יום שבת, 14 בדצמבר 2019

שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה


הדתיים חולמים על המשיח מזה עידן ועידנים.  הם מזכירים אותו בבוקר ובצהריים ובערב.  לרוב הם מוסיפים, בן דוד, כדי לחבר את ערגותיהם הלא ממומשות למיתולוגיה היהודית המוכרת על בן ישי הלחמי, נער כריזמטי שהגיע משום מקום וייסד מלכות מסדר גודל בינוני בזמן ובהיקף, שפרנסה ערגה של מליונים אלפי שנים אחרי שחדלה מלהתקיים.  
אבל הערגה הזו פגשה במאה ה-19 את תנועת הלאומיות שסחפה את אירופה ויחד הן הולידו את הציונות המודרנית. או בשמה המוכר, ישראל.  בתחילה הייתה המדינה הקטנה כפופה מפחד, מאוימת, נלחמת על עצם היותה. בשנת 67, שנת המפנה המרכזי בימי המדינה, עלתה המדינה על הבימה ההיסטורית. ריחות לא מוכרים החלו לרחף בחלל. פנטזיות ישנות הרימו ראש. אז גם נולד השמאל המודרני הישראלי.  ההמשך ידוע.  

אנחנו על סף 2020, בבריטניה בדיוק ניצח בוריס ג'ונסון ניצחון סוחף. באמריקה שנה בחירות, ורק בנובמבר נדע אם דונלד טראמפ יעשה זאת שוב וייבחר מחדש. על פי רוב בפוליטיקה האמריקאית, נשיא מכהן ממשיך לקדנציה שנייה אלא אם פישל בצורה קיצונית (ג'ימי קארטר) או מופיע לו מתחרה מדהים (ג'ורג' בוש הראשון וקלינטון הצעיר). כרגע אף אחד מהתסריטים הללו לא מתממש.  בצד הדמוקרטי עומדים כמויות של טוענים לכתר בלי מנהיג ברור.  הכלכלה משגשגת, מצב האבטלה בקרב אפרו אמריקאים ומיעוטים אחרים ירדה, דברים טובים קורים להרבה אמריקאים. ברמה הכלכלית. חלק מהדברים הם המשך למהלכים שהחלו בתקופת אובמה שהחל בהצלחה לאושש את הכלכלה מהמשבר של 2008.  המדיניות כלפי מהגרים מדרום לגבול, כולל הפרדת ילדים, גם היא החלה בתקופה אובמה. אבל עכשיו הדברים חשופים יותר מתמיד.    רוחו של הנשיא טראמפ, הג'וקר האולטימטיבי שיכול לירות במישהו בשידור חי ועדיין לקבל קולות, מערערת את האומה האמריקאית ומציפה את כל החרא שהיה קבור תחת ערמות שמרנות ו/או פוליטיקלי קורקט. הרי געש שישנו מזה שנים, הקצו מתרדמתם הדוגמטית. 
הדמוקרטיה הגיעה לצומת.  יעידו על כך הבחירות התכופות ו'היצורים' שעולים לשלטון משני צידי האוקיאנוס האטלנטי. בל נטעה, טראמפ וג'ונסון הם יצורים. הם פופוליסטים, כן, אבל בעיקר יצורים.  שניהם בני מזל תאומים וגאוני תקשורת, אבל בעיקר גאונים ביכולת שלהם לטפל בקהלים, ולפרק. אין להם אידיאולוגיה, יש להם זריזות. הדמוקרטיה בארצות הברית מאותגרת, וטראמפ, בנטייתו לירות לכל עבר ולחיות בכאן ועכשיו, מפרק הרבה מההנחות הסמויות שאפשרו לאמריקאים לחיות אלו עם אלו תחת הדגל. הבעיה תחמיר עשרות מונים אחרי שירד מהבימה. בשעה שהדמוקרטים דואגים לגורל מדינתם עם עוד ארבע שנים של טראמפ, המוני אמריקאים מרגישים שמצאו  מנהיג אחרי שנים של נבחרי ציבור אפורים, וחשים את טעמו המתוק של כוח שלא היה בסביבה מאז מלחמות העולם. 
 טראמפ הוא לא דיקטטור. בקדנציה הבאה שלו, אם ייבחר, יחתור לקיים את יתר ההבטחות שנתן לבוחריו, כולל החומה. כשייכשל ניסיון ההדחה שלו, שמהווה ניסיון בריא של הדמוקרטיה האמריקאית להציב לטראמפ תמרור אזהרה ולהזכיר לנו שמדובר בדמוקרטיה, על כל פנים כשייכשל הניסיון, טראמפ האדם יתחזק ולבו יתקשח. הכבוד שלו למוסדות הדמוקרטיים בארצו יורעל במרירות ובזעם. הכוח שטראמפ הביא לבימה לא יסור ממנה אחרי שיפסיק למשול; יש כוחות שימור בדברים האלה. 

 לא בכדי טראמפ תומך נלהב של ישראל, אבל פחות של היהודים האמריקאים. לא מזמן חתם על הצהרה מעניינת, הכרה ביהדות כלאום ולא רק כדת. הדבר מדגיש את מה שכולנו כבר יודעים, שישראל היא מדינת הלאום היהודי -  לא הדת היהודית. סאטמר אמרו את זה מזמן, כמו רוב התנועות החסידיות שמעלות פה הצגה של מזרח אירופה מלפני 200 שנה. על אף מאבקים שלא פסקו מקום המדינה, ישראל אינה מדינת של היהודים הדתיים. היא כן מדינתם של ישראל. 
הזהות שבמשך 2000 שנות גלות למדנו להכיר כ'יהדות' עוברת לנגד עינינו מטאמורפוזה ל'ישראל'. כמו שיעקוב אבינו, יושב אוהלים, הופך לישראל, גוי גדול, כך אנחנו.  היינו צריכים מנהיג גוי עם נימוסים של היפופוטם כדי שיגיד לנו את זה: לא כל היהודים אוהבים את ישראל מספיק. 
 אבל אם לעמוד על הנקודה של המאמר, שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה, ולגעת קצת בפוליטיקה ישראלית ממנה אני נמנעת על פי רוב, הצומת המאתגר אליו נקלעו בריטניה וארצות הברית שונה מאד ממה שקורה פה. אפילו שבבריטניה מתעקשת המלכות עד היום לטעון שיש להם קשר לבית דוד. בישראל החוקיות אחרת. דברים שהולכים בחו"ל קדימה פה הולכים אחורה - ולהפך.  שיבת המלך היא נושא רגיש.  נתניהו הוא מנהיג אמנם, אבל הוא לא המנהיג לו כמה וראוי עם ישראל. בקרב תומכיו יש צורך אמתי, לא שונה מאד מתומכי טראמפ, לחוות את העוצמה והכוח שמנהיג אמתי משדר לתומכיו.  עשרות שנים של מאמרים וכנסי אקדמיה, אנשי השמאל לא הצליחו להבין מדוע אנשי הפריפריה מצביעים רק לביבי. התשובה היא פשוטה: כוחו של מנהיג. ההמונים נמשכים אחר הכוח שמנהיג מעביר להם. השפע הרוחני שעובר דרך מנהיג אמתי לאלו שהולכים אחריו הוא אמתי. התבונה שעוברת דרך הכוח הזה (מי אמר שכוח ותבונה הם זרים? עוד הנחת מוצא, כמעט חוק טבע, של השמאל) היא נגישה כמעט כמו שהיא עצומה.  האליטות טוענות לכוח בעצמן, הן לא חוות את המנהיג כפי שחווים אותו תומכיו. בדיוק כמו שאדם זר שעומד צמוד אלינו באוטובוס, לא חווה אותנו כמו בן זוג שעומד צמוד באותה נסיעת אוטובוס. האינטימיות והזיכרון המשותף והמורכבות של אלו, יוצרות חוויה אנושית שונה מאד, אף שהנסיעה נראית כמו אותה נסיעה. 
לעומת זאת, האליטות הימניות מפוצלות בין דתיים לאומיים שחיים את המיתולוגיה על המשיח ובית המקדש, או לפחות עוד איזה כנס על הראי"ה, חרדים שחיים את המיתולוגיה הגלותית יותר של הדת ומגנים על עצמם, וסתם ימנים שרוצים, אם אפשר, להעיף מפה את כל מי שלא שירת בצה"ל.  לצד כל אלו יש קבוצה גדולה שפשוט רוצה לחיות בשקט ואם אפשר בדירה חדשה מקבלן. אבל זו, כפי שמתגלה פעם אחר פעם, היא לא אידיאולוגיה שמתאימה לחיים בישראל. 

דונלד טראמפ השיב לזירה ההיסטוריה המודרנית את מושג המשיחיות, המובא בעקרון הבא: אדם אחד יכול, דרך הזירה הפוליטית-מדינית, לשנות את העולם לטובה. על הסופרלטיב האחרון אפשר אמנם להתווכח, אבל בהיסטוריה המודרנית של 50 או 60  השנים האחרונות, לא קם עוד מנהיג שניתן היה לומר עליו את זה. אולי מאז ג'ון קנדי, שחוסל במהירות הבזק.  התקשורת, הצילום, הפקידות הממשלתית, הבנקים, החברות הגלובליות החולשות על כולנו, ועוד ועוד, הגלובליזם, נראה היה שכולם חוברים כדי למנוע עלייה של כוח מהסוג העתיק ביותר: המלך.  והנה, דווקא מתוך שיאה של הדמוקרטיה, בשנות ה-90 של המאה הקודמת, החלה המגמה שסללה את הדרך לטראמפ, לנתניהו, לג'ונסון ולדומיהם.  אחרי ספרים כמו "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון"  של ההיסטוריון היפני פוקויאמה שיצא בשנת 92', אחרי שספרו לנו שהדמוקרטיה הליברלית תשרור לעד ושאין עוד סכסוכים, שכולנו שונים אבל כולנו שווים בספירה הגלובלית, עד כדי כך שאם לא בפועל אז ברמה התודעה, הגיע האדם המערבי לאנרכיה. אם אין עוד מלחמות , זה אומר שאין עוד התנגשות ערכים. כלומר, אין עוד ערכים (חוץ מהדמוקרטיה הליברלית). כי, המשיכו במערב את הלך המחשבה, כל הערכים הישנים משעבדים מישהו (נשים, שחורים, מדינות עניות, פליטים , וכו וכו) . ואם אין עוד ערכים, אז יש אנרכיה.  ואנרכיה מולידה את הכוחות האכזריים ביותר. 
הלאומיות האירופית חוותה אלימות בלתי פוסקת ב-50 השנים האחרונות. מוסד המשפחה, תחושת הגאווה הבסיסית של האדם על תחושת עליונותו כחלק מהציביליזציה המתקדמת בעולם, הדברים הבסיסיים ביותר שהאגו חווה ברמה ילדית והישרדותית, חוו התקפה.  הנהיה באמריקה ובריטניה, כמדינות מערב שמתיימרות עדין להנהיג את העולם, אחר מנהיגים שהם מצד אחד מייצרי אנרכיה ומאידך עוינים את הדמוקרטיה הליברלית, היא תוצאה של אותם מהלכים שהחלו בשנות הזהב של הדמוקרטים, שנות ה -90.   

בסופו של דבר,  התוהו יוליד את הבוהו. הדמוקרטיה מצויה כעת בעין הסערה, במיוחד בישראל שלנו, שלא כמו באמריקה נטולת חוקה ועקרונות מאזנים ששומרים על הדמוקרטיה. המאבק החשוף והלא מתפשר בין המנהיג הנבחר, נתניהו , לבין רשויות החוק הוא הצגה ראשונה ובוטה של המאבק הזה.  נתניהו הוא מנהיג, לא עוד פוליטיקאי נבחר, וכדאי לזכור איך גמרו מנהיגים אחרים את תפקידיהם בארצנו.  בעוד מערכות המשפט והבירוקרטיה פועלות, ואני סבורה שאין במהות פה רק עניין של ימין ושמאל,  וובכן הן פועלות כמייצגות את צורת השלטון המוסדית שאפיינה את המערב ב50 השנים האחרונות, מתוך רוחה של הדמוקרטיה ייולד המנהיג האמתי. שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה. אבל לא מלך ממש, אלא פוליטיקאי בן התקופה, מנהיג שמצד אחד הוא לא דיקטטור וכל יכול ומצד שני הוא לא בירוקרט.  כמו שעם ישראל תבע משמואל הנביא שימליך עליהם מלך במקום שופט, כך יערוג העם היושב בציון של המאה ה-21, הד למתרחש בארצות הברית, את שיבת המלך שלו. 


הבנה (קצת ארוכה) על דת, אשליה וצילום


א.
הבנה נולדה ממחשבה שעלתה לי, בשעה שצפיתי בקוסם ליאור סושרד; ראיתי טריק שלו ביוטיוב, משהו עם קלפים ועם  הבגדים שהוא לבש. ותוך כדי, במקרה או שלא, הצלחתי להבין על מה הטריק מבוסס ואיך הוא הצליח לעבוד עלי. סושארד עצמו לא חשף את זה.  לקח לי מספר שניות לחשוב על זה ולעלות על העניין, לא עליתי על זה מיד. אבל איך שהבנתי זה הרחיב את המחשבה, והפך את המחשבה ההיא, המוטעית, לאמצעי. אמצעי שכשל אמנם בבירור האמת, אבל אמצעי בכל מקרה. למה?  נעתי הלאה מהמקום הקודם, שלפני ההיחשפות לטריק, בגלל שהייתה שם אשליה רצינית ובגלל שפענחתי אותה בשהות מסוימת מהזמן בו הופעלה.  דת; אז ניקח את היהדות לצורך העניין כי אותה אני מכירה היטב, דת מורכבת מטקסטים כאלה, אקטים כאלה. כמו הטריק של ליאור סושרד הקוסם: רק שהם מורכבים פי כמה, וכוללים בתוכם הן סולואים והן קבוצות מתוזמרות של אנשים, כלומר קהילה.  הדת עובדת ומקדמת את האדם, ואף את הקהילה, שפועלת על פי הטקסים האלו ומאמין בהם, מכיוון שהם טריקים. מכיוון שהם אשליות. לכן ליהדות יש פה פור די חזק כדת, כי היא מקדישה חלק עצום ללימוד הטריקים, לדיון שכלתני בפולחן - התלמוד והמשנה - כמו שהמוח שלי עשה בצורה ספונטנית כשניסה להבין על מה התבסס הטריק של סושארד.אז כיוון שאדם דתי נוטה אחרי אשליה, המשמעות מאחורי טקס נטילת ידיים לדוגמא, המשמעות מאחורי הברכה על הלחם, המשמעות שהכותל המערבי הוא מקום בעל משמעות רוחנית שמעל לטבעו הרגיל כלוקיישן היסטורי, ומסמל משהו גדול והימצאותם של המוני אדם שדוברים המוני לשונות ומגיעים מקצוות תבל, היא עדות לכך (לא נכנס כרגע לצלע הלאומית של היהדות ) - זה עובד.האדם, כל אדם, לא יכול להשתחרר מהטבע. החיים, מהכלא של היותו פה בזמן-מרחב עם כל ההגבלות,- האנשים שמקשים עליו להיות מצוי ב-חירות מלאה ומאלצים אותו להתנהג בצורה שונה איכשהו מרצונו החשוף. הוא לא יכול כי הוא לרוב לא מלך, אלא נתין. וגם המלך, למשל מנהיג של מדינה ,אף הוא נתון למערכת לחצים מטורפת: מלחמות אפשריות בריתות נחוצות , בריאות, כסף, בחירות וכו. כולם עבדים בעולם הזה, זה עולם הטבע. והאדם? האדם יש בו השגת חופש.   אז מה עושה הדת? היא יוצרת טקסים שנקשרים בחייו של האדם, אוכל, שתיה, שירותים, שעות היום, חיי המשפחה, וכו וכו, וזורעת בהם אשליות דרך פולחן המחייב את קיומו. האדם עושה אותם ומשחרר בכך את עצמו מהאקטים עצמם (אליהם נקשר הטקס הדתי). וכך, דווקא כך, האדם יכול להיות חופשי יותר אף שהוא מצוי בעולם העבדות. וכך הוא יכול לאהוב. כך הוא יכול להתקרב, בהתאם למידתו ולעצמיותו, אל מקור האמת. מקור האמת לא נמצא בתוכו, אבל עצמו היא האשליה היחידה שהוא לא יסיר במלואה כל עוד הוא חי (אלא אם הוא נכנס לתרדמת...). על כל פנים, האדם מציית וכך מתקרב אל משהו.נשמע מדהים - אז מה הבעיה?  מדוע צמח האתאיזם והצליח כל כך במיוחד בציביליזציות המתקדמות ביותר?הבעיה של דתיים רבים שהם מאמינים שהטקסים הם האמת והמשמעות - הדרך להתקרב למקור העולם, אלוהים, במקום לראותם כאמצעי. כבריקדות. וזו לא בעיה שחייבת להיות לאדם דתי אלא סכנה תכופה שמאיימת יותר על אדם דתי שהפסיק לחפש את האמת ועבר להיות עז שממלאת פולחן או הולכת אחרי אנשים אחרים שאומרים לה איך לגעות ולאן ללכת.ומה על החילונים? אלו שכחו כבר על הטקסים האלה או רואים אותם במקרה הטוב כאיזה מאורע היסטורי מעניין, או חושבים שאין סיכוי שיש לטקסטים כאלה, להקשבה לדברי רבנים, אפשרות לשחרר אותם - רק לשעבד.   ובמקרה הרע פשוט שונאים את הצורך של האדם הדתי להשתעבד בקטנה כדי להשתחרר בגדולה.  אז מה כל זה אומר? שאם האדם צריך את הטקסים האלה כדי להשתחרר, מעצמו קודם אבל גם מהעולם, מהאנשים, זה מעלה קושיות על משמעות חייו של האדם, הימצאותו זולת עצמו וכן הלאה.  כי מי שם את הלולאות הקטנות האלה כדי שהאדם ילך בהן וישתחרר? להיות דתי זה להיות עבד. להיות דתי חכם זה להיות עבד מתוך כוונה להשתחרר. להיות חילוני זה לחשוב שאתה מלכתחילה חופשי.מזכיר קצת את ישעיהו ליבוביץ', לא?
  "ליבוביץ ראה בקיום המעשי של המצוות את מהותה של הדת היהודית, ואף של האמונה היהודית. לטענתו האמונה מתגלמת במערכת המצוות, ומחוץ לה אין היא קיימת. "הבעיה היא עם המשך תפיסתו: "ליבוביץ טען שהיהדות נועדה להכתיב ליהודי כיצד לעבוד את ה', ולא לספק את צרכיו ורצונותיו - כולל הרצון לדעת" .  

קרי, לדידו של ליבוביץ היהדות לא נותנת לאדם שכר ולא עונה על שאלותיו. היא מתמצה בקיום מצוות. אבל זה רחוק מאוד מדעתי. אצל ליבוביץ' אין לחילונות ערך ואילו בעיניי החילונות היא חלק ארי באמונה. וזה נכון גם ברמה הפנורמית בראייה ההיסטורית של יחסי הגומלין בין הדת לחילונות, וגם ברמת הפרט במוחו של אדם הנע בדרגות שונות של דבקות באמונתו הדתית (ויש לא מעט אנשים שלא נעים כל כך אלא חיים בפשטות כחילונים או כדתיים, כאשר רוב האנשים מסורתיים באיזושהי רמה רק דרך השתייכות קהילתית ומשפחתית).

ב.
מספר שנים למדתי הגות יהודית ובין היתר את משנת הרב קוק. הרב קוק, ממייסדי הציונות הדתית כזרם אידיאולוגי, חולק כבוד רב לתרומתם של 'החילונים' בעיקר בעליות הראשונות, החלוצים, הקיבוצניקים וגולת הכותרת - כלוחמים ומובילי צבא ההגנה לישראל בעיקר על שחרור ירושלים ב-67 אבל גם בכלל. הוא מכבד אותם ביותר ועד היום הזרם הדתי לאומי מכבד את החילונים ובמיוחד את תפקידם בצה"ל. ובכל זאת, כאדם שהיה ונשאר דתי כל ימיו, הרב קוק ראה את הציונות החילונית כטיוטה, טיוטה שתשוכתב על ידי הזרם הדתי-לאומי שהוא רקח. לצד זה, הזרם החרדי נצמד לתורה והפנה עורף, מבחינה אידאולוגית לפחות, לעליית לאומיות היהודית שהתחדשה במאה ה-20.  הזרם החרדי עסוק בשימור מצב היהודים בגולה, את היהדות כדת וגם, עקב הריבוי הטבעי הניכר שלו, את קיום העם עצמו. בין אלו ישנם המסורתיים והדתיים, שפשוט חיים. פחות אידאולוגית ויותר תרבותית, משפחתית ושבטית. החלק הזה הוא הרחב ביותר ואולי הקרוב למצבו של העם הישראלי כפי שהיה פעם, טרם יצא לגלות וטרם שב ממנה והקים את צה"ל.  נחזור לרב קוק.  אם כן, הוא ראה אמנם חשיבות רבה לחילונות, למדע, לחשיבה הלא דתית שצמחה. אבל, כאמור, החילונות לדידו היא טיוטה. לפחות ממה שלמדו אותי (ואולי כיון שלא למדתי מספיק או כיון שמפרשיו לא ירדו לסוף דעתו או אולי לא ירדתי לסוף דעתם), נראה שגם הוא מתקשה להבהיר איך בדיוק או למה בעצם החילונות מהותית לאמונה הדתית היהודית. ולעם היהודי. או בקצרה, מה עושים עם המון החילונים האלה? לאן מתגלגלת העגלה הריקה?במשך שנים למדתי אותו ורבנים רבים אחרים, ובכל זאת שאלתי שאלה פשוטה: הדת עתיקה כמעט כימי ההיסטוריה האנושית. מהי ההתרחשות הדרמתית ביותר בתולדותיה מבחינה תאולוגית?  צמיחת האתאיזם או החילונות המודרנית על חשבון המסורת הדתית בחלקיו המתקדמים של העולם. זה קרה לפני כמה וכמה מאות שנים, היה קשור כמובן למהפכה המדעית, צמיחת הנאורות, אבל לא ניכנס לזה. זוהי ההתרחשות הדרמטית ביותר. 
 אי לכך, אם אני רוצה באמת ובתמים להבין ולהכיל את האמת הרבה שיש באמונה, יחד עם ההתרחשות הדרמטית כ"כ הזו, חייבת להתבצע סינתזה. אם אנחנו הולכים רגע עם גדולי ההגות היהודית, הרמב"ם, רבי סעדיה גאון, הרמח"ל, הבעש"ט, רבי נחמן, ועוד ועוד, לא ייתכן שמתישהו פשוט כולנו נהפך לדתיים, נשכח הכול ונגיד :" וואלה איך טעינו? בטח שיש קדוש ברוך הוא, אבא אנחנו אוהבים אותך! חיינו בחושך". לא קונה את זה. ויודעים משהו? גם חוזרים בתשובה בשלב מסוים מפסיקים לקנות את זה. וגם דתיים מבית.זה כמו שנגיד שהימצאותנו פה בישראל, אחרי 2000 שנות גלות, זהה להימצאות שלפני הגלות. סתם הרף עין שכזה. והרי אנחנו יודעים שלגלות הייתה משמעות אדירה על זהותנו הלאומית; היסטורית,  תרבותית, לשונית ואפילו רוחנית. לא רק על העם שלנו אלא גם על העמים שבתוכם ישבנו. גם על התפתחות המדע, הפילוסופיה, והאמנות הייתה לכך השפעה.  לא ייתכן שבחילוניות עצמה אין  מה שהוא מהותי להתפתחות היהדות המודרנית. כמובן, זה קרה עם עוד דתות אבל אני מנסה להבין משהו על הדת היהודית, הקרובה לי מכל.  להגיד שהחילונים הישראלים הם טיוטה ותכף יבואו הדתיים וירשו אותם כאדוני הארץ? לא קרוב דיו אל האמת. שתכף החרדים יתרבו ויכסו את כל המדינה? גם זה לא. 

ג.
כשצפיתי בטריק, באשליה של הקוסם ליאור סושרד, ופצחתי אותה, הרגשתי באינטואיציה משהו עמוק על חלקה של האשליה באמת.  הדת, על פולחנה המפותח, וככל שדת עתיקה יותר והפולחן של מפותח ומושכל ומנומק יותר כך יסודותיה חזקים, דת היא האשליה הגדולה ביותר.  אבל היא המפתח היחידי כמעט של אדם מן השורה אל החופש שלו. והחופש הוא הדרך הבלעדית אל האמת. לא אמת פילוסופית, גרידא, אמת שכלית חושנית חווייתית רגשית וחומרית ביחד.זה טוב? זה רע? לא דיברתי עדיין על מוסר. שאלות של טוב ורע הן חשובות,  אבל אם להיזכר בסיפור גן עדן ובראשית פרק ב',  אסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע . ומעץ החיים? כיתר העצים, דווקא מותר.  האכילה מעץ הדעת טוב ורע הורידה את האדם למטה. שאלות של טוב ורע הן אולי המהותיות ביותר לנו, אבל למעשה הן נגזרות לשאלות אחרות.  לפי רמזי שמות העצים, אם היה האדם אוכל מעץ החיים היה זוכה בחיים ולא מת. כלומר, היה עליו קודם לאכול מעץ החיים ואז היה מותרת לו גם האכילה מעץ הדעת טוב ורע. לכן עיסוק מבודד בשאלות של טוב ורע מגביל את האדם. כדי להבין יותר לעומק את ההפרדה, שבמהותה אינה קיימת ביהדות (כיון שאינה דת גנוסטית אלא מונותאיסטית, קרי, אחדותית) אי אפשר לתקוף ישירות את שאלות הטוב והרע. כך גם נחתם ספר קהלת, ספר החכמה האולטימטיבי: " סוף דבר, הכל נשמע: את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם . כי את כל מעשה, האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם: אם טוב ואם רע ". 
 אם הדת היא המפתח לחופש, כדאי להיות דתי, לא?   אבל חופש הוא גם מושג שמשתנה עם הזמן. מה שהיה חופש לפני אלף שנים הוא לא חופש של שנת 2019.  האם החופש שאדם מן השורה יכול להשיג גדל או קטן? זו שאלה מורכבת. אין לי או לאף אחד כלים למדוד אותה כראוי. אם הצעתי שהדת היא הכרטיס של האדם הממוצע אל החופש וכך, אם יתמיד ויעמול, אל האמת ואל עצמיותו, על מנת להבין איך אדם גנרי בתקופתו חופשי ביחס לאדם של פעם, כדאי לבדוק את הדת של היום מול הדת של פעם. פעם היו עובדי אלילים, כולם האמינו במשהו. כולם חשו להשתחרר ממשהו. האפשרויות שלהם היו מצומצמות, לא היו טלפונים, לא היה אינטרנט, מטוסים, החמולה אליה נולדת הייתה גזירת גורל. אנשים חיו כך וכך שנים, אוכל היה בסימן שאלה, בריאות הייתה בסימן שאלה. לעומת זאת, נישואים וילדים היו פחות בסימן שאלה. גם הקשר המשפחתי.לפי היהדות, בעבר הייתה נוכחות של השכינה בעולם, דרך ארון הקודש שמאוחר יותר הוצב בבית המקדש. היו נביאים שהביאו את דבר השם. ואם לסכם, לפי היהדות אלוהים היה יותר נוכח בקרב ברואיו. וכך חלקים ממנו שעמים אחרים פרשו כאלוהים, וביהדות קוראים להם עבודה זרה, אלילים. אחר כך, על פי היהדות, אלוהים הלך. השכינה הסתלקה ואט אט, גם הנביאים. אחרי דניאל, לא היו עוד מי שדבר עם אלוהים בצורה של פעם. לפי הנצרות, ישו והשליחים. ולפי האיסלאם, מוחמד. על כל פנים, לאחר שצצו הדתות המונותאיסטיות מתוך היהדות, נצרות ואיסלאם, התפשטה החילונות. וכשהחילונות פגשה את פרץ הלאומיות שעבר על אירופה במאה ה-19, נולדה הציונות ועם ישראל חזר.  אלוהים לא חזר. בינתיים הייתה שואה, ועם ישראל קרא לעצמו מחדש. ואחרי כמה עשורים, הדת התחילה להרים ראש, בעיקר מסיבות דמוגרפיות. אלוהים עדיין שתק, ומי שקרא לעצמו דתי למעשה חי את העבר. או לפי דעות מסוימות, חי בסרט.  הוא יזם את הטקסים הדתיים, אבל לא היה אלוהים שדיבר בצד השני. לא היה מקדש, שכינה, נביאים. אפילו האפיפיור מחכה. ישו לא קם בינתיים. גם האלים ההודים,בינתיים דפקו ברז. למוסלמים דווקא אין בעיה כי מוחמד היה אחרון הנביאים. ובכל זאת, הבטיחו לאומת האסלאם הרבה הבטחות שלא קוימו.אז מה קורה פה?  אם לחבר את הנקודות בחקירה התאולוגית שלנו,  נדמה שנחשפת פה איזו משמעות נסתרת:  האדם המודרני נאלץ לתהות על טעם המצוות מעבר ל:"כך אלוהים רוצה". פשוט כי אלוהים לא נמצא. כמה שבברסלב אוהבים לדבר אליו, הוא לא עונה.  הרוב המכריע של הישראלים לא מתנבאים, הם כן מקיימים מסורות יהודיות בגלל שזה התרבות שלהם והם מחוברים אליה. בגלל הזיכרונות. הטקסים הדתיים בימינו הם טקסים ריקים. הם אשליות, כפי שציינתי לעיל. הם אשליות שמטרתן זהה: שחרור האדם מכבליו.  הזיכרון גם הוא אמצעי, קהילתי הפעם, ברמה המאקרו. אצל היחיד אין זיכרון אלא אולי זיכרון מבית אבא וסבא והדת היא עניין זהותי. אצל הקולקטיב, העם, יש זיכרון ומורשת. אבל מה? אלוהים שותק.

ד.
מה קורה פה?   הקולנוע הגיע לשיאו במאה ה-20.  כאמנות הנראטיבית המלאה ביותר, הכוללת דיבור, מוסיקה, תמונה וכן הלאה, הקולנוע הוא כמו החיים. אבל תכליתו של הקולנוע, לצד הטלוויזיה כאמנות בידורית נגזרת, הוא דווקא הוידאו. הוידאו הקטן, המעפן, שיש לכולנו בטלפון.  מה עושה הצילום? מתעד את המציאות. אבל מה הוא עושה אפילו יותר?  מזייף את המציאות.  פייק ניוז מדיה וכדומה.  בעבר, כשהצילום היה בראשיתו, הוא תעד. עם הזמן והשתכללות הצילום, עלייתו של הוידאו והאינטרנט המהיר, הפך הצילום לכלי האולטימטיבי לזיוף.  אם הקולנוע האמנותי הגדול של המאה ה-20 ספר ספורים גדולים שחיברו את כולנו, שיצרו ספרות ומוסיקה ודרמה, היום הקולנוע נסוג משם. הוא הפך למשהו אישי, משלה וזמני, כמעט כמו פולחן.  הצילום הוא הפולחן הדתי הראשון בהיסטוריה שאלוהים לא נוכח בו. בניגוד לפולחן הדתי, הצילום לא כרוך בזמני השנה, כלומר בשמש ובירח ובחגים, אלא רק באדם. אלוהים לא ציווה על האדם לתעד את עצמו ולהעלות לרשת. אבל אנשים עושים את זה. וזה לא משחרר אותם. מאותה סיבה תת מודעת שהם מקיימים מצוות דתיות, אלא שהן כן עובדות, על המאמינים. 

פולחן הצילום ריק, הוא סקיצה. בינתיים.אם נחזור רגע להסתכלות שלוקחת בחשבון אמונה דתית, ולוקחת באותה רצינות תפיסה חילונית, אלוהים לא הסתלק מהבמה, סילק את השכינה, את הנביאים, סילק אותנו מהארץ והשתתק לכמה אלפי שנים סתם כך כדי לחזור ולהגיד: "ילדים שלי, חזרתם! איפה הייתם כל הזמן? לכו תעשו בית מקדש ותקריבו לי כמה עזים ".  לא לשם כך הוקמה מדינת ישראל על ידי חילונים נחושים שנטו ללבוש סנדלים ומכנסונים קצרים ולשיר בלהקה צבאית. החילונות היא לא טיוטה. ישנה משמעות עומק לחילונות, בפרט ובכלל בעם שלנו. הצילום הוא הביטוי הראשון האמתי שלה. כרגע, הוא נמצא בחיתוליו והוא נראה כמעט נלוז. אבל כאשר הצילום ישתכלל, ישתכלל גם הפולחן הראשון הנקי מצביון דתי, תתברר מהותו הגבוהה יותר של הצילום. הצילום, ובפרט צילום הוידאו, הוא הדרך להעביר אשליה דרך ספור. דרך נראטיב. גם הודעה בוואטסאפ, זה נכון. אבל הצילום הוא לבה של האשליה בת זמננו.  ליאור סושארד יוצר קסמים, וככל שהם גדולים, גרנדיוזיים, קולקטיביים ובלתי נתפסים יותר, כך הם חזקים ומהנים יותר. אלו אשליות לשם הנאה גרידא. אבל צילום הוידאו, כשיגיע לכדי שכלול? הוא יוכל להעביר אשליה ולספר ספור בבת אחת. ומי יספר אותו? כל מי שיש לו סמארטפון ומצלמה. או מה שלא יהיה בעתיד. את התנ"ך כתבו מספר מחברים, ובכל זאת קולו נשמע אחיד, גם אם חוקרים יודעים לומר אילו חלקים נכתבו מתי, ועל ידי איזו כמות משוערת של כותבים. הנקודה היא שההיסטוריה הרוחנית, או האופן שבו בחרה האנושות לספר על ההסטוריה הרוחנית שלה, הובאה כסיפור.  ומה כאשר כל אדם יכול לספר את הספור שלו, בצורה מיידית, דרך וידאו? מה זה ייתן? אנחנו רק בראשיתה של המהפכה הטכנולוגית הזו, אבל כבר עכשיו ניתן לומר שהפולחן הדתי הראשון בהסטוריה שאלוהים לא נוכח בו, כלומר הצילום, חזק  מכל פולחן אחר שקדם לו. בדיוק כיון שהוא נגיש, וכיון שאפשרויות האשליה שלו רק בראשיתן. בדיוק מסיבה זו, אפשרויות החופש של האדם בזמננו הן בלתי משוערות. ומהחופש הזה, אם ירצה השם, תלך ותצמח האמת הכי כבירה. 


יום שישי, 13 בספטמבר 2019

כמה מילים על ספר


וולבק פרסם ספר חדש, סרוטונין.  אני חושבת שכדי ליהנות באמת מספר של מספר כל כך מיזנרטופ ודיכאוני (לגבי וולבק עצמו, אני יכולה רק לנחש) כדאי בחום לבוא מעמדה אחרת.  עמדה לא פוסט מודרנית, אלא כזו המחזיקה באמונות ואידיאלים ממשיים. אז אפשר להנות ולקחת את כל הטוב שיש בכתיבה הקשה הזו בפשטות, חוץ מהעובדה שהבנזונה יודע לכתוב מעולה, אני מדברת על האמירה שלו. הוא אחד הסופרים החשובים ביותר בדורנו, וזאת כי הוא נמצא במרחק פאזה קל מדורנו. מעין יצור, עב"ם, איך שלא תרצו. הוא באמת איש רוח, באמת מנסה ומצליח להריח. ואכן מרבית העלילה מתגלגלת למדור אוכל מתמשך כמו במדריך "מישלן",. בשאר הזמן הגיבור נוסע במכוניתו החדישה בנופי צרפת הכפרית, האל יודע לאן, ואין כל כך עלילה ואין כל כך פואנטה חוץ מתחושה שאהבה זה כל מה שיש ובעצם, כל מה שצריך. בכל מקרה, אני חושבת שמאז "המפה והטריטוריה",  שהיה הספר שלו שהכי אהבתי וגם זכה ב"גונקור", יש קפיצה משמעותית בכתיבתו. 

זה קשור לכך שכמו כל בעל מלאכה, הבנאדם כותב וכותב כבר מלא שנים והגיע למיומנות שגם כשהוא פולט כל מיני תיאורים של שכונות בפאריז, זה מעולה.  כמו נגן צ'לו יותר מאשר מלחין. זה לא משנה, אמנות היא מיומנות מעל לכל ואת זה יש לו, ובספרים המאוחרים העבודה שלו באמת הצטברה לרמת מאסטר.  אבל לצד זה, יש את העניין הנשמתי. וולבק, כמו יובל נח הררי (לא בכדי אני מזכירה אותם יחד, שניהם יצורים במובן דומה במקצת) הוא בן מזל דגים. הוא זקן, הוא נולד זקן וכך גם יסיים את חייו. ולכן דווקא עכשיו, כשגילו הכרונולוגי הסתנכרן, כלומר הוא צמח לתוך גוף זקן שחיכה לו מראש, הוא מתחיל להיות באמת באלמנט שלו. באלמנט שלו כאדם מבוגר, כי הנשמה שלו עתיקה.  הוא מסתכל על הדברים כאילו כבר קרו, וזה היה ככה למעשה תמיד. גם בספרים שלו כאדם צעיר יותר, אבל עכשיו, כשהוא יותר עצמו הממשי, כלומר הוא קרוב יותר אל מותו , כפי שהגיבור מרבה להדגיש, הוא גם מרשה לעצמו להיות יותר מי שהוא. 

יש אנשים שנשמתם היא נשמה צעירה. הרבה מאד אמנים, בעיקר בתחום המוסיקה הפופולרית, הם כאלה. הרבה אמנים פרפורמרים.  אמנים יוצרים שנמצאים יותר מאחורי הקלעים הם פחות כאלה, אם כי יש פה ושם. בוב דילן למשל הוא נשמה צעירה. למרות שאני מאד אוהבת חלק מהאלבומים המאוחרים שלו, ברור שהוא היה בשיאו כאיש צעיר. כמותו גם רוב הרוקרים המזדקנים המתגלגלים להופיע בישראל בשנים האחרונות כמו פול מקרטני, בון ג'ובי, מדונה ויתר חבריהם. טוב, מדונה הגיעה לשיא באמצע החיים ולא דווקא בהתחלה. ניחא. לעומתם מישל וולבק, כמו שציינתי, הוא עתיק. 
מאז ומתמיד כל מה שהוא רצה זה לנוח בחדר מחומם היטב, לאכול טוב, לא לדבר יותר מדי אלא להקשיב, בקצור להתנהג כמו זקן. 

מה לגבי האמירה שלו? אני רוצה להבהיר משהו. אין הרבה יותר מדי סופרים משמעותיים בימינו, כיון שזה כבר לא מדיום חשוב כל כך. אנשים לא קוראים ולכן אנשים מוכשרים לא כ"כ מתמסרים לקריירה ספרותית. אבל מאלו שעוד נותרו, אם נקח לדוגמא את פול אוסטר או את מרגרט אטווד, שניהם מבריקים יותר מוולבק, מבחינה טכנית הם כותבים יותר טוב. אבל הם אינם אנשי רוח בשיעור קומתו. אין להם הבנה יוצאת דופן וחריגה של פני דורם. של תנודות הדור, הפוליטיקה האמתית (לא, דעה פוליטית חזקה אינה מקנה הבנה פליטית), מה שמאחורי הקלעים.  הם פשוט סופרים מעולים, במידה לא רחוקה מכך שסטיבן קינג סופר מעולה.  וולבק הוא מתבונן. אילו יכול היה ייתכן שהיה נמנע מלכתוב אלא פשוט מסתפק בלהתבונן ולאכול טוב מפעם לפעם. כלומר וודאי שהוא פרפורמר, וודאי שיש הצד הזה אחרת לא היה הופך לעולם לשחקן מרכזי בתחום התרבות. אבל זה אינו הצד המהותי בו. הצד המהותי הוא חוש הריח.  וכמה שזה יישמע מצחיק, התגברות נושא האוכל בכתיבה רק מדגיש את העניין, שהרי ריח וטעם איכשהו מקדמים זה את זה,  כמו קריאה וכתיבה.

בסופו של דבר, הוא היה רוצה מאד מאד לוותר על הגוף. אבל האם פירושו למות?  כי ניכר מאד, בצד זה, שאין הוא מאמין אלא לגוף. סקס ואוכל, הנקבים השונים של הגוף ומה שהם מזמנים לנו, להם בלבד הוא מאמין. אהבה היא מילה מופשטת, והוא איננו מאמין עוד במופשט. דברו פשוט, דברו בלי לדבר. הדברים, נכתב איפשהו בספר, מובנים כמעט מיד, אין צורך לומר אותם.  אז מדוע הוא כותב? כי הוא סופר. הוא כותב כי זה מה שהוא, סופר. אבל המילים הן לא הדבר. רק הגוף. אהבה היא לא מילה, הוא מנסה לומר.  רק הזיכרונות מאפשרים לו לחוות את החוויה היחידה של אמת שנותרה בעולם מפורק ערכים שהוא המערב, הפוסט מודרניזם כבר עבר, מעבר לפינה ממתין הפוסט פוסט מודרניזם. וולבק מריח אותו ובאיזשהו מקום הגיבור של סרוטונין, ככל שהוא מעמיק מבט בעבר ובעיקר בחווית האהבה שזכה לדעת, הוא נוסע אל אותו עתיד. וולבק במובן זה מספר ספור, דרך זכרונות, על משהו שעתיד להתרחש. יש פה מעין לולאה.  לקורא המצוי בעמדה אותה מרבה וולבק לתקוף בספריו, נראית הלולאה הזו ריקה ומייאשת. לקורא המאמין במשהו (אלוהים, אהבה, משפחה), דרך הצער הכבד שמציף הספר, עולה דווקא ניצחון. ניצחון הרוח והריח. כן, ניצחון.  


שבת שלום

יום שבת, 31 באוגוסט 2019

כמה מילים על בוריס ג'ונסון




כן כן, זהו בוריס ג'ונסון בכניסה לחנות הקסמים של אוליבנדר, מייצר השרביטים הנודע, הממוקמת אי שם בסימטת דיאגון :) לב כל ההתרחשויות, המקום שהארי פוטר, הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי, ובעצם כל קוסם ומכשפה, רוכשים את שרביטיהם !
אומרים שתמונה שווה אלף מילים ובמקרה זה, באמת, כדי להבין מה קורה בבריטניה, כדאי לחזור לספרי הארי פוטר ולהביט היטב בתמונה הזו. כמו ששמתם לב, בוריס, בוגר פנימיית איטון היוקרתית, משתלב בצורה מושלמת בעולם  הקוסמים. הוא יכל לשמש כפרופסור ללחשים בהוגווארטס, או אולי שר בכיר ושובב במשרד הקסמים :)   כזה שמעביר דחקות על מוגלגים אבל בעודו מחייך. ובאמת,  זו הדרך שבה הוא מתבונן על תגובת הנגד החריפה לצעדים האחרונים שלו. הוא חושב על עצמו כקוסם שצריך להתמודד עם השלכות הכוחות המתקדמים שהוא מפעיל על אלו שלא במעגל, נטולי הקסם, כלומר מוגלגים (שזה הקהל שהצביע "להישאר" בבריטניה ואנשי האיחוד האירופי) או קוסמים מאכזבים וחלשים (כמו חבריו למפלגה).  
הוא לא ממש שונא אותם או רואה אותם כאויבים, בכל זאת הם בריטים והוא סוג של ג'נטלמן, אבל הוא בהחלט יודע שהם בחוץ. הם מחוץ לקליקה והוא יוצר את הקליקה. אין להם קסם ואין להם אפשרות להבין מה אין להם.  אבל זה בסדר, כל עוד הוא אוחז את השרביט ויודע את הלחשים, יהיה לו קרב מעניין. וזה מה שבסוף עושה את העניין כדאיי עבורו. 

בוריס ג'ונסון ראה איך הברקסיט והמערכת הפוליטית בבריטניה הכשילה שני ראשי ממשלות קודמים, קמרון ומאיי. הוא מבין מה שהם לא, הוא מבין שכשליט עליו לשלוט.  קמרון ומאיי היו טיפוסים נבונים והססניים. הם לא בלטו ולא הצליחו להשתלט על השרביט. בוריס לא הולך לתת לזה לקרות.  
מדברים על מערכת היחסים המיוחדת בין ארה"ב לבריטניה, אבל מערכות יחסים לא מתקיימות בין מדינות - הן מתקיימות בין אנשים. בין טראמפ לג'ונסון יש מערכת יחסים של הבנה. וזה, עבור סוגים כאלה של אישיות, הרבה מאד.  ג'ונסון מבין את טראמפ - ולהפך. ומבין שכדי לשמור אתו על יחסים טובים, הבנה היא שם המשחק. לא רגש ולא חום או מצעדים צבאיים. הבנה.  מרחק מדויק.  בריטניה גמרה עם האיחוד בגלל ההגירה. כל השאר הן הערות שוליים. הבריטים רואים את מדינתם משתנה מול עיניהם. נכון, יש השתלטות של פקידים שלא נבחרו, השתלטות שמפקיעה מלונדון את השליטה, בעיקר בנושאי סחר, ומשאירה אותם בידיים אירופאיות. אבל זה לא העיקר. בריטניה גם כך קבלה הנחות מפה עד להודעה חדשה כחברה מיוחדת באיחוד, הכול כדי שתישאר. מה ששבר את בריטניה זה מה שטראמפ זיהה כשירד במדרגות המגדל שלו והכריז על התמודדות לנשיאות:  נדידת עמים וכתוצאה, שנוי בהרכב האוכלוסיות.  שנויי עומק במבנה החברה הבריטית. בלי לקחת עמדה לפה או לפה, ג'ונסון זיהה כח לאומי תת קרקעי שהתמרד למה שבריטניה עוברת, והצורך בא לביטוי באמצעות הצעה לא זהירה של קמרון: משאל עם.  כמו שבבריטניה קבע העם הבריטי שעליהם להתנתק מהאיחוד ומחוקי ההגירה של האיחוד במיוחד,  על אחוזים בודדים בלבד, כך נבחר טראמפ על אחוזים בודדים בלבד. לא מדובר בהכרעה גורפת אלא בהתלבטות רצינית של שני העמים. 
הפנייה המסוימת של ג'ונסון לכיוון של נטילת סמכויות על חשבון הפרלמנט נבעה מזיהוי נכון, שהפרלמנט מנסה לקחת לידיו סמכויות על חשבון העם. העם קבע, בצד או בטעות, להתנתק מהאיחוד.  הפרלמנט מונע זאת בדרכים שונות. ג'ונסון מתכוון  להילחם ולקיים זאת בכל מחיר.  החברה הבריטית מתחילה עכשיו להתמודד עם כמה שאלות קשות, מה זה אומר להיות בריטי ב-2019? מהי הזהות הבריטית? חוץ מאוניברסיטאות עילית , הארי פוטר ובית המלוכה, במה כבר נודעת בריטניה בואכה המאה ה- 21?  שאלות לא פשוטות שיעלו בשנים הקרובות, בייחוד אם ג'ונסון יצליח לשרוד.  לפי ה"גרדיאן", בתוך זמן קצר ימצא את עצמו בחוץ. בכל תלוי עד כמה חזק השרביט הקסם שלו, יודע בלבו.  ועד כמה ידע להשתמש בו בזמן אמת.  

יום רביעי, 28 באוגוסט 2019

יום ראשון, 18 באוגוסט 2019

Coming Soon...שעת היצורים


קרוב לשנה וחודשיים לבחירות 2020, המערכת הכי מרתקת רותחת ומשעשעת (טוב, תלוי את מי שואלים) בפוליטיקה העולמית, והאמריקאית בפרט, מזה עשורים. אשתדל ללוות את זה ברשימות בבלוג. אם הדברים יתבררו להיות מדויקים , דבר שאינני יודעת בשלב טרומי זה,  ייתכן שיהוו סקיצה לעבודה עתידית שאחבר בנושא.. היה ויהיה לי פעם זמן לקחת יום חופש בעבודה ולהשלים את התואר שהתחלתי לפני שנתיים, באחד מן החוגים העיוניים. ימים יגידו.

כמו שהיה עד כה, הפוסטים לא ייראו כמו מה שאתם שומעים בחדשות. הם לא יתחזו להיות אינטלקטואלים כאשר הכלי הטוב, נקודתית, יהיה לטעמי להשתמש בכיוון אסטרולוגי. הם לא ינסו להיות לוגיים כשנדמה שהמציאות שוברת את ההגיון מסיבה משעשעת כלשהי.  הם גם לא ינסו להיות פוליטיקלי קורקט. או נאמנים לקו ימין/שמאל כלשהו. הדברים הללו אינם מעניינים אותי, אלא רק החתירה לדיוק ולאמת.  ובעיקר, ההנאה.  אם אנחנו עושים משהו שאנחנו די נהנים ממנו, ולומדים כל הזמן דברים חדשים, זה אומר שאיכשהו אנחנו בכיוון הנכון. מהו אותו כיוון ? בשביל זה המציאות קיימת, כנראה.  מי יודע.  מה שבטוח? יהיו הרבה יצורים :)


                                    
 
     (בתמונה : שני יצורים בני מזל תאומים )

יום שלישי, 16 ביולי 2019

דו רה מי פה סול לה סי


הנביעה של העצמות החזקות ביותר, אהבה ויצירה ואמונה, היא נביעה משותפת. יש רגעים שזה נהיר מאוד.  אני שומעת את ה"מתיאוס פסיון" של באך, שנים אחרי ששמעתי אותו לראשונה כנערה. אני זוכרת, בן זוגי היה צ'לן ומומחה למוסיקה קלאסית, ישבנו אצלו בדירה ושמענו במערכת מאוד מאוד איכותית את היצירות המוסיקליות הכי טובות שנכתבו. על פי רוב, בעירום. ככה רכשתי השכלה מוסיקלית ותרבותית רצינית ששמשה אותי כל ימיי.  היה איזה לילה,הייתי לבדי בדירה, ישבתי דוממה על הכורסא בסלון, עם האזניות הענקיות האלו על ראשי, שמעתי את כל היצירה איזה שלוש שעות. וכשהתנגן ה- Erbarme disch  ירדו לי דמעות. 

            

Have mercy

Have mercy, my God,
for the sake of my tears!
See here, before you
heart and eyes weep bitterly.
Have mercy, my God.

 
 בן הזוג, שעזב בינתיים את הצ'לו, התלבט תמידית אם לבצע בכל זאת את הסוויטות לצ'לו של באך.  זו הפתיחה ליצירה, הסוויטה ה-1.  הרגשתי רצון לחתום דווקא כאן. מי שמאמין שיש מעבר לנראה, ככה זה לראות את הקול;











יום שבת, 6 ביולי 2019

מקימי?


חיכיתי לקרוא את "מקימי" של נועה ירון דיין בדיוק כשהיא ובעלה יובל דיין התפרקו.  זה כל כך אני, כל כך מאפיין אותי. כמו נועה, גם אני בת מזל דגים. מזל של סופים. אין לנו הרבה יתרונות בולטים, מלבד כושר משחק והסוואה טובים, אבל אנחנו הכי רוחניות שאפשר.  עד שאי אפשר.
 בעבודה החדשה אני עובדת כל כך הרבה שעות ומגיעה הביתה ונופלת מעייפות. ככה זה . אני לא יודעת כמה אחזיק מעמד בצורה הזו. המשרד מקומה 11 יפה, מרחוק רואים את הים. אבל אין לי זמן להציץ בו.  אני צריכה להוכיח את עצמי. ולהיות נחמדה שעות לאנשים שאני בקושי מכירה. כולם נחמדים, ויש הרבה מאוד אור בחדרים. אבל זה אור מעייף.

מקימי, איזה שם יפה. וכל כך מדויק.  קראתי על ההתרחקות של בעלה, יובל דיין, הגירושים שלהם. לא שהוא כל כך עניין אותי. היה לי ברור תמיד שהיא המאור הרוחני. הספר שלה יפה ונוגע מאד.  הוא מזכיר לי את עצמי לפני כמה שנים, כשלמדתי את ליקוטי מוהר"ן עם הרב שרקי.  למדנו עם הרב שלל של נושאים, ובכלל בשנה הראשונה שהלכתי לשם למדנו רק רמב"ם ופרשת השבוע ולפעמים משנה.  אבל אז, ערב אחד היה שיעור שהוקדש לרבי נחמן. אני לא זוכרת בדיוק על מה דובר אבל הרגשתי בשיעור הזה רגשות שלא הרגשתי מעולם. כלומר, זה לא מדויק. הרגשתי אותם פעם אחת במפגש עם ההוא, היוצר,  רק שאז זה בא ברע ובעודף: לקחו אותי לבניין הכי גבוה ובעטו אותי עד הגג. ואז אלצו אותי להסתכל למטה, להבין שהנפילה ארוכה ומסוכנת. והשאירו אותי שם, לחרוד לשלומי. 
אבל כשלמדתי את הטקסטים של רבי נחמן זה פתאום, איך לומר, כאילו העלו אותי במעלית קומה אחר קומה. עד שהגובה הפך לידיד. כן, אין מה לעשות, רבי נחמן זה משהו מיוחד. אין את מה שיש לו אצל אף אחד אחר. הוא מכוון לתקופה שלנו, למסכים, לחשמל, למהירות. עוד לפני שאלו נוצרו.  כשאני קוראת את הסיפורים שחיבר אני מרגישה כל כך חופשיה.   היה כתוב בספר מקימי: " האמונה היא המפתח לחירות".  אצלי זה קרה קצת אחרת, המגע בחירות, הפתאומי, המגע המסוכן והכביר, נתן לי אמונה. פיקסל אמונה. והאמונה הייתה תוצאה של מגע באמת כלשהי. והאמת הייתה החירות. 

אמונה זה דבר כל כך מורכב ועדין ובלתי נתפס, שאין סיבה להפקיד אותו בידי 'דתיים'. חילונים, דתיים, מסורתיים, אלו הן הגדרות מפלגתיות. זה פחות משנה. המסורת חשובה, "והגדת לבנך", אבל חייבים להבין איך זה קשור לכאן ועכשיו. לפסיק הקטן שהוא אתה. למה דווקא אני? זו שאלה שנכון להתעסק בה, ורק המאה ה-21 מעזה לעשות את זה בחוצפה הראויה. אנשים דתיים, הרבה דתיים מבית, לא חצופים מספיק, וצריך הרבה מאד חוצפה כדי להתקדם רוחנית.  מצד שני, חילונים אדוקים חווים את השקר שבכל זה. ואני מבינה גם אותם.  הסיבה שהדת עובדת, ההתלבשות המידית על נקודת הטיפשות, אם נרצה,  מקבילה לגירוי המיני והמהומה שהוא מחולל. גירוי מיני הוא דבר בהמי כביכול, נמוך. אבל בעצם הוא לא נמוך בכלל. גם גירוי של דבר מזון דרך ריח טוב, גם גירוי אחר שעובר בחושים. אבל המין, יותר מכולם,  הוא המערך הכי מקביל לאמונה דתית שאני יכולה לחשוב.  לעצמה שבה אדם שמרגיש פתאום אמונה, מרגיש .  

אני לא זוכרת מתי לקחתי ככה ספר ולא הפסקתי לקרוא. אני אדם יחסית משכיל ובצעירותי קראתי ספרים בלי סוף. אבל מתישהוא הרגשתי שאני מבקשת מהספרים יותר מחוויה שכלית או רגשית. שאני רוצה משמעות. ואין משמעות בספרים. השורש של משמעות הוא שמ"ע, ואותיות מתות על דף לא משמיעות קול. רק קול יכול לתת משמעות. 
תמיד ידעתי שהרוחניות שלי תשמור עלי. לכן לא פחדתי ללכת כמה שיותר רחוק. אני מסוגלת לחוות יהדות לעמקיה, מבלי שיימנע ממני לבחור כיצד ברצוני לחיות. הסממנים הדתיים לא היו נחוצים לי.  אני מכבדת אותם מאד אצל בני משפחתי, מבינה ואף מחבבת. אבל הם לא נחוצים.  ובכל זאת, אני מתגעגעת. כשקראתי את העמודים האחרונים ב"מקימי" בכיתי. אני לא יודעת למה, מפני שלא נכתב שם משהו עצוב. אבל בכיתי, כי מה שנכתב היה רוחני מאד. וגם אני רוחנית, לפחות לפעמים.  אני זוכרת שקראתי פעם, באחד הביקורים שלי בירושלים, את שיר השירים. מקובל לקרוא את זה לקראת שבת. אז קראתי ובכיתי  בכי של התרגשות גדולה. וזה דבר מאוד מאוד מנקה.  אני מרגישה נקייה עכשיו, נקייה ממה ?  מכל הטעויות שאני עושה ביומיום שלי.  מכך שוויתרתי לפני 4 שנים על המשך ההתקדמות שלי בכיוון המסוים הזה. החלטתי שאני לא רוצה.  אבל הנשמה שלי עדיין מחכה שאורה לה איך להמשיך.  ואני חושבת, לקראת השבוע החדש שנפרש עלינו, שבוע טוב, שאני רוצה לשוב ולהתחבר לאמת היפה שהאירה בי בגיל 24 ובגיל 27. וזו לא אמת דתית וזו לא אמת ליצית או שכלתנית. זו אמת, ככל הנראה, שמעבר למילים.

לך דומיה תהילה 

יום שישי, 28 ביוני 2019

רגש ומשמעות 1.0 + 2.0


 #1
מה זה רגש רומנטי? אני מנסה להבין, לברר עם עצמי.  רגש רומנטי זה להבין למה חדר מיטות היה המקום הכי קדוש בבית המקדש.  זה כל כך ספציפי,  מדוייק, כמו טעם של שמן קוקוס בפעם הראשונה.  ישנם הרבה רגשות, והם עקרים. רגש רומנטי הוא נצחי כי הוא מניח את המשכו.  כי הוא לא אחד.  רגש רומנטי מכיל בתוכו את כל שאר הרגשות, אחרת לא יכל להביס אותם.  " מים רבים לא יכבו את האהבה". ואם כך, יש בו גם הרסנות והרס, מצדו השני.  זה משחק שאי אפשר לנצח, אבל האשלייה מחזיקה אותנו בו.   רגש רומנטי זה להבין שאנחנו נמות, זה להשלים עם הסוף, לעכב אותו. אהבה זו הדרך היחידה לעכב את המוות.   נכון, אהבה היא גם אשלייה. אבל החיים הם אשליה.  אהבה זו הדרך המדוייקת לעבור בין האשלייה למציאות ולקבל את שניהם. להבין את האמת שבאשלייה ואת האשלייה במחשבה שיש לנו את האמת.  ולעבור למרחב גבוה יותר של אמת.  כי יש אמת אחת, יש רק ידיעה אחת בעולם. אהבה היא נטף מאותה ידיעה, אהבה היא השפה של האמת.  משמעות החיים היא הרגע של גבר בתוך אישה, הטוהר של שני גופים זרים ואדישים שמוותרים על גבולותיהם. אבל היא גם אפשרות של הרג וסוף. המעשה המיני אלים כי האמת היא אלימה. המעשה המיני כה מענג כי העולם מענג.  אהבה ומין, כשנפגשים,  זה להשיג את משמעות החיים; ולצחוק על זה.


#2
מהי בשבילי אהבה?  אני מרגישה שהעולם הזה הוא מקום שנועדתי לא להבין.  ככל יצור חי,  אחלוף מפה במהרה. עוד כמה עשרות שנים, הרף עין במונחים יקומיים.  אז צריך לבטל איכשהו את הזמן כדי להבין, כי הזמן הוא אוייב ולא ידיד.  ולכן אהבה היא משמעות החיים, כי זו הדרך להלחם בזמן על ידי האשלייה שהיא גורמת.  לאהבה אין פונקציה זולת עצמה. נכון, החיים. אבל לחיים אין פונקציה זולת עצמם, וכך הלאה. ולכן אהבה היא המעשה הלא מעשי והאמתי היחידי בעולם.  כשאנשים נכשלים באהבה, הם כופרים בה. עם מות האלוהים לבסוף מתה האהבה. אבל הם נכונו לחזור;   כשקוראים  ב"שיר השירים" לפעמים נחשפים הקשרים בין האמונה לאהבה ולתשוקה.  אמונה היא מעשה בין האדם לאלוהים. אהבה היא מעשה בין אדם לאדם. אבל מיהו אדם? יצור בר חלוף. גם האהבה הרומנטית היא מעשה בין אדם לאלוהים, בשפה אנושית. אהבה, לכן, היא השפה שבה אלוהים מדבר עם מי שמעז לפנות אליו.  אנשים אומרים, איפה האהבה?   אנחנו לכודים בחיים.  אבל החיים הם אשלייה.  והדרך היחידה להבין אשלייה, להתמודד עם אשלייה, זה להתעטף באשלייה עקרונית יותר. אהבה היא האשלייה המוחלטת והטוטאלית שהחיים יכולים להציע. ולכן זו הדרך היחידה שאני מכירה לאמת.   אדם כותב או מדבר כדי לומר דבר מה, תכף ומיד אפשר לבטל את דבריו. האמת תחלוף, או הוא יחלוף. אבל באהבה הזמניות, האי נוכחות, במקום שיעוררו אימה, מעוררים עונג. באהבה הפחד מהסוף, מהאין, מומר לאושר.  לא רק הפחד מן הסוף, הסוף בעצמו. באהבה מתגלמים החיים כי התהום מתחוורת להיות פסגה. מי שכובש פסגה צריך לצעוד אלפי ק"מ. מי שנופל אל תוך תהום נופל מיד,בלא מאמץ, בפה פעור.  מה ההבדל בין תהום לפסגה?   אני משתמשת באהבה רומנטית כמקפצה,  היא נגישה לי. כי הפלסטיות שלה מאוד מאוד נגישה לי. יש שכנות בין תשוקה למתמטיקה או תשוקה למוסיקה לבין אהבה רומנטית. אבל באהבה רומנטית ההסתכנות היא מוחלטת, היא אישית. היא מביכה. במתמטיקה ומוסיקה אין מבוכה,  יש מגע באמת ותשוקה יוקדת לאמת.  באהבה יש הכל, ולכן היא איכשהו גבוהה יותר.  כשאדם שוכב עם מי שהוא אוהב, הוא משמעות החיים של עצמו.  המוחלטות של המין יכולה לייתר את הצורך לדעת משהו, ללמוד משהו. לעשות משהו.   המין הוא האמת המעשית של האמת התאורטית.  בגלל זה כולם משתוקקים למין, אבל בד"כ הוא טיוטה.  לכן התשוקה לא מפסיקה. המעשה הוא תמיד לא מושלם, לכן העולם נחוץ. כי אם יש שלמות היא נופלת מיד מחוץ לזמן. אנשים משתוקקים לשלמות כי בתוך תוכם הם משתוקקים למוות, מפני שהם משתוקקים לאמת. החיים הם אשליה והינפצות האשלייה היא אמת עצומה. אבל הפחד...ולכן נתנה לאדם האהבה כעדשה קעורה, כאשלייה מתוקה, להתמודד עם האמת דרך סופיותו. 


(6/2014)

יום חמישי, 27 ביוני 2019


טוב, בזמן שאני עמלה בכתיבת רשימה מורכבת יחסית, "על הקשר בין אהבה, אמונה דתית ושיגעון", התפרסמה היום בניו יורק טיימס כתבה על בוריס ג'ונסון, שעתיד אולי לכבוש את ראשות ממשלת בריטניה ולהוציאה מטלפיי האיחוד האירופי, אם הכול ילך כמתוכנן. אני רק רוצה להזכיר לקוראיי שברשימה שלי, בעלת השם "בין נרקיסיזם לאגומניה", פורסמה לפני שלוש שנים (10/2016), הופיע המשפט הבא: 

"אנשים כמו בוב דילן אבל גם דמויות כמו בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ, והאנרכיה שהם מביאים אתם מבשרת את זה בדיוק ; אם יש דרך לאפיין את האנשים האלו, הם מבשרים של חירות גדולה. כמעט אנרכיה. ויותר מדי חירות לנפש, עושה לו כמעט מה שעושה ה-LSD, סם שאני צופה שיחזור לזירת הצריכה בקרוב מאד." 

 עכשיו, לא רק שדייקתי לגבי ג'ונסון (על אף שאי אילו אנשים מיהרו להספיד אותו בתקופת שלטונה של תרזה מאיי), אלא גם לגבי חדירתו המחודשת של ה-LSD דרך תופעת ה- microdozing: נטילת כמויות מזעריות של טיפות מהסם הפסיכדלי כדרך "מודרנית " להתמודד עם דיכאון, למרות שזה כמובן לא חדש אלא רק חזרתה של התופעה.
  
 את ג'ונסון אנשים מנסים להבין דרך עליית הלאומנות באירופה (תיוג לא מדויק כלל) אבל אותו, כמו את עליית טראמפ, שיבת ה-LSD וזכיית דילן בנובל צריך לחבר בקו מגמה משותף.  דרך אגב, בוריס ג'ונסון אף הוא יליד מזל תאומים (19.6.64, מיקום מורכב ומעניין של שליש המזל האחרון).   
תופעות שמתהוות עכשיו, נגד עינינו, טעות לנתחן בכלים של פעם. כלי הניתוח צריכים להתחדש יחד עם התופעות.  ואין מקום להכניס כמיהות אישיות כשדנים בהתרחשויות גאופוליטיות, זהו מתכון לכישלון.  העניין הוא לא לחזות דברים, אלא לבנות תוך כדי את הכלים להבין אותם בהקשר רחב יותר ויותר. למשל, בחירת טראמפ היא לא האישו כמו ההבנה שאמריקה הגיעה למפנה תרבותי פונדמנטלי. במקביל, קמפיין 2020  נפתח החודש, אז הולך להיות מעניין. 


יום שבת, 8 ביוני 2019

גלות וגלוי


מה שהכי מוזר,  החוויה האנושית שלי היא נבדלת, נישאת. לא מתוך התנשאות, לא מתוך שפלות, גם לא מתוך אי יכולת לקיים קשרים חלילה או אי אהבת אדם. להפך, אני אוהבת להיות בחדר מלא אנשים אוכלים ושותים ושמחים, כמו שהיה שבת האחרון. אבל זו האמת שלי. לכן אני מתחברת לדמויות של משה רבנו ואסתר המלכה.  הם הקריבו את גורלם ונטעמו במקום שאינו ידוע. משה לא נכנס לארץ, גם אסתר לא. ולשניהם היו כמה שמות. 
 אני לא חווה את החיים האלה כמו אנשים אחרים, האשליות שמקיימות אותם נכשלות לקיים אותי.  בגיל 35,  במובנים רבים עוד לא מיציתי את החיים. אך במובנים אחרים, אולי עקרוניים יותר, אני מבוגרת ממש. זה לא נאמר במן התנשאות.  או הגזמה. באמת. אני פשוט במן אי התאמה בין גילי הכרונולוגי לגילי הרגשי. המצב ההפוך שכיח יותר אני חושבת: בני 40 או 50 שמסרבים להתבגר. בחברה שלנו זה אפילו יתרון, להרגיש צעיר וכו.  
 קצת מפחיד להיות ככה, אבל זה המצב.  עם כל השנים שעברו,  נותרתי אגנוסטית מאמינה. האמונה היא מן פיקסל אמונה. הספק לרוב נוכח יותר מהפיקסל.  לפעמים אני מאושרת, לפעמים פחות. הדבר העיקרי שמחזיק את אמונתי זה המדינה שלנו. לכן, סליחה על הציניות, הפוסטים של מירי רגב על פרשת השבוע מרגשים .

קיים תהליך של תזוזה רוחנית בקרב ישראלים בדורנו. מי שלא מודע לכך, או לא מרגיש, ירגיש בבחירות הבאות או באלו שאחריהן. כמובן שהביטוי הוא גם פוליטי. אני אחת שמחברת בחזקה, בלב ובמחשבה, את הרוחני והפרטי עם הפוליטי והכללי. העניין שלי בפוליטיקה ובטרנדים רחבים ככל האפשר נובע למעשה מהעניין שלי ב-עצמי וב-אני הפרטי.  העדרו של חיבור כזה הוא מה שמפריע לי ברוב התנועות הרוחניות השונות, כמו יוגה מדיטציה וכדומה. כלומר, וודאי שאפשר וכדאי ללמוד כמה שיותר סוגי חכמה, אבל חכמה שאין לה יישום פוליטי רחב היא מוגבלת ונשארת רק חכמה.

לא משנה מאיזה בית אדם בא, חילוני, מסורתי, דתי, חרדי, בודהיסטי,  עליו להיאבק לנסח את עצמו ואת רוחו מחדש. אז מה יש ביהדות? העובדה שהיא לא באמת דת, אלא גם היסטוריה. ולא רק היסטוריה, היא גם חדשות.  אני פותחת את ערוצי החדשות ורואה ביטויים למה שלמדתי ביהדות, במקומות הכי נסתרים הכי פרטיים. וזה כוח. זה מקור לאשליות רבות אני בטוחה, מקור לסכנות עצומות, מקור לטירוף. אבל מי שלומד להתבונן בדברים בצניעות, בשכל צלול, ישאב מכך המון כוח.  ועל זה רוב התורות הרוחניות אינן מדברות אבל היהדות דווקא כן. לא בדיוק היהדות שאני מוצאת בקרב קרובי משפחתי הדתיים מירושלים דווקא, גם לא זו שאני מוצאת אצל חברים דתיים לאומיים מיישובי יהודה ושומרון.  כלומר, הם אוחזים ברסיסי אמת. אבל רסיסי האמת הגדולים ביותר מוחזקים אצל האנשים הייחודיים, מובחנים, פחות. אצל ישראלים מראשון לציון, אשדוד, אילת, באר שבע, כרמיאל או נשר. במקומות כאלה שאינם צבועים  בגוון מסוים אלא שוררת בהם שקיפות, שקיפות שמעידה על ריצוד הכלל, שם ניתן לראות היהדות בעצמתה.

אנשים שמתחברים, מתחזקים, שבים למקורות, מגלים את עצמם מחדש. הם עסוקים ביחיד ובפניו נוכח עצמיותו הנגלית. אני הולכת ומגלה את הציבוריות. זה מסע משונה, אבל זה המסע שלי.  ככל שאני לומדת, ובשבע , לא עשר השנים האחרונות למדתי לא מעט, אני מרגישה יותר את החברה הישראלית. אני מתחילה להבין אותה, את לבה הפועם, ובשלב כך גם לאהוב אותה. הדברים שהכי מרתקים אותי הם הקשר בין ניואנסים רוחניים או מחשבתיים, אלו שפענחתי, שעברתי עליהם בהבזק בנעורי, ולמקם אותם כפיסות בפאזל הרחב של הציבוריות.
בסופו של דבר, המסע שלי הוא הבנת הכלל, הציבור הישראלי ואף הבינלאומי על גווניו.  זה התחיל ממקום הכי אישי, הכי אילם, הכי טראומתי, שנפתח באפריל 2008, בישיבה בבית קפה מול עוד אדם, והולך ומתחבר למקומות הכי רחבים של שלטון, שבטיות, חלוקת כוח ומגמות בעולמנו. הדוגמא הכי בולטת עבורי היא דמותו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.  החיבור בין הכלל לפרט הוא המסע שלי. הוא האישי שלי. הוא העצמי שלי.  והתשוקה הכי גדולה היא התשוקה לאהוב את הכלל ובו בזמן את פרטי פרטיו עד כדי אבדן אבחנה. זוהי, אם תרצו, זוהי אהבת האל שלי. אינני יודעת מה זה או מי זה אלוהים.  אף אחד לא יודע.  יש דבר אחד שאני יודעת, אני יודעת שאלוהים זו מילה. זה שם. יש עוד מילים שמרכיבות את שמו.  הן הדבר היחיד שאני יודעת. מילים נרקמות לשפה, שפה היא מערכת הדם של הציבוריות. השפה והכסף מחברים את הפרטים לציבור, במידה והציבור משתמש בהם.

מלבד היותו מילה, אינני יודעת דבר. הדרך שלי ללמוד על אלוהים היא ללמוד את אופני הדיבור השונים בהם הציבור, או חלקים מהציבור, משתמשים במילותיו.  זוהי הדרך היחידה, הראלית אם נרצה, ללמוד אותו. דרך שאיננה טרלול גמור, שאיננה הזיה או בדייה. אנחנו לא יודעים עליו דבר, אבל יש לנו מסורת מסוימת. יש לנו ספר שמורה את רצונותיו, כביכול. מה שאיננו כביכול אלא עובדה, יש לנו מסורת של שיח על אודות רצונותיו. על הלכותיו - ההלכה. אם נלמד את אופני השימוש של בני האדם ברצונו, התייחסותו של הציבור לשמותיו, נוכל ללמוד אותו. אלו נתיבי הגישה הרציניים. כל דבר אחר, כל קביעה, השערה, פלפול, נידונים לכישלון.  כמו שאמר הרמב"ם במורה נבוכים, לומר שאלוהים קיים או אלוהים איננו קיים זה היינו הך. זה מעבר למונחי הקיימות שלנו. לקח לי שנים להפנים את האבחנה. ולהגיע למידת הצניעות הנדרשת כדי להכילה.  אנחנו צריכים לעבוד עם השפה, זה מה שיש לנו. זה מה שניתן לנו. זה וקצת הומור. 

על מה אנחנו מדברים? על אהבה


לא מזמן נוסף שמו של ס', האל"מ שנפגשתי אתו באותו ספטמבר, לרשימת המשתתפים שידברו באותו אירוע במוזיאון ת"א, של האמנית המוכרת ההיא. הופתעתי מאד לראות את זה. אין לי מושג. אין לי מושג אם נישא, אם היה בקשר, אם ויתר. או מה קרה לו. 
עברו שנים מספר, אבל הן רק עוזרות לזיכרוני. הוא האדם היחיד שהכרתי אי פעם שעזר לעבד את מה שקרה עם ההוא, שעזר לי להקל את הלולאה ולבסוף להימלט משם. כמה הזוי שנולדו בדיוק באותו יום ואותה שנה. ולא בזה תם הדמיון.
אני זוכרת קודם את השיחה הראשונה בינינו, והצלילות בה דיבר. הדיוק. האופן בו הפעיל אותי בצורה מדויקת מאוד. בלי מילים מיותרות. הוא לא ניסה להציג את עצמו כיותר ממה שהוא. גם לא התרברב בשום צורה או לנפח את הישגיו. פשוט מנה את תאריו ומי ומה שהוא.  ואותן ההתחמקויות העקלקלות, החידתיות, עד הפגישה, שנראו הגיוניות בכל שלב אבל כשמחברים אותן יחד אינן הגיוניות כלל. 
אז קבענו. וכשהוא הופיע מהצד השני של הכביש, המתנתי מחוץ לכניסה של הקפה ההוא, הבחנתי בו.  הוא היה נראה מבוגר, גבוה, קצת כפוף, שמוט כתפיים, חולצה אפורה, מכנסיים כהים, חגורה, אקדח תחוב מקדימה בצד ימין של החגורה. למראה האקדח נבהלתי.  והוא לא ניסה כלום, לא ניסה להתייפייף, לא להרשים. בא ישר מהעבודה. לאה מהחיים, מאובק. סבל מכאב בטן באותו יום, לא חש טוב. ואני לא נמשכתי ככה אי פעם לגבר בחיים שלי, על המקום...משיכה שהיא פיזית ורגשית ושכלית. הרגשתי אולי פעם ראשונה מה זה בעצם גבר. 
כל החיים שמעתי על דמויות גבריות כאלו בסדרות בספרים ובסרטים. פתאום ניתנה לי ההזדמנות לחוות את זה. גבר שלא רק עלה בדרגות עד אלוף משנה דרך שירות קרבי, שלמד והשלים תואר דוקטורט במדעי הרוח, והוזמן לכנסים ודיברו בעבודת התזה שלו. שאנשים מעריצים אותו.  לא, זה לא רק זה. למרות שעזב את הבית כנער ולא השלים אפילו בגרות. שעבד ופרנס את עצמו מגיל 16. ולא ידע מהבית אנגלית, ולא ידע יותר מדי, כי ככה זה אצל דתיים חרדל"ים. וכל התארים האלה לא משנים, הם היו אבק. חוויתי אותו וזה היה משתק. עצמה בלי שיעור. איכויות של מנהיג, נסיך. אנחנו רואים דמויות כאלה במשחקי הכס או שר הטבעות, רובצים על הספה או באולם הקולנוע וזוללים פופקורן. אבל ישנם אנשים כאלו. אז זה גבר? חשבתי לעצמי וחייכתי.
כמה עצמה חשתי. הוא הגיע ולחץ את ידי ונכנסנו וישבנו. לא חשתי בנוח, גם הוא לא. גם כשדיבר אתי וניסה להיות ידידותי.  חשתי לחץ בלתי פוסק, לצד משיכה ועניין כביר. ראיתי איך הביט בי וידעתי שהמראה שלי, שהיה מצודד והיה בו משהו תמים וכמעט בקונטרס וחוסר קשר מוחלט למקום שממנו בא, יצר את המשיכה. השמלה שלי שכביכול נשמטה כל הזמן, הפלירטוט הקל אך המתוחכם. אני יודעת שמצאתי חן בעיניו וכך גם אמר לי.  איך נהנה שרמזתי שהוא חידה בלשית. שנינו אהבנו ספרי בלש .
בפגישה הראשונה ולפניה נתן לי לדבר בחופשיות ולהתנהג כאילו אני מובילה או מחליטה. הוא לא חש צורך לקפוץ ולהכריז "אני קובע". למרות שהיה דתל"ש ולשמוע ממני על הרב ועל היהדות לא היה קל עבורו. קבענו להיפגש סמוך אליו כשאבקר את המשפחה. "סגור", קבע בחיוך קל.  סמוך לדייט השני שקבענו, באוירה ירושלמית הפעם, כתב לי ברגע האחרון, שעות ספורות לפני הפגישה, בשעה שהטלפון היה סגור בגלל השבת אצל קרוביי הדתיים, שהתחרט בגלל לבטים שלו, ענייני דת וגיל. כתב שאנחנו רק נזיק זה לזו. וכשדברנו בטלפון, נשמע כמו מכונה. אף שאמר לי שבאמת מצאתי חן בעיניו. שפעמים רבות פוגש נשים וקשה לו להימשך. אבל אתי כן. כך אמר וסיים את השיחה במכאניות.

כל הלילה לא יכולתי לישון. אני זוכרת. הייתי בירושלים, היה מוצאי שבת. בכיתי אל הכר. קמתי בבוקר ונסעתי הביתה, היה ערב חג ראש השנה. הייתי מוקפת אנשים ולגמרי לבד עם מחשבותיי. לא יכולתי לחשוב אלא על זה.  אמרתי לעצמי שוב ושוב, הוא לא מעוניין, עזבי.  אחרי יום נוסף הקרבתי את עצמי, כתבתי לו ובקשתי הזדמנות נוספת, הוא נענה בחיוב.  אבל כבר בשיחה שלפני כבר חשתי את השליטה המרה שלו במצב. 
יום הפגישה השנייה היה יום לא טוב. בעבודה חשתי חוסר בטחון, מה שמאוד השפיע עלי. גם הרכבת קצת התעכבה. הייתי בלחץ. כשהגעתי הביתה התקלחתי בחופזה, התארגנתי התלבשתי. כשענדתי את העגילים מול הראי, הרגשתי שאני הולכת להתעלף. נתקפתי חרדה עזה, כבדה, הדם שלי זרם בקושי. 
כשהגעתי למקום הפגישה, במרכז השכונה, עמדתי שם כמה דקות ואז לפתע ראיתי אותו על האופנוע. זה היה אופנוע הארלי שחור צהוב, והוא עצמו היה לבוש שחור, קסדה שחורה, מכנסיים כהים. נראה כמו לוחם, כמו אביר על סוס. אשכרה. גבוה מאוד, חסון במידה מדויקת. אני הייתי כמו קונטרס, לבושה בשמלה פרחונית קיצית קצרה, מגפונים חומים. רזה מדי, חיוורת.  הסרתי את משקפי השמש ושמתי אותם שוב.  הרגשתי פשוטו כמשמעו שאני עומדת להתעלף כשעצר לידי. זה נשמע כמו שורה הכי צ'יזית, אבל באמת, העיניים הכחולות שלו בערו מתוך הקסדה. הוא נשאר כך, בוחן אותי, לא מהר לרדת מהאופנוע. הוא חייך. נראה כמו מכונה, כמו מכונת מלחמה, ואהב את זה. ולא יכולתי להישיר מבט. הייתי נרגשת כנערה. הייתי...מאוהבת. 

אין דבר נורא יותר מלהגיע לדייט שני מאוהבת.  איך אפשר לתקשר בקלילות, לעשות סמול טוק של נימוסים, כשאת טעונה כל כך?  באמת, מגיל 16 לא קרה לי דבר כזה. אבל הנה, אחרי עשר שנים, קרה. ומה שכל כך הזוי? שברגעים האלו, היופי והעדינות שלי נגעו בו. ראיתי במבט, שאני מעניינת אותו. הוא חייך אלי ונראה נמשך אחרי . אני לא חושבת שהוא חווה את הרגשות שאני חוויתי, אבל עניינתי אותו. לא היה ספק. הוא רצה שאעלה על האופנוע ונרכב יחד לאזור הנמל. הרי הביא אתו קסדה שניה.  אבל אני התנגדתי. המחשבה לשבת כל כך קרובה הביכה אותי. אני פשוט... פחדתי, הרגשתי שהוא שולט בכל. על המקום חוויתי התקף חרדה ולא יכולתי...לא יכולתי להביא את עצמי להתקרב אליו ולעלות. "איך אעלה על האופנוע ככה?" שאלתי בעצבנות קלה. לבשתי שמלה קצרצרה. " אני לא אסתכל", אמר וחייך.  אחרי שהמשכתי להתנגד אמר לי " היית צריכה לחשוב על זה מראש". הוא צדק כמובן. 
משם הכול החל להיפרם.  התחלנו ללכת לכיוון הים. לא חשבתי לרגע שיתנגד להליכה כזו. אבל לא תאמתי אתו. בדרך זרק אלי הערות סרקסטיות.  כשהגענו לחוף, נפלתי על הספסל. ישבנו מול הגלים. הוא ניסה לדבר אתי, ניסה לפתח שיחה . אני פשוטו כמשמעו לא יכולתי. לא יכולתי לנהל שיחה אינטלקטואלית, כיפית, קלילה שרצה. הוא הרי סופר שכלתן ואני לא הענקתי לו את סוג החיבור שרצה. ואילו הוא לא נתן לי את מה שאני רציתי.  המצב דרש בטחון מסוים, קוליות, שכבר לא היו שלי. לא עם גבר שאני יושבת חצי מטר ממנו מאוהבת.  
אני לא יודעת אם הוא ידע מה האימפקט של המעשים והמילים שלו עלי, אני מניחה שלא. גם הוא היה מתוח. בכל מקרה, ס' הלך ואיבד את סבלנותו. החל למנות את החסרונות בינינו: "מה כל כך מביך בלדבר על....?" ,"השיחה לא קולחת", וכו וכו.  הרגשי את הפערים בינינו, הוא דיבר אלי כאחת מהפקודים שלו. חוסר הרגישות שלו פצע אותי.
החל למנות עובדות אבל לא כמו מבקר אלא כמו אדם שקורא בשמות לאנשים בחדר, והאנשים נענים לו, קמים ואומרים "כן". זה כאילו כל מילה ומשפט שאמר, לא היו רק אבחונים למשהו קיים אלא שהוא יצר אותם תוך, כאמיתות שלא ניתן למחוק או להפר. הסמכותיות שלו עלתה בצורת הדיבור המדויקת, החדה.  לא ידעתי מה לעשות בי. הרגשתי כמו ילדה, שלא יכולה לתת מענה. הרגשתי שאין בי שום דבר. והרי הכרתי אנשים מבריקים ומרשימים, אבל כאן הייתי משותקת מול הגבריות הזו. "אני אוהבת כוח", אמרתי, כשדברנו על פוליטיקה ועל מירי רגב, אותה לא סבל. "כולם אוהבים כוח", ענה.  האקדח שלו הציץ מחגורת המכנסיים . כל הדרך הלוך וגם חזור דיבר על נשקו. עברנו בשכונות ערביות והוא דבר בצער שעשויים לראות אותו ולחשוש מפניו. ולחשוב שהוא בלש. אולי רצה שיחשבו כך.

 אמנם דברנו על יהדות, על מגילת אסתר ועבודה סמינריונית שכתב, על הרעיונות שלי. והוא אמר שזה יפה.  אבל הרגשתי את הרתיעה, את המרחק בו יושב ממני. התהומות שלו, שהזכיר בדייט הראשון, אז הוא הזכיר אותם בחיוך, ואילו עכשיו הלכתי על ידם, מרגישה את עמקם, וסמיכותם, בעצמה. פתאום דברים שאמר קבלו הגיון. אמר שלא צריך שיטפלו בו, שלוקח לו זמן להיפתח. הם קבלו הגיון אבל בהיפוך, כל דבר שאמר על עצמו היה ההיפוך לאמת, בחוויה שלי. ראיתי שהוא פצוע, ושיש לו צורך משמעותי להיפתח. שזו התקשורת היותר עמוקה בינינו.  רציתי אינטימיות הרי, ואינטימיות פיזית לא הייתה, לא בשלב כזה. הוא זקוק לכך שתיווצר שיחה. שיחה אינטלקטואלית לא הצלחתי, או לא הצלחנו, לייצר. "אתה יושב נורא רחוק ממני", אמרתי בכאב.  ואז, פתאום, הוא התחיל לדבר על האלימות שחווה כילד, אמר שהכו אותו עד זוב דם. שכולם ידעו במשפחה המורחבת (הוא בא ממשפחה מוכרת ומיוחסת בציבור הדתי)  ולא עשו דבר. העובדות הן לא העניין, אלא החוויה שעברה במהירות שנוי. לפתע נחשף מולי מאוד, ואני פישלתי. פעם נוספת.  פעם שלישית. פעם שלישית גלידה. לא הייתי אמפטית , החזרתי את השיחה אלי.  לא הייתי שם בנקודה שרצה או הציע קרבה. לא רציתי קרבה פצועה, על אף שבלי שהבנתי, הייתה זו הקרבה הפצועה שכנראה חברה בינינו מההתחלה. לא רק זה, כמובן, אבל בלי שידענו, גם זה היה שם. דברים רבים נאמרים בין גבר לאישה במצבים שכאלה, אבל דברים רבים אף יותר לא נאמרים. הוא אמר לי בעצם,בלי להגיד, אני פצוע.  ונזכרתי שנושא האלימות והמחיקה של המשפחה  (הוא לא שומר אתם על קשר) עלה בכל שיחה ומפגש בינינו, פחות או יותר.  "נאבקתי הרבה מאד להיות מי שאני", אמר לי יום קודם כשדברנו בטלפון.
משם הכול קרס, הוא נעמד ואמר שלא טוב לו. עמידתו הייתה חלשה מאד, הוא התנודד, כאילו הולך ליפול. ואז התחיל ללכת ממני מהר, עם כל צעד מעט העניין או החיבה או המשיכה שלו כלפיי נמוגו.  סבלתי סבל עצום, ניסיתי כל מה שיכולתי לגרום לו שיפסיק ללכת. אבל זה לא עזר. התנצלתי על האופן שהגבתי למה שספר. והוא אמר לי בקשיחות:"פשלת בעניין האופנוע, ועכשיו זה..". 
ואני אבדתי כיוון, עברתי התקף חרדה נדמה לי. אפילו התוודיתי על המשיכה שחשתי אחרי הדייט הראשון. והוא אמר לי בתגובה: "שלוש שנים לא הייתי עם מישהי". בקצור, נורא. דחייה מוחלטת. חזרתי הביתה חפוית ראש, בכיתי כל הלילה. רעדתי. וחודשים רבים לקח לי להתאושש. למרות שעברו שנים, ומאז הקמתי זוגיות, עד היום לא שכחתי אותו.  אבל אני לא אשכח את האנרגיות הבלתי נתפסות שעברו אלי במפגש בינינו. אנרגיות עצומות. מאז שהכרתי את ההוא בגיל 24 לא פגשתי אדם שאתגר את עצמת החוויה. האנרגיות, הדיוק, המכאניות. והנה, לא אותו סדר גודל, אבל דמיון מפחיד. העובדה שנולדו בדיוק באותו יום ושנה, החיבה לספרות בלשים וחידות הגיון פתלתלות.  שבועיים אחרי כל זה ישבתי בתחנת אוטובוס בקינג ג'ורג' ופתאום נתקלתי בהוא, הולך במהירות, כמו רוח. וכן, נראה לי שהוא ראה אותי בדיוק כשם שראיתי אותו.  
עם ס' זה נגמר בהשפלה וכאב עצום, כשכתבתי לו אחרי כן ענה בצורה מכוערת והוסיף: אל תיפני אלי עוד. אחלתי לו בהצלחה והתנצלתי, ומחקתי אותו.  אחרי שלושה שבועות שלחתי לו מייל אישי ואמרתי שנפגעתי, הוא לא ענה.  אחרי חודשיים, נתקלתי באופנוע שלו בדרך לקורס על יד הקריה, בפעם האחרונה, נעצרתי לרגע והמשכתי בדרכי. תם ונשלם.
רם הנסתר על הגלוי. ויש אנשים, יש אנשים שבמפגש אתם מזכירים לי את זה.  יש אנשים , דווקא אנשי המילה, שביני לבינם הלא נאמר עולה עשרות מונים על הנאמר. ואז אני נזכרת שבלבן שבין האותיות השחורות מצויה רובה של השפה. 

