יום חמישי, 4 במרץ 2021

הבשורה על פי עוז

 אני משליכה עכשיו מהרהורי לבי, אל סיטואציה שאני לא מכירה ואין לי בה חלק.  אבל עמוס עוז, אני קוראת את ספרו האחרון, "הבשורה על פי יהודה" שיצא ב-2014, מה שמכאיב לי בעמוס עוז ותמיד הכאיב זה שחשתי אצלו חוסר תקווה. איזה ייאוש.  עבורי הוא גדול הסופרים הישראלים. היכולת שלו לברוא דמויות, שהינה הן עומדות כאן קיימות על ידי, היא משהו נדיר.  אבל לא בכך העניין. העניין הוא שמבחינה רעיונית אין הוא נישא לגבהים של ממש.  והייאוש הזה בו אפופות רוב היצירות שלו, במיוחד הגדולות, והדמויות שלו, זה חלק  ניכר מהעניין. 

לפני כמה שנים כשיצא " הבשורה על פי יהודה", עוז רואיין איפשהו. והוא נשאל על ירושלים. ואז הוא אמר שירושלים תמיד נוכחת אצלו, אבל לא ירושלים של עכשיו. אלא ירושלים של פעם, של שנות החמישים ותחילת השישים. ירושלים של לפני 67'. ירושלים שהיא, כפי שציין, עניה, וקטנה ומחולקת, ותושביה רובם ככולם כותבים וקוראים ומעורבים במה שקורה, שהתמהיל האנושי בה שונה מאד.  אבל זו ירושלים עצובה מאד, ירושלים של המוני אלמנות והורים שכולים. ירושלים של לפני 67 שאז חל איזה מהפך משמעותי.  ועמוס עוז רואה את המהפך הזה, שהעלה את ישראל על המפה הבינלאומית, שאיחד את ירושלים, הוא רואה אותו כמשהו רע. כאיזה פצע מזוהם שמאז ניסו לכסות אבל אי אפשר. וזה עצוב. כל חודש אני מגיעה לשבת, למשפחה שלי, לעשות אתם את השבת. לפעמים גם יוצא לי לטייל קצת בעיר ובמקומות שונים מסביב. ירושלים של היום היא מקום נהדר, מלא חיים, אנשים,  ואפשר ממש להרגיש איך מתגשמים בו דברי הנביא זכריה: 

א ויהי דבר-יהוה צבאות, לאמור.  ב כה אמר יהוה צבאות, קינאתי לציון קנאה גדולה; וחמה גדולה, קינאתי לה.  ג כה, אמר יהוה, שבתי אל-ציון, ושכנתי בתוך ירושלים; ונקראה ירושלים עיר האמת, והר-יהוה צבאות הר הקודש.  {ס}  ד כה אמר, יהוה צבאות, עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו, מרוב ימים.  ה ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה.  {ס}  ו כה אמר, יהוה צבאות, כי ייפלא בעיני שארית העם הזה, בימים ההם--גם-בעיניי, ייפלא, נאום, יהוה צבאות.  {פ}    ז כה אמר יהוה צבאות, הנני מושיע את-עמי מארץ מזרח, ומארץ, מבוא השמש.  ח והבאתי אותם, ושכנו בתוך ירושלים; והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים--באמת, ובצדקה. 

ואני, במהותי? אני לא באמת אדם דתי.  אבל אי אפשר לקרוא את הפסוקים האלו ולהתבונן בירושלים של עכשיו ולא להתרגש, להריח איזה אושר סמוי, משהו משתנה לטובה. הסיבה היחידה שאני קצת מאמינה, זה שאני רואה את מה שנכתב ורואה את המציאות העכשווית, ורואה שהם הולכים ומתקרבים.  וזה נותן בלבי שמחה רבה, אופטימיות.  ועמוס עוז ודמויותיו לא חשו את השמחה הזו. היא לא מחלחלת אליהם עד הסוף. עכשיו, אצל אדם בינוני ורגיל, אולי זה לא כל כך משנה. אבל אדם שניחן גם בכישרון בלתי רגיל וגם במעמד בלתי רגיל, שלא יהיה מסוגל לראות שהדברים מתקדמים ויש איזו שמחה ואופטימיות, זה גוזר גם אלימות וכעס וצער בלתי רגילים שמתאספים אצלו דרך קבע.  

