יום רביעי, 14 באפריל 2021

כמה מחשבות על השואה


קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה מהם ומצאצאיהם כיום, כישראלים.  בעייתם של האשכנזים, כקולקטיב, זה שעיקרי הזהות שלהם נמחו וכתוצאה מכך יש בהם שמטילים ספק ב'זהות' בכלל כמשהו שקיים באמת. הם לא מאמינים, מזדהים בעומק לבם, בזהות. חלקים נרחבים מהם לא מאמינים בעומק לבם בכך עוד והם רואים עצמם כאזרחי העולם, כשזהותם מרוחה בין שדות תעופה ולשונות זרות.  אין זהות אשכנזית אמתית, היא נמחית בתוך הישראליות. הישראליות קמה על האשכנזיות. אם לוקחים קבוצה ועושים בהם שואה, אז הקבוצה הזו תאבד במובנים רבים ולטווח ארוך. לא זהותה הביולוגית של היות אדם, זה לא. אבל מה שמלבישים מיד אחרי כן, השכבה הבאה. יהודי ישראלי. הישראלי החזיק דווקא כמה עשורים, אבל אנחנו רואים שבהמשך זה נחלש אצל הרבה אשכנזים וזאת כי אין זהות ישראלית בלבד, אלא הזהות היא מורכבת: עם-דת-ארץ.  בכל מקרה לאשכנזי בן ימינו, כקבוצה, אין זהות חזקה. הרי בפרט יש בחירה ואילו בכלל זה אחרת. חלק משמעותי מן הכלל האשכנזי נמחה בצורה כה מדויקת שלמעשה הוא הקים את מדינת ישראל כמעט נטול זהות. ובמילה זהות אני מתכוונת למורשת, שורשים. גלות אשכנז מחתה את עצמה ולכן נוצרו פה סיפורים אלו או אחרים על כנענים, ציונים, קיבוצים, מלכות דוד, כמו חליפות שנתפרו על פי הזמנה. 

אילולי היו עולים ארצה יהודים ממוצא ספרדי ומזרחי, קבוצות אחרות שהגיעו מגלויות אחרות, שאינם חלק מהתפוצה של יהדות אירופה, ישראל המודרנית לא הייתה שורדת. הזהות הישראלית אשכנזית היא פיקטיבית כיון ששורשיה נמחו על אדמת אירופה. יהדות אשכנז נותצה בשואה, אי אפשר להשתקם מזה. אי אפשר לצפות מהקבוצה הזו לייצר זהות אמתית. הזהות האשכנזית אמריקאית החזיקה מספר עשורים מזהירים, אבל היא נטמעת במהירות. יהדות ארצות הברית קיימת כמוזיאון. זה כמו אדם שאומרים לו, אתה יתום. גם הוריך היו יתומים. גם סביך משני הצדדים היו יתומים, וכן הלאה עשרים או שלושים דורות של יתומים, שהם אינם שרשרת של דורות אלא פיסות מנותצות. 

כשהגעתי לראשונה לגרמניה הייתי רוצה לומר שהרגשתי כעס או כאב, אבל הרגשתי התלהבות רבה. מפגן הכוח, העצמה, הגאונות יש לומר, של האומה הזו, הוא מפגן ניצחון. מה אפשר לעשות נוכח זה? והגברים הגרמניים יפים, מרשימים מאד. זו האמת והיא חייבת להיאמר. נכון, זה לא אותו דור. אבל זו אותה אומה.  אני אוהבת מוסיקה קלאסית. וידוע לכל כי פסגת המוסיקה הקלאסית הולחנה בידי מספר גרמנים/ אוסטרים, לרוב תחת אצטלה דתית. נכון, היו גם מלחינים צרפתים, ספרדים, אנגלים ואיטלקים. ובכל זאת. מוסיקה קלאסית היא עניין גרמני מאד ואי אפשר להימלט מזה.  זו שאלה שנטחנה עד דק, אבל האם אפשר לשמוע את מוצרט ואת באך ואת בטהובן אחרי השואה? ברמה הפרטית העקרונית, כן. אבל לא ניתן להתעלם מכך ששלושתם מלחינים בני הלאום הגרמני. קשה המפגש בין ישראל לגרמניה - קשה המפגש בין יעקוב לעשו, יאמרו תלמידי חכמים. 

אפשר גם לשאול, נוכח עוצמות השנאה שהתפרצו באותן שנים דרך מנגנונים מאורגנים ומורכבים של לוגיסטיקה ויעילות, למה בעצם השואה לא קרתה קודם לכן?  אולי עקב הבשלת המהפכה התעשייתית דווקא במאה העשרים.  אולי כי בעת של תהו ובהו, בו היה העולם נתון במלחמת העולם, אומות יכלו לחשוף את פרצופן האמתי. אבל האם השואה חשפה פרצוף?  זו בעצם המשך השאלה. האם היו פנים ? התשובה היא כן. 

למי ששכח, אי אפשר לאדם לעולם להשיג את הבנת האל. כשקוראים על השואה לעומק, מתפוררת האמונה באל, והאמונה בכלל. מתפורר הכול, אפילו המשיג/השואל.  זה לא ניתן, לבנאדם, להחזיק את האמונה יציב וברור נוכח הדברים הללו. בפרט, בכלל, בעיקר בכלל. אך אם מפנים את הראש מהשואה, קמים ומושכים הלאה את המבט, מבינים שההמשך שלה היה הקמת מדינת ישראל והתבססותה והצלחתה המזהירה, קיבוץ גלויות, ניצחונות, על כל מה שזה אומר, וכבר מרגישים איזו ריגשה בלב. אז כבר יש לב ויש הרבה מה להרגיש בו. וכל הדברים היפים שהם ישראל שלנו. 

 רק בסדר גודל של אלוהים אפשר לעשות משמעות מצירוף הדברים הללו לכדי קו אחד. איזה יצור אנושי, יכול לחבר בין שתי אלה למרות שברור כי הם מחוברים ויוצרים חץ אחד ברור, חץ ההיסטוריה, משמעות המתגלה בזירת התרחשותה. איזה בן אנוש יכול למצוא משמעות סיבתית בשואה? הרי זה חור שחור. ודווקא באופק האירועים, למרגלות החור השחור, קמה מדינת ישראל ועם השנים גדלה וזוהרה התעצם כל כך עד שממרחקים, מרחקי הזמן, נתקשה לראות אותו. רק בזיכרון. רק הזיכרון יכול להפיל אותנו לחור השחור של השואה. אז מה הקשר? איזה משמעות נעשה מכל זה? לאלוהים הפתרונים. 

יום עצמאות שמח לכולנו 🎇

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...