אני טקסט פוליטי

מפרסמת פעם נוספת שני פוסטים, אחד שחובר סמוך למערכת הבחירות הקודמת (3.2015), והשני עוד קודם, במערכת הבחירות שלפניה (12.2012). אני חשה ששניהם דייקו באופן יחסי, ובמיוחד מה שכתבתי על דמותו המתעצבת של המנהיג במציאות הישראלית של ימינו: 

קסם בורגני פריפריאלי

21.3.15

יש משהו מתקתק וחזק מאוד, כמעט ארוטי, ברגשות העם כלפי מנהיג אמיתי. הדמוקרטיה המערבית הצמיחה מעט מנהיגים אמיתיים, באופן יחסי, לעומת מלוכה או דיקטטורה.  כעת נראה שישראל מצליחה להצמיח מנהיג כזה. מה שקרה השבוע החל את הדמוקרטיה המלוכנית בישראל, ואני סבורה שזו התפתחות רציונאלית והגיונית. גם כמסורתית, שמאמינה בתכלית גורל העם היהודי בישראל. אבל גם כמי שהצביעה למחנה השני, הבנתי מהן תוצאות הבחירות, חוויתי הלם ועשיתי "חישוב מחדש". דברים צריכים להשתנות.  אני לא חושבת שאשוב להצביע למפלגת העבודה.  ראשית,  היא כבר לא כל כך מייצגת אותי כמסורתית. שנית, אין בה ייצוג לספרדים.  מאחר ואני חצי חצי במוצא ואין לי פצעים או זכרונות מרים מדי משנות החמישים, עד כה לא שחק העניין תפקיד. אבל כעת כאשר הזהות השבטית בישראל הולכת ומתחוורת, לא רק לשני השבטים המובהקים של אשכנזים ומזרחים, אלא בדרך שמזכירה יותר את החלוקה המקורית, לפי אזורים במדינת ישראל. יושבי ההר, יושבי הדרום, המרכז, השפלה והצפון.  הקווים השבטיים והקווים הגיאורפיים של ישראל שלובים זה בזה. ועם הזמן, הם ילכו ויתבהרו. אנשים שחשים קרבה ליישוב יהודה ושומרון יעברו לשם כשיפתחו עוד ועוד פרוייקטי בנייה אטרקטיביים ביישובים הללו. אנשים אחרים יעקרו לדרום בעקבות הבנייה שם באיזורי הנגב, ארד וכן הלאה. כנ"ל בצפון.   בעשור הקרוב צפויה תנועה ושנוי של מיקום גיאוגרפי כביכול בגלל הזדמנויות נדל"ן אך בפועל גם בהתאמה לזהות השבטית של תושבי ישראל.  השבטיות חוזרת ובגדול.   הבעיה בחלוקה אשכנזי- מזרחי היא שהיא פשטנית מדי. צריך עוד זהויות ועוד חלוקות.  עד שיתגלו 12 הזהויות המקוריות, אנשים נדונו להמשיך לפשפש בזכרונות מבית סבא וסבתא בתקווה לחלץ משם זהות.  אבל זה לא מספיק.  נחזור למנהיג.  נרצה או לא, לפנינו עומד כיום מנהיג אמיתי, חזק.  זה דבר שרוב תושבי המערב הדמוקרטי לא יכולים לומר על מנהיגיהם. קשה לי עם המנהיג הזה כי לתחושתי הוא לא מונע מאהבה ורגש אלא משכל ונתוח קר.  אבל אולי הוא הכנה לדבר האמיתי, למנהיג האמיתי שיעלה- קשה לדעת.  אולי נתניהו הוא טיוטה לשלטון הדמוקרטיה המלוכנית שעם ישראל באמת משווע לו.  בינתיים, הפוליטיקה הישראלית מעולם לא נראתה מרתקת, מפתיעה וקוסמת כל כך.

