כך אתה ממשיך בדרכך.  תמיד אהבת מיתולוגיה.   שם מגלמים האחרים ניצבים, אמצעי עבור הגיבור לעבור במסעו -  ולעבור על פניהם.  הקסם העז במיתוס מזכך את תחושת הבדידות, הן של הגיבור והן של זולתו. כי הקסם הוא הנצחיות, או הבטחת הנצח.  המיתוס תמיד קיים וכל עוד אוחזים בו, גם אנחנו כאלה. רק להיזהר שלא נלכדנו במיתולוגיה של מישהו אחר. כי כשהוא יחלוף על פנינו, והוא יחלוף, אנחנו לא נהיה עוד. אנחנו נומת.
ומה קורה אחרי שגיבור המיתולוגיה ממשיך בדרכו?  יקר, זו גמילה מהרואין מתוק. כשעברתי במקלטי האנ.איי, ישבנו אתם בערבים על השטיח והחזקנו ידיים. אז יכולתי להזדהות.  בציפורניים גירדתי את הקיום;  כמה הייתי פצועה. 

חודש אחרי, הסמסטר בעיצומו.  אנחנו שוב מתכתבים ואתה שואל ומתעניין וגורם לי לחוש כל כך מוגנת.  הולכים להיפגש  ואני שמחה, מתכננת לדבר אתך על מיליארד דברים.  אט אט אני מבינה שיש כמה דמויות ולא אחת,  שאתה כמעט כמה אנשים.  וזה הופך את העניין למסוכן.
ואני זוכרת, קצת לפני הפגישה הראשונה בבית הקפה, את הדמעות הכבדות של החרדה. תחושת המלכודת הנסגרת עליי מכוח שאינני מבינה. האימה ביום הולדתי ה-24, בחדרי בירושלים, הלולאה השטנית של המוח המבריק שלך.  איך הדיבור התחלף בשתיקה.  

ואז, הפגישה עם מר מכתש: בתחתית עמדנו,  פנים מול פנים, לובן לבן כל כך מול שחור העין שלי.
אני ואתה שני אנשים שלא היו צריכים להיפגש. שני אנשים דואליים, קצת רמאים, חופשיים מעובדות.  שני כוחות שאסור היה להם, פשוט אסור בתכלית להימצא.  שתי עונות מנוגדות.
אני נוסעת לתל אביב עם בחילה. יוצאת ורואה אותך מתקרב, נתקפת אימה שכוסתה בדיבור מתיילד.  אנחנו יושבים ואני נזכרת פתאום שקראתי על מפגשים עם עבמ"ים, העדויות של החטופים; הגשושות הדקות, מתכתיות, שנתחבו לכל חלקי הגוף, כל נקב וכל פיסה.  והכאב החד שפצע, הכמיהה להתקרב למי שהדף, על מנת להבין. הקריעה שקרעת, הסכסוך הפנימי.   שעתיים אחרי אנחנו קמים - ואתה נעלם.  אני מתיישבת על ספסל ומתעלפת.  מישהו זר נגש אלי ואני נבהלת ומקיצה, שותה מים והולכת. לא מספרת דבר, לא מצליחה לדבר. לא אוכלת ובקושי יוצאת מחדרי.  החיים נמשכים אך אני כבר לא לגמרי בתוכם. 

צריך תמיד לזכור -  לא לתת אמון באנשים עם משקפי שמש. אסור אף פעם, אף פעם לא.  שחקת עם עולמי כאילו היה צעצוע.  אתה שראית, אמרת דברים שלא ייאמרו, דברים שאומרים לאלה – יופי, חכמה, משיכה, כישוף... כאילו העלית את המתג והחיים נדלקו. הכול נדלק, הכול בער. 
 ועכשיו אתה מסתתר, משכתב את העבר, לא מסתכל בעיניי.  אבל אני רוצה שתדע שאני רואה דרך המסכה.
 ומה הייתי רוצה ?  אולי שמותך יבוא מהר.   אלך לי בקצה מסע הלוויה, אחרי הארון, לוודא שנקברת.  זה יהיה יום נעים, ענפי העצים ינועו קלות.  צהריים חיוור, ערפל אפור.  נעקוף את הצוק המתכהה, מרחוק יבליחו פסגות הרים.   אסיר את משקפי השמש מעל העיניים, אמחה את הדמעות,  אסתובב ואדע שאני חופשיה.



יום שישי, 14 בפברואר 2020


טוב, יש כמה דברים טובים בנטפליקס. ראיתי לאחרונה את "מי מתגורר בבית היל", אחלה סדרה בז'אנר המתח/אימה. גם "המקום הטוב", סדרה קומית חביבה ביותר שחברה המליצה לי לראות.
ואפילו התחלתי לקרוא, שוב, אחרי שנים, את "האחים קרמאזוב" של דוסטויבסקי, הפעם בתרגום החדש של נילי מירסקי. בשעתו קראתי את זה כשהייתי בת 19. איכשהו נראה לי שזה מוקדם מדי. נראה איך זה ירגיש לי עכשיו.  

כל הגשמים האלו עושים אותי שמחה, אני מתה על מזג האוויר הזה.  הרבה התרחשויות, הרבה תנועה.  גם במישור הפוליטי וגם במישור האישי. 

מה הפואנטה?

הבשורה על פי עוז

  אני משליכה עכשיו מהרהורי לבי, אל סיטואציה שאני לא מכירה ואין לי בה חלק.  אבל עמוס עוז, אני קוראת את ספרו האחרון, "הבשורה על פי יהודה&...