יום שלישי, 16 ביולי 2019

דו רה מי פה סול לה סי


הנביעה של העצמות החזקות ביותר, אהבה ויצירה ואמונה, היא נביעה משותפת. יש רגעים שזה נהיר מאוד.  אני שומעת את ה"מתיאוס פסיון" של באך, שנים אחרי ששמעתי אותו לראשונה כנערה. אני זוכרת, בן זוגי היה צ'לן ומומחה למוסיקה קלאסית, ישבנו אצלו בדירה ושמענו במערכת מאוד מאוד איכותית את היצירות המוסיקליות הכי טובות שנכתבו. על פי רוב, בעירום. ככה רכשתי השכלה מוסיקלית ותרבותית רצינית ששמשה אותי כל ימיי.  היה איזה לילה,הייתי לבדי בדירה, ישבתי דוממה על הכורסא בסלון, עם האזניות הענקיות האלו על ראשי, שמעתי את כל היצירה איזה שלוש שעות. וכשהתנגן ה- Erbarme disch  ירדו לי דמעות. 

            

Have mercy

Have mercy, my God,
for the sake of my tears!
See here, before you
heart and eyes weep bitterly.
Have mercy, my God.

 
 בן הזוג, שעזב בינתיים את הצ'לו, התלבט תמידית אם לבצע בכל זאת את הסוויטות לצ'לו של באך.  זו הפתיחה ליצירה, הסוויטה ה-1.  הרגשתי רצון לחתום דווקא כאן. מי שמאמין שיש מעבר לנראה, ככה זה לראות את הקול;











יום שבת, 6 ביולי 2019

מקימי?


חיכיתי לקרוא את "מקימי" של נועה ירון דיין בדיוק כשהיא ובעלה יובל דיין התפרקו.  זה כל כך אני, כל כך מאפיין אותי. כמו נועה, גם אני בת מזל דגים. מזל של סופים. אין לנו הרבה יתרונות בולטים, מלבד כושר משחק והסוואה טובים, אבל אנחנו הכי רוחניות שאפשר.  עד שאי אפשר.
 בעבודה החדשה אני עובדת כל כך הרבה שעות ומגיעה הביתה ונופלת מעייפות. ככה זה . אני לא יודעת כמה אחזיק מעמד בצורה הזו. המשרד מקומה 11 יפה, מרחוק רואים את הים. אבל אין לי זמן להציץ בו.  אני צריכה להוכיח את עצמי. ולהיות נחמדה שעות לאנשים שאני בקושי מכירה. כולם נחמדים, ויש הרבה מאוד אור בחדרים. אבל זה אור מעייף.

מקימי, איזה שם יפה. וכל כך מדויק.  קראתי על ההתרחקות של בעלה, יובל דיין, הגירושים שלהם. לא שהוא כל כך עניין אותי. היה לי ברור תמיד שהיא המאור הרוחני. הספר שלה יפה ונוגע מאד.  הוא מזכיר לי את עצמי לפני כמה שנים, כשלמדתי את ליקוטי מוהר"ן עם הרב שרקי.  למדנו עם הרב שלל של נושאים, ובכלל בשנה הראשונה שהלכתי לשם למדנו רק רמב"ם ופרשת השבוע ולפעמים משנה.  אבל אז, ערב אחד היה שיעור שהוקדש לרבי נחמן. אני לא זוכרת בדיוק על מה דובר אבל הרגשתי בשיעור הזה רגשות שלא הרגשתי מעולם. כלומר, זה לא מדויק. הרגשתי אותם פעם אחת במפגש עם ההוא, היוצר,  רק שאז זה בא ברע ובעודף: לקחו אותי לבניין הכי גבוה ובעטו אותי עד הגג. ואז אלצו אותי להסתכל למטה, להבין שהנפילה ארוכה ומסוכנת. והשאירו אותי שם, לחרוד לשלומי. 
אבל כשלמדתי את הטקסטים של רבי נחמן זה פתאום, איך לומר, כאילו העלו אותי במעלית קומה אחר קומה. עד שהגובה הפך לידיד. כן, אין מה לעשות, רבי נחמן זה משהו מיוחד. אין את מה שיש לו אצל אף אחד אחר. הוא מכוון לתקופה שלנו, למסכים, לחשמל, למהירות. עוד לפני שאלו נוצרו.  כשאני קוראת את הסיפורים שחיבר אני מרגישה כל כך חופשיה.   היה כתוב בספר מקימי: " האמונה היא המפתח לחירות".  אצלי זה קרה קצת אחרת, המגע בחירות, הפתאומי, המגע המסוכן והכביר, נתן לי אמונה. פיקסל אמונה. והאמונה הייתה תוצאה של מגע באמת כלשהי. והאמת הייתה החירות. 

אמונה זה דבר כל כך מורכב ועדין ובלתי נתפס, שאין סיבה להפקיד אותו בידי 'דתיים'. חילונים, דתיים, מסורתיים, אלו הן הגדרות מפלגתיות. זה פחות משנה. המסורת חשובה, "והגדת לבנך", אבל חייבים להבין איך זה קשור לכאן ועכשיו. לפסיק הקטן שהוא אתה. למה דווקא אני? זו שאלה שנכון להתעסק בה, ורק המאה ה-21 מעזה לעשות את זה בחוצפה הראויה. אנשים דתיים, הרבה דתיים מבית, לא חצופים מספיק, וצריך הרבה מאד חוצפה כדי להתקדם רוחנית.  מצד שני, חילונים אדוקים חווים את השקר שבכל זה. ואני מבינה גם אותם.  הסיבה שהדת עובדת, ההתלבשות המידית על נקודת הטיפשות, אם נרצה,  מקבילה לגירוי המיני והמהומה שהוא מחולל. גירוי מיני הוא דבר בהמי כביכול, נמוך. אבל בעצם הוא לא נמוך בכלל. גם גירוי של דבר מזון דרך ריח טוב, גם גירוי אחר שעובר בחושים. אבל המין, יותר מכולם,  הוא המערך הכי מקביל לאמונה דתית שאני יכולה לחשוב.  לעצמה שבה אדם שמרגיש פתאום אמונה, מרגיש .  

אני לא זוכרת מתי לקחתי ככה ספר ולא הפסקתי לקרוא. אני אדם יחסית משכיל ובצעירותי קראתי ספרים בלי סוף. אבל מתישהוא הרגשתי שאני מבקשת מהספרים יותר מחוויה שכלית או רגשית. שאני רוצה משמעות. ואין משמעות בספרים. השורש של משמעות הוא שמ"ע, ואותיות מתות על דף לא משמיעות קול. רק קול יכול לתת משמעות. 
תמיד ידעתי שהרוחניות שלי תשמור עלי. לכן לא פחדתי ללכת כמה שיותר רחוק. אני מסוגלת לחוות יהדות לעמקיה, מבלי שיימנע ממני לבחור כיצד ברצוני לחיות. הסממנים הדתיים לא היו נחוצים לי.  אני מכבדת אותם מאד אצל בני משפחתי, מבינה ואף מחבבת. אבל הם לא נחוצים.  ובכל זאת, אני מתגעגעת. כשקראתי את העמודים האחרונים ב"מקימי" בכיתי. אני לא יודעת למה, מפני שלא נכתב שם משהו עצוב. אבל בכיתי, כי מה שנכתב היה רוחני מאד. וגם אני רוחנית, לפחות לפעמים.  אני זוכרת שקראתי פעם, באחד הביקורים שלי בירושלים, את שיר השירים. מקובל לקרוא את זה לקראת שבת. אז קראתי ובכיתי  בכי של התרגשות גדולה. וזה דבר מאוד מאוד מנקה.  אני מרגישה נקייה עכשיו, נקייה ממה ?  מכל הטעויות שאני עושה ביומיום שלי.  מכך שוויתרתי לפני 4 שנים על המשך ההתקדמות שלי בכיוון המסוים הזה. החלטתי שאני לא רוצה.  אבל הנשמה שלי עדיין מחכה שאורה לה איך להמשיך.  ואני חושבת, לקראת השבוע החדש שנפרש עלינו, שבוע טוב, שאני רוצה לשוב ולהתחבר לאמת היפה שהאירה בי בגיל 24 ובגיל 27. וזו לא אמת דתית וזו לא אמת ליצית או שכלתנית. זו אמת, ככל הנראה, שמעבר למילים.

לך דומיה תהילה 

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...