אהבה היא לא מילה

אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. לא. אני בחיים גם לא אוהב. אהבתי עד שלא היה טעם. אהבתי ימים ולילות. אהבתי אותו שנים ורגעים. אהבתי עד שחליתי והבראתי ושוב חליתי ושוב הבראתי. בחיים לא נתקלתי באדם כל כך בלתי מובן.  אדם שכל כך פצע, והיה אדיש ואטום ורצחני. עם זאת, כל כך רגיש. בחיים לא ראיתי אדם כל כך פגיע ועם זאת מלא עצמה. מישהו עם קול עדין וכל כך משכנע, לא יכולתי על שבריריותו המשלה. אהבתי בו הכל, הנוכחות ואי הנוכחות.  אהבתי אותו במחיצתו ואהבתי אותו בהעדרו. אהבתי אותו על כשרונו הכביר והחד פעמי, ואהבתי אותו על חולשותיו וטעויותיו העקרוניות. אהבתי אותו על אשליותיו ועל אמונותיו. אהבתי אותו מרגע שהתוודה בפניי שהוא חלש, שהוא הרוס רגשית. אהבתי אותו יותר מאת העולם בו הוא פעל ונע. אהבתי אותו אהבה מוחלטת, מוחלטת. 

 יודעים מה זה אהבה מוחלטת? אהבה מוחלטת אינה רגש, אין לה משקל. היא הכל. והרגשתי אותו בכל העולם. הוא גדל וגדל מנוכחותו הצנומה. אהבתי אותו כך שהאהבה גלשה, לעתים תכופות, אל כלל האנשים. אהבתי אותו כמו שאוהבים ילד. נכון, הוא לא יצא לי מהרחם, אבל הרחמים שהרגשתי היו כמו. איך אני יודעת? אני יודעת.   אהבתי כל כך שהרגשתי מה הטעם בחיים, למה לי כל זה? למה הפרויקט האנושי חשוב?  הכרתי בחשיבותם של אנשים, חגבים, אפילו אבנים. אהבתי אותו על הרגעים השוליים, כשיצא לעשות קניות במכולת עם שקית ירקות, כשדיבר. ושכנע. כשרומה, כשרימה. אהבתי את האנושיות שלו, את התמודדותו עם הימים החולפים, את האנשים שסביבו, האנשים שנגעו בו, שהיו לידו. אהבתי את הטעיות הנוראיות שעשה. אהבתי את עיניו הדחוסות, בוהות בסקרנות, בולעות כל בדל מידע. 

אהבתי אותו בצורה שפירקה אותי לגורמים, חתיכות היסוד של המציאות. היא פרקה אותי למשפטים ואז למילים ואז לאותיות. לכן כשנתקלתי בה, בהמשך, הבנתי מהי קבלה: מה הכוונה שלכל אות יש תפקיד, כל אות מבטאת את המהות הרוחנית, את הרצון. כשמפרקים את הכל לחלוטין נשארים עם אותיות, ואז עם השתיקה. כדי להגיע לרמת פירוק כזו יש להפעיל כוח עצום, תשוקה. והייתה לי תחנת כוח גרעינית בלב. אהבתי ואהבתי ואהבתי בלי הפסקה ימים ולילות וימים ולילות וזה לא עבר. שבע שנים זה לא עבר. שמונה שנים זה לא עבר. אחר כך זה נרגע, כמובן. אבל לא עבר. מספיקה מילה, מספיק ריח, מספיק אור מסוים. הכל עולה. עננים קלים של זיכרונות. 

אף פעם לא אהבתי כמו שאהבתי אותו. בחיים לא. אני בחיים גם לא אוהב.  הגעתי לנקודת קצה, צומת של שתי אפשרויות: למות או לחיות. בחרתי לחיות. בחרתי לחיות עם תחנת כוח גרעינית. לחיות עם זיכרון של אבדן, של חרדה מטורפת, של פירוק.  לא מתי מוות קליני, אבל מתי מוות רוחני. הייתי חייבת, כדי לבחור לחיות. באותו יום כשנפגשנו בקפה, אני זוכרת, 31.3.08, שבועיים אחרי שמלאו לי 24, אותו יום כל מה שהאמנתי בו מת. כל מה שחשבתי. כל מה שהרגשתי. הבנתי שהתאהבתי בגאון מטורף ועכשיו אני לכודה בעולם מחריד ממנו אין דרך לצאת. עכשיו, שתי המילים הללו מודבקות בצורה שיש בה זילות - אני רוצה למחות! אין הרבה גאונים. ואין גם כל כך הרבה מטורפים. עוד פחות מזה בקבוצת החיתוך, גאונים מטורפים. אבל הוא, הוא באמת כזה. גאון מטורף שמעלה הצגה מול אנשים ומוסדות. שמתפקד, שמתפעל, מתמרן אנשים לעשות כרצונו. לכוד בלולאה. לכוד בצורה נואשת במה אנשים חושבים, או אומרים. במה שאנשים רגילים נחלצים ממנו בגיל 14,15 על פי רוב. לפעמים, המאחרים, נחלצים בגיל 21. אבל לא הוא. הוא כלוא. הוא לכוד.  כמובן שמי שאוהב אותו נלכד. ואי אפשר להיחלץ, אי אפשר לשכוח. 

אהבה. ביסוד העולם יש אהבה. היא מוסתרת מאחורי דברים איומים ונוראיים, היא מוסתרת מאחורי הזוועות שהאנושות מעוללת, שהטבע מעולל, מאחורי אקראיות שאין לה שמות. היא מוסתרת, אבל היא שם. היא מחייה. היא החשמל אליו כולנו מחוברים, דרכו כולנו מונשמים. אהבה בצורה הרחבה, בצורה שאין לה צורה אלא אור, בלה בלה בלה, אין מספיק אותיות ואין מלים. אבל זה מה שיש אחרי הכל. לבי נפצע ברסיס אהבה מוחלטת, אהבה שאין לה סוף. הלב פצוע, הלב מזוהם מכאב. השנים עוטפות את לבי ומנסות לחבק, להרגיע. והרסיס בתוכי. והוא תמיד יהיה. אולי תמיד היה? אני לא בטוחה. אבל מבעד לכאב המנוול שתופס בעצמה כשאני מוציאה את כל הבולשיט, כשאני נפתרת מהכול, כל האנשים וכל המחשבות וכל הסברות וכל הדתות וכל אלו, אני מצליחה לחדור מבעד אשליית הכאב ולהעביר אצבע על הרסיס עצמו, ואז להיכנס פנימה לתוכו ולהרגיש את האהבה הלכודה. לכודה בתוכי. לכודה בכולנו. עטופה בזוהמה וברוע מחריד ובזעקות שאיש אינו שומע, או מפנה את מבטו כדי לא לשמוע. אהבה שלא קוראים לה אהבה והיא לא מילה. אהבה היא לא מילה.