הספר של בתו, גליה, שהוא לא ספר פוליטי אלא אישי, אבל למעשה ספר מאד פוליטי בדיוק בגלל זה, משלים לי איזה קו קשה ואלים וכאוב ובלתי מתפשר שיש בכתיבה של עמוס עוז. אני מתכוונת, שהוא לא היה מסוגל להשתנות באמת. וכמו שצריך היה אדם במעלתו להשתנות עם שנוי הזמן ולשמוח במה שנהיה מהמקום שנקרא ישראל. לדעתי, הוא נחסם מבחינה מחשבתית ונתפס באיזו נוקשות שהכשילה אותו. הוא לא היה מוכן לגמישות, לתמורה משמעותית בגישה הכללית שלו וזה עצר אותו  וציער אותו, אבל גם ציער את סביבתו הקרובה, כך נראה. בכך הוא דומה לשלוש הדמויות המרכזיות בספרו האחרון " הבשורה על פי יהודה". שלושה אנשים דוממים, עציים שלא משתנים ולא מתחלפים אלא הולכים ומתיישנים כמו רהיטים בתוך בית אפלולי. וזאת כי על פי עמוס עוז, אדם הוא סך אמונותיו ורעיונותיו. וזו תפיסה מיושנת ששייכת למאה ה-20 אבל לא למאה ה-21 שאיננה אידיאולוגית בכלל. אנשים מדלגים היום בין דעות כמו בגדים. לאנשים בימינו אין יותר מדי תפיסות עקרוניות. הספר כתוב בגאונות, אבל ניחוח של התיישנות נסוך עליו. 

עמוס עוז הוא גאון אמתי של רישום דמויות, גברים או נשים, עצים או בתים, רחובות או רוחות, אבל הוא בינוני בהבנה גיאופוליטית, ראיית מאקרו, נרחבת יותר. זאת בניגוד, לדוגמא, למישל וולבק. וולבק נופל מעוז ביכולת התיאורית. אבל הוא פנומן של ראייה רחבה של זרמים ותתי זרמים דרכם החברה הצרפתית, המערבית ולבסוף הבינלאומית, עוברת ומתמרת. וולבק נכן ביכולת ספקולטיבית מדהימה להריח את הכיוון ולכוון את דמויותיו ועלילותיו אל העתיד. עמוס עוז כותב כתיבה נוסטלגית, פניו אל העבר, פחות או יותר בכל ספריו. וולבק כותב כשפניו אל העתיד.   ולמה דווקא את וולבק אני מזכירה ? כי עמוס עוז, כסופר עם סוודר, רצה יותר מכל בתפקיד הנביא.  אבל למרות כשרון העל שלו כמספר הוא דווקא לא ניחן בכך.  הכישרון לקלוט את המגמה הרחבה הוא שונה מכישרון התיאור והעפלה למנגנונים הפסיכיים של הנפש. לפעמים יש חפיפה בין שני הכישורים - לפעמים לא. כמו שיש אנשים שהם מוסיקאים מחוננים וגם מהנדסי חשמל מעולים. ויש שלא.   בכך הוא מזדהה עם אחת הדמויות היותר טראגיות בספרו, דמותו של שאלתיאל אברבנאל. שאולי כמו עוז, שגה בהבנת המגמה והימר בכיוון הלא נכון של ההיסטוריה. וכמו עוז, היו שקראו לו בוגד.  וכן, כמו יהודה איש קריות. 

אז מי משקר? גליה עוז בוגדת? או אביה, הסופר הנודע, הבוגד?  ההיפוך ביחס השאלה הזו יוצר מתח מעניין מאד וטוען את הספר כולו במתח שונה ואם נרצה, מתח עדכני.  גליה עוז יצרה מהפך לא רק בתדמית של אביה אלא בתמהיל הספרים שלו. הכתיבה של עמוס עוז כמו תמיד מבריקה אבל ספריו אכן החלו להתיישן.  דווקא במה שקרה עכשיו עם בתו, נזרק הדם בלחיים. התעורר משהו, איזה חיות.  הקריאה ב"בשורה על פי יהודה", ספרו האחרון משנת 2014,  מרתקת על רקע ספור נקמת הבת.  לרגעים ניתן לדמות את עמוס עוז עצמו בתפקיד הבוגד, בוגד בתפקידו כאב, כאיש הגון ומוסרי, בוגד בנו שהאמנו שהוא אדם טוב, ובוגד אולי, כמו דמותו של שאלתיאל אברבנאל, באלו שהלכו על פי תפיסת עולמו ומצאו עצמם בחוסר סנכרון עם המגמה השלטת בישראל.  אבל במקביל, נראה שהוא למעשה הנבגד. נבגד על ידי בתו במהלך אכזרי ביותר של רצח, רצח שמו הטוב על ידי אישה שדומה לו מאד, בשר מבשרו, שבבירור לא רצתה פיוס אלא נקמה.  

אין תגובות:

פרסום תגובה

  מתנה לקוראיי היקרים. השבוע היה לי יומולדת, ומטבע הדברים היו מחשבות שונות על מהלך הדברים ומקומי בהם :)  השיעור הזה עזר לי לגבש את מהלך מחשב...