יום ראשון, 9 בדצמבר 2018

שם

אני מרגישה שהמהות שלי היא לתת לאנשים משהו, לגלות איזה אושר סמוי.  זו מהות שצפה מהמפגשים שלי עם אנשים, בעיקר היותר משמעותיים שהיו בחיי. כי אנשים מפקידים בידיי את סודם, פותחים את לבם מבלי שבקשתי שיעשו זאת. מבלי שהבנתי שעשו זאת.
ומשעה שזה קורה, אני חשה מרחק מהם. אני מרגישה מבוכה או הסתייגות, אפילו זעם. אבל אינני יכולה לתת להם מה שהם מבקשים. אני לא מצליחה לגאול אף אחד, לעשות אותו או אותה מאושרים. אפילו לא כל כך את עצמי. אצל נשים זה מתבטא ברצונן שאני אלמד אותן דברים, אסביר להן. אצל גברים זה מתבטא ברצון שאכיל את התכנים הפנימיים הרוגשים בנפשם, ואראה מוצא מהלולאה. 

במיוחד מפתיע כשהדבר קורה עם אנשים שמממשים איזה דימוי שיש לי על הצלחה, על כוח. על וירטואוזיות חברתית, כשרון שמעבר להגדרה. אולי כי הם נרקיסיסטיים או פתוחים, אולי כי לא אכפת להם להיחשף. אבל נדמה לי שזה לא משהו שתוכנן. ונדמה שזה תמיד הלם רציני לשני הצדדים, כי יש חוקי שימור בדברים האלה.  לפני שבוע מישהי שצעירה ממני בעשור, צעירה שלומדת משהו בחינוך ומדעי הרוח, דברה אתי על פמיניזם לרגל שביתת הנשים. ואז אמרתי לה משהו והיא הסתכלה עלי בעיניים בורקות ואמרה: וואו,  לא חשבתי על זה ככה. תסבירי לי עוד (על הקשר בין מצב הנשים למצב היהודים בגולה).
ואני התחמקתי מיד.  הרגשתי צער כי אני משתדלת להימנע משיח אינטלקטואלי כבר כמה שנים טובות. זה מסב לי צער ומזכיר לי משהו שיכולתי להפוך להיות ובחרתי שלא.  

אבל בחיים שלי, בחיים הרגילים, הווידוי פשוט קורה, באופן טבעי.  ואז אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. כמו בשיר ההוא.  מה אני אמורה לעשות?  זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום.
אני לא מספיק חולת שליטה כדי להיות גורו, ואין לי מספיק כוח להיות פסיכולוגית. אז מה אני ?  יומן קולקטיבי של אנשים שבעל כורחם כתבו את הדברים הכי כמוסים?  אבל זה לא רק אנשים, אלו גם מגמות. אני מתעניינת במגמות כמו באנשים. אני מתעניינת במשחק ולא רק בכלי המשחק.  אני טובה במיוחד באנשים, אבל המגמות הן שמשליטות את הכיוון לאנשים.  אולי לכן המשיכה הרוחנית למושג 'מזל תאומים', כי הם חדי אבחנה במגמות כמו שאני באנשים. ויחד, מהמפגש של שני הצירים קולחת האמת הרחבה, הכללית. 

אנחנו נמצאים בנקודה מרתקת בזמן-מרחב. אני מרגישה, דברים מתאספים אט אט לקראת הנקודה. אני לא רוצה לדבר על דברים שיהפכו אותי להזויה, קודם עבור עצמי. אבל הדברים האמתיים הזויים מדי אפילו בשביל ההזיות המוגבלות שלי.   לכן חשוב לשמור על חוש הומור ועל קומון סנס.
נשאלתי לפני שלושה חודשים, איך הגעת לאמונה? ואמרתי, דרך האהבה. ונשאלתי עוד, אהבת השם? ואמרתי, לא. אהבה לבן אדם. את השם אני לא מכירה, עד כה הוא לא דיבר אתי.
  
לפעמים כשעולות בי תחושות משעשעות ומופרזות, שזה הדבר הכי אנושי שיש בעצם, אני נזכרת בדברים היפים של הרב שרקי על שמו של משיח: "בכל אדם ישנו פוטנציאל לגאול את עצמו, וכאשר הוא מודע לכך הרי הוא חושב את עצמו למשיח..." 

2 comments:

  1. מזדהה עם ההפתעה כשאנשים בוחרים להתוודות באזני, בלי שביקשתי, בלי שעשיתי דבר מלבד להקשיב. זה אכן לא קל, ולפעמים גם אני מרגישה ששפכו עלי דלי מלא זבל ושאני צריכה להתרחץ.
    אבל כתיבה זה לא אותו דבר. וגם קריאה. בקריאה אני פתוחה להרבה יותר רוע, אולי כי אפשר תמיד לדפדף הלאה.

    השבמחק
  2. אני כבר לא מופתעת כשמתוודים באוזני. זה היה ככה מגיל צעיר ובשלב (מאוחר) כלשהו הפכתי את זה לעיסוק העיקרי שלי - מאמנת אישית. הקשבה זה אחד הדברים שאנשים הכי פחות מיומנים בו, והאחד הדברים שבני אנוש הכי זקוקים לו. אז בכל פעם כזאת שאת מקשיבה למישהו את עושה שירות גדול לאדם עצמו ולאנושות כולה.
    אהבתי את הציטוט של הרב שרקי. הלוואי רק שיותר אנשים היו מבינים שיש להם פוטנציאל לגאול את עצמם, ופחות אנשים היו מדמיינים שהם המשיח..........

    השבמחק

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...