אני שומעת את ניל יאנג , harvest moon. בדיוק מסדרת את הדברים לקראת הדירה החדשה. פתאום נתקלתי במשהו שהיה שלי בגיל 16. נזכרתי ב-א', האהבה הראשונה שלי. שלנו. אולי אפשר לאהוב באמת רק פעם בחיים. זמן רב חשבתי שלא. אבל הלילה, עם ניל יאנג ברקע, פתאום נראה לי שתמיד יש אחד.
מה אני כבר יודעת? זיכרון זה כוח מוזר. הצלילים נמתחים כמו מיתרים בלילה, כסופים לאור הירח. והאהבות, אני מרגישה, כולן נמתחות להן. היינו זרים פעם, אני ו-א'? כן, בזמן הנצח שלפני פגישתנו היינו. ועכשיו אנחנו כמעט זרים. לא יחד. כל אחד בחיים שלו. מה נשאר? מה, מהאימפריה שהייתה פעם אנחנו ?
האם אני מאוהבת בו או בזיכרון? האם יש הבדל? וזה כל כך חזק עכשיו, מאיים להסיט אותי ממסלול חיי. עשרים פאקינג שנה עברו. היינו בני 16 ו-17 כשהכרנו. ונזכרתי איך נסענו לאכסניית הנוער ההיא בהר כרמל, וקראנו יחד את המלך ליר. את השירים של אבידן. הסתובבנו ברחובות חיפה בלי להכיר שום דבר והיינו מאוהבים... הזיכרון עז מדי ואני לא מצליחה להתאפק. מתמסרת לו לחלוטין . לא אמרו לי שזה השיא, אבל איכשהו אני מניחה שתמיד ידעתי. הסכמתי בשתיקה שזה יהיה השיא - וכך היה. מדהים כמה לא מרכזי היה עבורי הבשר. וגם היום, עלי להודות, הוא איננו. כנראה ככה זה אהבה שלא תלויה בדבר. היא לא בטלה. עשרים שנה וזה חזק ופועם כמו לב.
זיכרונות הם כמו מכתבים? כמו הודעות במייל, בוואטסאפ? אי אפשר שלא להסתכל ולקרוא. כן, זו תמיד הייתה רק אהבה אחת שחיה בפנים וחכתה לצאת החוצה. וזה היה משהו חד פעמי בחיים שלי, אם להיות כנה. ולא חזר עוד. לא הייתה לי עוד אהבה כזו. אבל, אני מבינה עכשיו בגיל 36, זה לא נגמר. זה שינה צורה. חלק ממני. חלק מדברים אחרים. המצב הזה יכול לקרות רק בהתחלה. וזאת משום שזו לא רק ההתחלה. שם גלום כל המהלך. כשזה נגמר, בכיתי על כל האובדן שעוד יבוא.
יש גיל לאהבה. אין גיל לזיכרון. עברו עשרים שנה ופתאום אני שם, במאה אחוז שם. זוכרת כל פרט, את הריח, את צורת הדיבור, המחשבה, התמימות, התחכום. הכאב הנורא שאין לו שם על כך שהכול עתיד להיגמר. כשהזיכרון חזק כל כך, ובמיוחד מציף את הרגש, קל לפעמים להתבלבל. זיכרון זה כוח אדיר ומוזר. כח שקט ומלכותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה