יום חמישי, 6 בינואר 2022

עדשות תודעה

~ פוסט תודעה ~

ככל שאני מתבגרת אני מתגברת על עוד מכשולים ונהיית יותר אני. כוחותיי המנטאליים מתחזקים, לצד החלשות כוח החיים והכוח האנליטי הגולמי. הנעורים מתעמעמים ואילו משהו אחר הנוטל צורה; מי אני. מסלול חיי מתחוור ככל שהוא מתארך, הופך מפוטנציאל לממשי. ראשו מבליח וזנבו נמוג בחשכה.

התודעה שלי עברה במקומות שמעט מאד תודעות עברו בהם. כוונתי למיינד, למה שצף מעל השכל-רגש-דחף של היות בן אדם. השכל שלי חזק למדי אך לא הוא שיוצא דופן בחריגותו. גם הרגש והאמפטיה. וגם היצר. זה לא שם, לא בדיוק. מה שמייחד אותי בהיותי הוא ה-mind.  לקח לי הרבה זמן להבין את זה. חששתי מזה כל כך, אבל זו אני. עברתי במהירות קיצונית מצבי תודעה שאפשר להשוות לטיול רגלי במדבר יהודה, מסע באמזונס, טיול חוף אל חוף בניו זילנד, שיט בסירה באוקיאנוס השקט. התודעה שלי עבה, מבוגרת יותר מכפי גילי. תמיד הייתה. כשאני נצרכת לדבר מה חריג לרוב אני נזכרת.  בגיל הנעורים כבר ידעתי ששיאי לא שם, לא בנעורים. הקפיצות היו חזקות מאד, בלתי נתפסות. גיל 16, ואז גיל 24 . ואז גילאי השלושים המוקדמים, ושוב קפיצה מפתיעה בגיל 34.  כל הנקודות האלו, בהם הייתה אהבה. אהבה היא עדשת המדען שלי. המיקרוסקופ שלי, דרכו אני מביטה בעצמי, ובעולם. והאדם האחר, החיבור עם האדם האחר, הוא מבט בעדשה; עדשה מזכוכית. זכוכית היא נוזל חסר שכחה.

אהבה היא מסע תודעתי, ויתור על אשליית האני הבסיסי לטובת מערכת אחרת של אשליות, מורכבת יותר. או אולי לא ויתור, סידור מחדש. כל עדשה, ככלי תצפית, היא אשליה. כלי עבודה מלוטש. ואיפה אני פוגשת עוד אשליה בחיי?  הסדר והארגון שאני מקבלת עלי, כל בוקר, ביקיצה מהשינה והכאוס של היותי דוממת ומכורבלת ומחוץ לזמן, אל תוך הערות: החיים וסדריהם. גם המעבר הזה הוא הכרה בכך שהחיים הם אשלייתיים ונחוצים. מהי האמת: ערות או שינה? השינה מעמידה בסימן שאלה את הערות, ולהפך. לא בכדי אדם מצווה כשהוא מתעורר לומר: מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. 

כן, יש בי כוחות תודעתיים יוצאי דופן. אך עדיין אינני יודעת לתרגם אותם לכוח מוגדר, קונקרטי. אינני יודעת אם אני רוצה.  יש בי רתיעה גדולה מלשרת את הציבור, מלהיות עבור אנשים. תובענותם של האנשים דוחה אותי, רצונם התמידי בעוד ועוד ממה שניתן להם. אני מעדיפה להסוות ולחיות ביניהם במסכה-, בהעמדת פנים מסוימת. לא מתוך התנשאות, מתוך עצלות.  ומתוך חשש.  עם זאת אני יודעת מי אני ועלי להתמודד עם ידיעה זו.  בגיל 24 עברתי את הקפיצה המטלטלת ביותר בתודעה, מבחינת העוצמה בה נחווה המסע. כמעט עשור התמודדתי עם גלי ההדף מהפיצוץ הגרעיני האדיר ההוא. רק היום, 13 שנה אחרי, כשעברתי עוד מקפצה והדברים התחוורו לי טוב יותר, אני יכולה להתבונן כמו שצריך בזיכרונות, מבלי לקרוס. המהלך הוא כדלקמן: אני אוהבת בצורה מסוימת, בהקצנה מכוונת, כמתודה, על מנת להשיג התקדמות משמעותית בתודעה. אך האם אני רואה כך את האחר? אני בהחלט עושה את כל הטקסים, אך הטקסים הם רק אמצעי זימון. המזומן לא חייב להזדמן. 

התודעה שלי עברה במקומות שמעט מאד תודעות עברו בהם. אך אתגר האמת הוא לשוב מאותם מקומות אל תוך החיים בהצלחה. כן, אני נשארתי בתוך החיים. עמדתי במבחן. ועדיין עומדת. ההבנה האמתית של מי שתודעתו מבצעת קפיצות כאלה, ההבנה היא שהשיבה חזרה היא לבו של המסע. הרצו ושוב הוא עוד פירוטכניקה, עוד עדשה. ה'שוב' הוא לבו של המסע.  אני חושבת על חלומו של יעקב, סולם יעקב:   סולם מוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו.    

אך האם ניתן לתודעה לשוב חזרה בשלום?  לחיות בשלום לאחר מסעותיה? זה לוקח זמן. עם הזמן לומדים אלו שעלה בידם לעלות בסולם, שהירידה חזרה היא בעצם המסע. אני חושבת פה על רשב"י ובנו שיצאו מהמערה בה שהו 12 שנה ואכלו חרובים. איך יצאו מהמערה ושרפו בעיניהם כל מה שראו בעולם, עד שהורתה להם רוח הקודש לשוב למערה לעוד 12 שנה. השהייה הראשונה הייתה רצו, השהייה הנוספת הייתה ושוב. 

ובכל זאת אני נגועה ביהירות, נגועה ברמזי המסע המבדילים אותי. שלמתי מחיר כבד על תשוקתי לדעת ידיעה מוחלטת את לב הדברים, משמעות החיים, נקרא לזה איך שנקרא. מובן שלא ניתן לדעת ידיעה כזו, אך יציאה למסע תודעתי יומרני יש לו השלכות. ל-היות אני יש השלכות. הבנה:  צער הקיום הוא השלכה של להיות אני. אני נזכרת פה במנטרה של הבודהיזם: ביטול אשליית האני על מנת להשתחרר מהסבל.  למה לא להילחם על להיות אני? יש לנו זמן מוגבל מאד להיות אני, כך וכך שנים. ומי אמר שהשחרור מהסבל חשוב מכל משימה אחרת? 

החוקר צריך להתקדם; המילה משמעות, היא המילה שתלך ותחליף את המילה אהבה כעדשת המחקר שלי.  מדוע המילה משמעות נגזר מהשורש שמ"ע? ביהדות המקור הא-לוהי עלום ונוכח בכל רגע, והוא מתגלה דווקא על ידי הקול האנושי. העולם כולו, לפי ספר בראשית נברא במאמרות קולו של הבורא: "ויאמר אלוהים יהי אור.." כלומר הבריאה נעשתה במאמרות, ואחר כך, הרבה אחר כך, נהפכו לדברות שהושמעו בקול. לכן המשמעות מגיעה מהשורש שמ"ע. "ושבת עד השם אלוהיך, ושמעת בקולו ועשית ככל אשר אני מצווך היום.. ". כלומר, עשיית המצוות זו לא המהות אלא תוצאה של השיבה אל השם ושמיעת הקול, שהוא הלכה למעשה, הנבואה. אבל זה כללי, כמו לומר "ואהבת לרעך כמוך זו כל התורה כולה".  וזה לא מספיק קונקרטי.  את העשורים הבאים אבלה בהתבוננות בעדשת המשמעות, כמו שעד כה שמשה אותי האהבה כעדשה מופלאה להביט במה שקיים וגם, פה ושם, מה שלא. 


אהבה --> משמעות --> ?

2 תגובות:

  1. וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעיל ונפיק' (ליקוטי מוהרן ו)

    השבמחק
  2. אלוהים אדירים! איזו אינפלציה של יהירות נטולת בסיס ומובן. מילים, מילים, מילים. די-מסכנה

    השבמחק

עדשות תודעה

~ פוסט תודעה ~ ככל שאני מתבגרת אני מתגברת על עוד מכשולים ונהיית יותר אני. כוחותיי המנטאליים מתחזקים, לצד החלשות כוח החיים והכוח האנליטי הגול...