על מה אנחנו מדברים: על אהבה? על כישלון?  על אהבה? 

יום ראשון, 14 באפריל 2019

אני טקסט פוליטי


מפרסמת פעם נוספת שני פוסטים, אחד שחובר סמוך למערכת הבחירות הקודמת (3.2015), והשני עוד קודם, במערכת הבחירות שלפניה (12.2012). אני חשה ששניהם דייקו באופן יחסי, ובמיוחד מה שכתבתי על דמותו המתעצבת של המנהיג במציאות הישראלית של ימינו: 


קסם בורגני פריפריאלי

21.3.15


יש משהו מתקתק וחזק מאוד, כמעט ארוטי, ברגשות העם כלפי מנהיג אמיתי. הדמוקרטיה המערבית הצמיחה מעט מנהיגים אמיתיים, באופן יחסי, לעומת מלוכה או דיקטטורה.  כעת נראה שישראל מצליחה להצמיח מנהיג כזה. מה שקרה השבוע החל את הדמוקרטיה המלוכנית בישראל, ואני סבורה שזו התפתחות רציונאלית והגיונית. גם כמסורתית, שמאמינה בתכלית גורל העם היהודי בישראל. אבל גם כמי שהצביעה למחנה השני, הבנתי מהן תוצאות הבחירות, חוויתי הלם ועשיתי "חישוב מחדש". דברים צריכים להשתנות.  אני לא חושבת שאשוב להצביע למפלגת העבודה.  ראשית,  היא כבר לא כל כך מייצגת אותי כמסורתית. שנית, אין בה ייצוג לספרדים.  מאחר ואני חצי חצי במוצא ואין לי פצעים או זכרונות מרים מדי משנות החמישים, עד כה לא שחק העניין תפקיד. אבל כעת כאשר הזהות השבטית בישראל הולכת ומתחוורת, לא רק לשני השבטים המובהקים של אשכנזים ומזרחים, אלא בדרך שמזכירה יותר את החלוקה המקורית, לפי אזורים במדינת ישראל. יושבי ההר, יושבי הדרום, המרכז, השפלה והצפון.  הקווים השבטיים והקווים הגיאורפיים של ישראל שלובים זה בזה. ועם הזמן, הם ילכו ויתבהרו. אנשים שחשים קרבה ליישוב יהודה ושומרון יעברו לשם כשיפתחו עוד ועוד פרוייקטי בנייה אטרקטיביים ביישובים הללו. אנשים אחרים יעקרו לדרום בעקבות הבנייה שם באיזורי הנגב, ארד וכן הלאה. כנ"ל בצפון.   בעשור הקרוב צפויה תנועה ושנוי של מיקום גיאוגרפי כביכול בגלל הזדמנויות נדל"ן אך בפועל גם בהתאמה לזהות השבטית של תושבי ישראל.  השבטיות חוזרת ובגדול.   הבעיה בחלוקה אשכנזי- מזרחי היא שהיא פשטנית מדי. צריך עוד זהויות ועוד חלוקות.  עד שיתגלו 12 הזהויות המקוריות, אנשים נדונו להמשיך לפשפש בזכרונות מבית סבא וסבתא בתקווה לחלץ משם זהות.  אבל זה לא מספיק.  נחזור למנהיג.  נרצה או לא, לפנינו עומד כיום מנהיג אמיתי, חזק.  זה דבר שרוב תושבי המערב הדמוקרטי לא יכולים לומר על מנהיגיהם. קשה לי עם המנהיג הזה כי לתחושתי הוא לא מונע מאהבה ורגש אלא משכל ונתוח קר.  אבל אולי הוא הכנה לדבר האמיתי, למנהיג האמיתי שיעלה- קשה לדעת.  אולי נתניהו הוא טיוטה לשלטון הדמוקרטיה המלוכנית שעם ישראל באמת משווע לו.  בינתיים, הפוליטיקה הישראלית מעולם לא נראתה מרתקת, מפתיעה וקוסמת כל כך.

ועוד הערת חושבים:  השמאל הקלאסי, זה של שנות התשעים,  מלך בזכות גבורתו בשדה הקרב.  גנרלים מהוללי קרבות הם הם אצולת השמאל. זו בדיוק הסיבה לנטיית הדור הצעיר, ההולך ומקצין שמאלה משמאל, התנערות מערכי המיליטריזם. שכן יש פה אמת, מיליטרליזם כשלעצמו המנותק מהיהדות והאמונה הוא ריק ואלים.  הבעיה שאת ההיתוך הזה לא ניתן לעשות בתוך קבוצת השמאל המקורית, חילונית אשכנזית אתאיסטית, אלא עם עוד חלקים בעם, מסורתיים מזרחים, או דתיים לאומיים. רק היציאה מתוך הקבוצה שהנה האליטה הקודמת, וחבירה לקבוצות המחוברות לאמונה וליהדות, יכולות לתת לשמאל את ההצדקה למיליאטריזם שהיה תמיד מנת חלקו.  משפחת גפן לדוגמא, אצולת השמאל,  עלתה לגדולה בזכות משה דיין.  כנ"ל משפחת רבין.  שכונת צהלה, מקום מגוריו של יצחק הרצוג, הוקמה בידי קצינים יוצאי צה"ל.  השמאל מבין כי גבורתו בקרב היא שהקנתה לו את מעמד האליטה, אבל מבין לצד זה (אפילו מבלי להבין במודע) שהנתוק מהזהות היהודית הוא שפגע והוריד אותו מעמדו בהובלת המדינה בסופו של דבר.   עם זאת לא ניתן ולא צריך לבטל את זהות הלוחם המהולל שנתן לנו דמות הצבר האשכנזי אתאיסט, אלא יש לחבר אותו עם דמות הלוחם המסורתי מזרחי שהתהווה בשנים האחרונות. רק יחד הם יכולים לקנות חזקה על המדינה הזו בלב שלם.  ולכן צמח פה המנהיג שצמח: לוחם מחד, מחובר ליהדותו מאדך. 




אופטימיות זהירה

12.2012

מעניינות אותי שתי תופעות: תופעת המחאה החברתית מלפני שנה, וכן התופעה של אינטלקטואלים, בעיקר אשכנזים, היוצאים נגד הדת ומחזיקים בדיעות שמאל ושמאל רדיקלי. תופעה תאומה היא רגישות חברתית שצצה בתנועות שמאל  אנטי דתיות/ לאומיות כמו דע"ם, חד"ש ודומיהן,  שמבקשות לקרב אוכלוסיות מיעוטים המאופיינות בזיקה לדת דווקא.  יש כאן תהליך מרתק והוא מרתק כ"כ מהיותו דיסונאנסי. ואני תמהה למה לא דנים בו סוציולוגים ישראלים? אבל ככל שעסקתי בשאלה השנייה הבנתי שאותם סוציולוגים הם חלק בתופעה.
האליטה האשכנזית 'רגישה' לאוכלוסיות מקוטבות לה. אי אפשר ללמוד משהו מתופעה אם לא מנסים להתחקות אחר האמת שבה. מהי נקודת האמת שהתופעה הזו מציגה? האליטה האשכנזית בארץ  נסוגה, דמוגרפית ומוראלית.  הציבור הזה, מרוכז בת"א  ופזור בחיפה עילית, ומעט בדרום (עומר) ובקיבוצים , יודע שימי הנהגתו מסתיימים. זו אליטה שיורשיה נושפים בעורפה.  יחד עם ההבנה שהתהליך בלתי הפיך, נוצרת הזדהות עם ציבור מוחלש וזר באמת ( ר"ע מרדף הדרכונים הזרים).     במקביל, מקום הדת בקרב אותן אוכלוסיות בהן מנסה  הקבוצה הזו לתמוך: אוכלוסיות מסורתיות,  שבנויות על טקסיות דתית אשר שמרה אותן, נתנה להן כוח וזהות.  הטראגדיה של אותן אוכלוסיות   הוא שבר ביישוב ערכים מסורתיים אלו במודרניות מערבית .  אותן אוכלוסיות מיעוטים לא יכולות או רוצות לוותר על הזהות הדתית -  להיפך. כל נסיון לפורר אותה  יגרום לתגובת נגד . היישוב הנחוץ הוא בין המסורת, עמוד השדרה, למציאות מודרנית בה יצליחו לשרוד כלכלית. 
  אבל השמאל האשכנזי שיוצא לעזור ולדבר בשמם, מורכב מאנשים שמייתרים ויוצאים נגד ערכים  מסורתיים.  מתוך  זה הם עורגים למיעוטים מלכתחילה!   ולכן לא נוצר ולא ייווצר  מפגש בין שתי הקבוצות הללו והכמיהה היא פיקטיבית , הטלה של צורך נפשי קולקטיבי,  אמירה בשתיקה על הדרך שהאליטה האשכנזית  תופסת את מקומה.   למי שרוצה לומר משהו על הליבראליזם וזכויות אדם - אני לא קונה את זה. זה אולי היה נכון לשמאל של שנות השבעים שמונים - לא רלוונטי כעת. השמאל היום הולך והופך לא ליבראלי ולא הומאניסטי (במובן הקלאסי של המושג).  וודאי לא החלקים היושבים באוניברסיטאות.
לעתים מדברים על ארצות הברית כמודל  למדינת מהגרים (למשל פרופ' רות גביזון, שאני מאוד מעריכה) . מכאן הגיעו הדיבורים על חוקה או מדינת כל אזרחיה וכן הלאה.   ההנחה היא שאם בארה"ב זה עבד, אם שם הצליחה האמריקניות לקלף את זהות מהגריה, גם כאן זה יעבוד.   במציאות זה ההפך :  בארה"ב  הגרעין המשותף, החוקה, מאחיד את הזהויות. אך בארץ ישראל הזהויות השונות מועצמות שכן ישראל שבטית בעצמותה. ישראל היא  צומת  תלת דתי וכל נסיון לטשטש את זה רק יעלה תגובת נגד.

הופעת המחאה החברתית .  לפני שנה נעשה נסיון ליצור מפנה פוליטי באמצעות תנועה ספונטאנית לצדק חברתי. כל זה כמובן לגיטימי,  אבל   במה הכל הסתכם?   במקום עליית מפלגת שמאל שניזונה מהמומנטום ,  השמאל רוסק לשלוש מפלגות שכוחן מינורי - מול גוש ימין מחוזק. באופן אישי,  כמצביעת עבודה, אקווה שכניסה לקואליציה תאפשר המשך פעילות בנושא החברתי.  ויתכן שגוש הימין ייקח את זה לתשומת לבו.   הישראליות של ימינו מבוססת על מסורתיות וטקסיות צבאית+דתית.  דמותו של משה פייגלין היא פנומן שצריך להמשיך ללוות את הבשלתו בשנים הקרובות.
למעשה, ערכים אלו משותפים גם לשכנינו אלא שלישראל יתרון המידתיות והיכולת להכיל זהויות שונות (אפילו להעצים אותן). וכך נמנע הקפאון, רעיוני או כלכלי.  ובכל זאת,  ישראל הולכת ומשתלבת בסביבה וזה מראה על הבשלה. היא בעלת זהות משולשת מרתקת: דת לאום וארץ. והדבר מהדהד בכל רחבי העולם.   מטבע הדברים, תהליכים המתוארים בכתבות כאלה, חייבים לקרות.  אני לא רואה אותם כשליליים. להיפך.
 כשיעבור הזמן הציבור שייקח עליו להנהיג יהיה מורכב מציונות דתית-ממלכתית יחד עם מזרחיים מסורתיים.   הנהגה כזו תיצור הידברות נכונה יותר עם המדינות השכנות, שכן הערכים  דומים וקרובים יותר לערכי המזרח התיכון, וודאי יותר מאלו של האליטה האשכנזית שניסתה, ונכשלה, בקידום שלום או מאזן שקט באיזור.  אני אופטימית.

יום ראשון, 10 בפברואר 2019

לזכרה


קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: 
  
   (ישעיהו פרק ס פסוקים א-ב)



כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...