יום שבת, 8 ביוני 2019

גלות וגלוי


מה שהכי מוזר,  החוויה האנושית שלי היא נבדלת, נישאת. לא מתוך התנשאות, לא מתוך שפלות, גם לא מתוך אי יכולת לקיים קשרים חלילה או אי אהבת אדם. להפך, אני אוהבת להיות בחדר מלא אנשים אוכלים ושותים ושמחים, כמו שהיה שבת האחרון. אבל זו האמת שלי. לכן אני מתחברת לדמויות של משה רבנו ואסתר המלכה.  הם הקריבו את גורלם ונטעמו במקום שאינו ידוע. משה לא נכנס לארץ, גם אסתר לא. ולשניהם היו כמה שמות. 
 אני לא חווה את החיים האלה כמו אנשים אחרים, האשליות שמקיימות אותם נכשלות לקיים אותי.  בגיל 35,  במובנים רבים עוד לא מיציתי את החיים. אך במובנים אחרים, אולי עקרוניים יותר, אני מבוגרת ממש. זה לא נאמר במן התנשאות.  או הגזמה. באמת. אני פשוט במן אי התאמה בין גילי הכרונולוגי לגילי הרגשי. המצב ההפוך שכיח יותר אני חושבת: בני 40 או 50 שמסרבים להתבגר. בחברה שלנו זה אפילו יתרון, להרגיש צעיר וכו.  
 קצת מפחיד להיות ככה, אבל זה המצב.  עם כל השנים שעברו,  נותרתי אגנוסטית מאמינה. האמונה היא מן פיקסל אמונה. הספק לרוב נוכח יותר מהפיקסל.  לפעמים אני מאושרת, לפעמים פחות. הדבר העיקרי שמחזיק את אמונתי זה המדינה שלנו. לכן, סליחה על הציניות, הפוסטים של מירי רגב על פרשת השבוע מרגשים .

קיים תהליך של תזוזה רוחנית בקרב ישראלים בדורנו. מי שלא מודע לכך, או לא מרגיש, ירגיש בבחירות הבאות או באלו שאחריהן. כמובן שהביטוי הוא גם פוליטי. אני אחת שמחברת בחזקה, בלב ובמחשבה, את הרוחני והפרטי עם הפוליטי והכללי. העניין שלי בפוליטיקה ובטרנדים רחבים ככל האפשר נובע למעשה מהעניין שלי ב-עצמי וב-אני הפרטי.  העדרו של חיבור כזה הוא מה שמפריע לי ברוב התנועות הרוחניות השונות, כמו יוגה מדיטציה וכדומה. כלומר, וודאי שאפשר וכדאי ללמוד כמה שיותר סוגי חכמה, אבל חכמה שאין לה יישום פוליטי רחב היא מוגבלת ונשארת רק חכמה.

לא משנה מאיזה בית אדם בא, חילוני, מסורתי, דתי, חרדי, בודהיסטי,  עליו להיאבק לנסח את עצמו ואת רוחו מחדש. אז מה יש ביהדות? העובדה שהיא לא באמת דת, אלא גם היסטוריה. ולא רק היסטוריה, היא גם חדשות.  אני פותחת את ערוצי החדשות ורואה ביטויים למה שלמדתי ביהדות, במקומות הכי נסתרים הכי פרטיים. וזה כוח. זה מקור לאשליות רבות אני בטוחה, מקור לסכנות עצומות, מקור לטירוף. אבל מי שלומד להתבונן בדברים בצניעות, בשכל צלול, ישאב מכך המון כוח.  ועל זה רוב התורות הרוחניות אינן מדברות אבל היהדות דווקא כן. לא בדיוק היהדות שאני מוצאת בקרב קרובי משפחתי הדתיים מירושלים דווקא, גם לא זו שאני מוצאת אצל חברים דתיים לאומיים מיישובי יהודה ושומרון.  כלומר, הם אוחזים ברסיסי אמת. אבל רסיסי האמת הגדולים ביותר מוחזקים אצל האנשים הייחודיים, מובחנים, פחות. אצל ישראלים מראשון לציון, אשדוד, אילת, באר שבע, כרמיאל או נשר. במקומות כאלה שאינם צבועים  בגוון מסוים אלא שוררת בהם שקיפות, שקיפות שמעידה על ריצוד הכלל, שם ניתן לראות היהדות בעצמתה.

