יום שני, 30 ביולי 2018

אמת ובדמיון



 יותר ויותר אני חושבת על השאלה: מה הקשר בין אמת לבדיון? או אולי, מה הקשר בין אמת לאשליה? מה חלקה של אשליה באמת, ולהפך?  וזה קשור לפוליטיקה וזה קשור לאהבה וקשור גם לעושר. קשור להרבה דברים.
השבוע הקשבתי לסופר מייקל שייבון מדבר על ספר שכתב (moonlight) לפני כמה שנים. והוא אמר משהו כזה:  
" האמנות נותנת לנו את הכוח לשכנע שיש משמעות לדברים. אמנות הכתיבה בפרט, נותנת לנו כלים ליצור את התחושה הזו. ואולי זה נכון ואולי זה לא, אבל זה מה שנהדר ". שייבון מתעכב על החירות שהכתיבה מציעה, למעשה כל אמנות. אמנות נותנת משמעות לדברים. כתיבה בפרט, מדברת את המשמעות והופכת אותה מחוויה לרעיון, למהלך שיש בו הגיון. בכך היא מסוכנת. בכך היא למעשה, פחות חופשיה מאמנויות אחרות. הדיבור דווקא הוא שמבדל את האדם. אני חושבת שהוא, ואנשים דומים לו, מתענגים מאד על החופש ועל הדברים שהוא יכול להביא.  אחרי הכל, העובדות לרוב כל כך משעממות. זה נפלא אם יכולנו להתעסק אתן ולזרוע בהן רמייה. זה נכון, וזה לא רק מרתק אלא גם משחרר. אפילו מרפא. זה מזכיר לי מה שאמר בוב דילן על אלביס: "כשאתה שומע אותו לראשונה, זה כאילו ברחת מהכלא".

אבל כיום חופש לא מספיק לי ואני שואלת: מה עם הטוב?   האם יותר חירות פירושה יותר טוב?  ונראה לי שלא.  אוקיי, אחרי שלמדנו איך יוצרים אשליות: מה חלקה של האשליה באמת?  זה בייחוד רלוונטי לי כי עבורי האמת הכי גדולה זו אהבה וידעתי שתי אהבות בעבר, אחת הייתה רובה אמת והשנייה רובה אשליה. ושתיהן היו חזקות ושתיהן היו עמוקות ושתיהן שינו אותי באותה מידה.  אז אני חושבת שהמהלך הוא בערך כזה: האשליה מאפשרת את האמת. כלומר, האשליה חוצבת את המערות דרכן בורחים אל החופש. אל האמת.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

כמה מחשבות על השואה

קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה ...