יום חמישי, 7 ביוני 2018

חלום אמריקאי


נדב אייל חיבר ספר על כל מה ששוטף את העולם, בעיקר אמריקה, בשנתיים האחרונות:"המרד נגד הגלובליזציה".  
לפני חצי שנה התחייבתי  לפוסט 'שנה לבחירתו של דונלד טראמפ'. ולא עשיתי זאת.  עצלות? לא, זו אינה הסיבה. הסיבה האמתית היא שאני מתקשה לומר את כל מה שעל לבי.  נדב אייל מתבטא ברהיטות, בלוגיקה, מקיש דבר מתוך דבר.  אך אני, שהקדמתי אותו בהבנתי את אמריקה, אמריקה הנוכחית, צומת אמריקה, לא יכולה להביא את עצמי לכך. כי זה יהיה שקר.

דונלד טראמפ נבחר כי הוא עשה לנו שמח. זו הסיבה הפשוטה, מהבטן.  אבל זו סיבה אישית, אישיותית, וטראמפ לא נבחר בגלל אישיותו אלא למרות אישיותו. את בחירתו אפשר לבחון בכמה מישורים, מישורים מקבילים שאולי לעולם לא ייפגשו ואולי הם כבר חותכים, נשברים זה בזה, פוצעים אף אותנו. 
לא ניתן להבין, שנה אחרי, מדוע המציאות התנפצה לשיאה (או שפלה) המסוים של מערכת 2016.  לא ניתן להשיג את המציאות הכללית בלי מוסיקה, בלי הומור, בלי מיסטיקה, בלי גסות, בלי כל אותם אספקטים המודרים מספרי מדע המדינה.    בניגוד לאייל, אני לא חושבת שהגלובליזציה קשורה לבחירתו של טראמפ יותר מהמלחמה בסוריה, גם לא יותר או פחות מהיותה של הילארי קלינטון מתמודדת בינונית. או מכך שטראמפ הוא מזל תאומים, איש עסקים שקלט שהמפלגה הרפובליקאית היא חברה במשבר שאפשר לקנות בשורט, או שהפך את הפוליטיקה לראליטי אחרי שמונה עונות מצליחות ב"מתמחה" של NBC על ידי מפיק "הישרדות".  אלו הן עובדות, אבל הן אינן מניעים. פוליטיקה היא אינה מדע. לכן אפשר להבין מדוע אני לא יכולה לכתוב כמו ב"המרד נגד הגלובליזציה". אני כן יכולה להסתכל על אמת דרך אנשים.

 אם נפרום את האמת , אלו חוטיה: 
-  בחירתם של מי שידעו שוליים.  מי שעמלו לטפס והקשיבו למה שספרו להם, וידעו שוליים. ולא רק כלכליים. מי שפסחו עליהם, בקידום בעבודה, באירועים חברתיים, בחיי משפחה וחיי המין, בחלומותיהם ובתקוותיהם. מי שראו שיש מסיבת ענק והם אינם בדרך אליה והם לעולם, כל עוד חיים, לא יגיעו. הכי הרבה שיוכלו זה להסתכל במסכים, בטלפון ובטלוויזיה ובמחשב, על אלו שכן.  מי שראו שיש מרכז, יש צומת, והם אינם עומדים בו. ולא, לא הכל זה כסף!   יש אושר אצל עניים בכסף, יש אומללות אצל העשירים בו. שוליים הם לא נחלת העני והמרכז לא נחלת העשיר. 

-  בחירתם של מי שמעזים להאמין. להאמין במה?  סיפורים דתיים, סיפורים לאומיים, סיפורים צבאיים. אמתיים ולא אמתיים, מההווה ומהעבר ומהעתיד המדומיין.  מי שמאמינים שניתן לתקן את העולם, גם דרך ספורים, דרך אשליות.  מי שנוטים להאמין, אך גם לחשוד. מי שמעזים להאמין בגדול מתוך הבנה שכך יוכלו לממש. שהעתיק יכול להפוך לעתידי, שהקדום הוא הקידמה. אפילו העברית תומכת בסברה זו.

-  בחירתם של מי שמבינים שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים. ומי שלא רוצה להישמט, צריך לנצח. שהאמת היא מה שקלטו כילדים במגרש המשחקים: המנצח לוקח. והניצחון הוא על חשבון. ואין דבר שמחבר בין אנשים כמו אויב, וכוח החיבור בא מתוך כוח הניתוק. וכמעט כל האנשים שווים בתכונה אחת: ברצונם להצליח ולנצח. לא (כפי שהמערב אומר לעצמו) בשום דבר אחר. וכמו שבספורט או בריאליטי אנשים רוצים לנצח בעצמה, כך ההבדלים ביניהם נחשפים בעצמה דרכו. הרצון הוא המאחד, ותו לא. ומתוך בירור הרצונות האמתיים, החשופים, הפשוטים והילדיים, ניתן להשלים בין הרצונות ולקרב את השלום בין האנשים. 

אלו, בקווים כלליים, האנשים שהביאו למפץ של בחירות 2016. והאדם עצמו, דונלד טראמפ?  
אינני יודעת מיהו. אך אני מרגישה כאילו אני יודעת בדיוק מיהו. זוהי תחושה חזקה מאוד, מיוחדת בנוף של היום, בייחוד הפוליטי. אישיותו היא אישיות מקרבת ומרחיקה, ושניהם אמינים באותה מידה. הוא יכול להימנות על כל שלושת הקווים, המאפיינים את מי שתמכו בו. ובאותה מידה הוא יכול להיחלץ בקלות מתיוג, כי הוא לא שייך למחנה כזה או אחר. ובאותה מידה הוא בדיוק חלק, נכס לכל סיטואציה חברתית, מחולל מהירות ודרמה והומור. יוצר שיח, שמחה, כעס, ובעיקר מקום. האם יהיה נשיא משמעותי לאמריקה? יתכן מאוד שכן. הבעיה היא יותר מה יהיה אחריו. הריק, הבור, הזעם, האש שתתלקח אחרי שכבר לא יהיה בזירה, הצורך שלא ייענה, עשוי להביא את אמריקה גם לעימות אלים. אין לדעת.  ואולי לא, אולי הרווחה הכלכלית תגשר על הכל. 
אך אמריקה כבר מצויה במשבר תרבותי. בצומת. טראמפ הוא עוד מרכיב בתמונה, לא הגורם ולא התרופה. אמריקה משתנה, מאבדת את זהותה המקורית. היא לעולם לא תשוב למה שהייתה אחרי המלחמה הגדולה, השאלה היא למה תהפוך להיות. בייחוד אם תהיה עוד מלחמה רצינית. האם הוליווד תשרוד? האם הדמוקרטיה תשרוד?  המהירות אוכלת הכל. השאלה אם אפשר יהיה לעמוד בקצב, ומה על אלו שלא עומדים כבר עכשיו. אמריקה היא החלום האמריקאי, השאלה האמתית היא מי החולם? 

2 comments:

  1. חיכיתי לפוסט הזה, ולא אכזבת. מאוד אהבתי את משפט הסיום. בכל זאת אני לא מאמינה שדברים משתנים לגמרי, אלא כמו מטוטלת, או כמו ספירלה. דברים חוזרים אבל אחרת.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה. מעניין מאד מה שאמרת לגבי המטוטלת, ואני מסכימה. ובכל זאת אנחנו חיים בזמנים משונים.

      מחק

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...