אנשים שמתחברים, מתחזקים, שבים למקורות, מגלים את עצמם מחדש. הם עסוקים ביחיד ובפניו נוכח עצמיותו הנגלית. אני הולכת ומגלה את הציבוריות. זה מסע משונה, אבל זה המסע שלי.  ככל שאני לומדת, ובשבע , לא עשר השנים האחרונות למדתי לא מעט, אני מרגישה יותר את החברה הישראלית. אני מתחילה להבין אותה, את לבה הפועם, ובשלב כך גם לאהוב אותה. הדברים שהכי מרתקים אותי הם הקשר בין ניואנסים רוחניים או מחשבתיים, אלו שפענחתי, שעברתי עליהם בהבזק בנעורי, ולמקם אותם כפיסות בפאזל הרחב של הציבוריות.
בסופו של דבר, המסע שלי הוא הבנת הכלל, הציבור הישראלי ואף הבינלאומי על גווניו.  זה התחיל ממקום הכי אישי, הכי אילם, הכי טראומתי, שנפתח באפריל 2008, בישיבה בבית קפה מול עוד אדם, והולך ומתחבר למקומות הכי רחבים של שלטון, שבטיות, חלוקת כוח ומגמות בעולמנו. הדוגמא הכי בולטת עבורי היא דמותו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.  החיבור בין הכלל לפרט הוא המסע שלי. הוא האישי שלי. הוא העצמי שלי.  והתשוקה הכי גדולה היא התשוקה לאהוב את הכלל ובו בזמן את פרטי פרטיו עד כדי אבדן אבחנה. זוהי, אם תרצו, זוהי אהבת האל שלי. אינני יודעת מה זה או מי זה אלוהים.  אף אחד לא יודע.  יש דבר אחד שאני יודעת, אני יודעת שאלוהים זו מילה. זה שם. יש עוד מילים שמרכיבות את שמו.  הן הדבר היחיד שאני יודעת. מילים נרקמות לשפה, שפה היא מערכת הדם של הציבוריות. השפה והכסף מחברים את הפרטים לציבור, במידה והציבור משתמש בהם.

מלבד היותו מילה, אינני יודעת דבר. הדרך שלי ללמוד על אלוהים היא ללמוד את אופני הדיבור השונים בהם הציבור, או חלקים מהציבור, משתמשים במילותיו.  זוהי הדרך היחידה, הראלית אם נרצה, ללמוד אותו. דרך שאיננה טרלול גמור, שאיננה הזיה או בדייה. אנחנו לא יודעים עליו דבר, אבל יש לנו מסורת מסוימת. יש לנו ספר שמורה את רצונותיו, כביכול. מה שאיננו כביכול אלא עובדה, יש לנו מסורת של שיח על אודות רצונותיו. על הלכותיו - ההלכה. אם נלמד את אופני השימוש של בני האדם ברצונו, התייחסותו של הציבור לשמותיו, נוכל ללמוד אותו. אלו נתיבי הגישה הרציניים. כל דבר אחר, כל קביעה, השערה, פלפול, נידונים לכישלון.  כמו שאמר הרמב"ם במורה נבוכים, לומר שאלוהים קיים או אלוהים איננו קיים זה היינו הך. זה מעבר למונחי הקיימות שלנו. לקח לי שנים להפנים את האבחנה. ולהגיע למידת הצניעות הנדרשת כדי להכילה.  אנחנו צריכים לעבוד עם השפה, זה מה שיש לנו. זה מה שניתן לנו. זה וקצת הומור. 

4 תגובות:

  1. אז את לייבוביצ'יאנית?

    השבמחק
    תשובות
    1. לא, המחויבות ההלכתית שלי נמוכה.
      זיקה למסורת עם קריצה לזירה הפוליטית, שמדברת אלי בהרבה.

      מחק
  2. וואו, כמה שאנחנו שונות..............חוץ מדבר אחד. גם אני מרגישה שאני עובדת עם השפה......והרבה הומור.

    השבמחק

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...