ועוד הערת חושבים:  השמאל הקלאסי, זה של שנות התשעים,  מלך בזכות גבורתו בשדה הקרב.  גנרלים מהוללי קרבות הם הם אצולת השמאל. זו בדיוק הסיבה לנטיית הדור הצעיר, ההולך ומקצין שמאלה משמאל, התנערות מערכי המיליטריזם. שכן יש פה אמת, מיליטרליזם כשלעצמו המנותק מהיהדות והאמונה הוא ריק ואלים.  הבעיה שאת ההיתוך הזה לא ניתן לעשות בתוך קבוצת השמאל המקורית, חילונית אשכנזית אתאיסטית, אלא עם עוד חלקים בעם, מסורתיים מזרחים, או דתיים לאומיים. רק היציאה מתוך הקבוצה שהנה האליטה הקודמת, וחבירה לקבוצות המחוברות לאמונה וליהדות, יכולות לתת לשמאל את ההצדקה למיליאטריזם שהיה תמיד מנת חלקו.  משפחת גפן לדוגמא, אצולת השמאל,  עלתה לגדולה בזכות משה דיין.  כנ"ל משפחת רבין.  שכונת צהלה, מקום מגוריו של יצחק הרצוג, הוקמה בידי קצינים יוצאי צה"ל.  השמאל מבין כי גבורתו בקרב היא שהקנתה לו את מעמד האליטה, אבל מבין לצד זה (אפילו מבלי להבין במודע) שהנתוק מהזהות היהודית הוא שפגע והוריד אותו מעמדו בהובלת המדינה בסופו של דבר.   עם זאת לא ניתן ולא צריך לבטל את זהות הלוחם המהולל שנתן לנו דמות הצבר האשכנזי אתאיסט, אלא יש לחבר אותו עם דמות הלוחם המסורתי מזרחי שהתהווה בשנים האחרונות. רק יחד הם יכולים לקנות חזקה על המדינה הזו בלב שלם.  ולכן צמח פה המנהיג שצמח: לוחם מחד, מחובר ליהדותו מאדך. 

אופטימיות זהירה

12.2012

מעניינות אותי שתי תופעות: תופעת המחאה החברתית מלפני שנה, וכן התופעה של אינטלקטואלים, בעיקר אשכנזים, היוצאים נגד הדת ומחזיקים בדיעות שמאל ושמאל רדיקלי. תופעה תאומה היא רגישות חברתית שצצה בתנועות שמאל  אנטי דתיות/ לאומיות כמו דע"ם, חד"ש ודומיהן,  שמבקשות לקרב אוכלוסיות מיעוטים המאופיינות בזיקה לדת דווקא.  יש כאן תהליך מרתק והוא מרתק כ"כ מהיותו דיסונאנסי. ואני תמהה למה לא דנים בו סוציולוגים ישראלים? אבל ככל שעסקתי בשאלה השנייה הבנתי שאותם סוציולוגים הם חלק בתופעה.

האליטה האשכנזית 'רגישה' לאוכלוסיות מקוטבות לה. אי אפשר ללמוד משהו מתופעה אם לא מנסים להתחקות אחר האמת שבה. מהי נקודת האמת שהתופעה הזו מציגה? האליטה האשכנזית בארץ  נסוגה, דמוגרפית ומוראלית.  הציבור הזה, מרוכז בת"א  ופזור בחיפה עילית, ומעט בדרום (עומר) ובקיבוצים , יודע שימי הנהגתו מסתיימים. זו אליטה שיורשיה נושפים בעורפה.  יחד עם ההבנה שהתהליך בלתי הפיך, נוצרת הזדהות עם ציבור מוחלש וזר באמת ( ר"ע מרדף הדרכונים הזרים).     במקביל, מקום הדת בקרב אותן אוכלוסיות בהן מנסה  הקבוצה הזו לתמוך: אוכלוסיות מסורתיות,  שבנויות על טקסיות דתית אשר שמרה אותן, נתנה להן כוח וזהות.  הטראגדיה של אותן אוכלוסיות   הוא שבר ביישוב ערכים מסורתיים אלו במודרניות מערבית .  אותן אוכלוסיות מיעוטים לא יכולות או רוצות לוותר על הזהות הדתית -  להיפך. כל נסיון לפורר אותה  יגרום לתגובת נגד . היישוב הנחוץ הוא בין המסורת, עמוד השדרה, למציאות מודרנית בה יצליחו לשרוד כלכלית. 

  אבל השמאל האשכנזי שיוצא לעזור ולדבר בשמם, מורכב מאנשים שמייתרים ויוצאים נגד ערכים  מסורתיים.  מתוך  זה הם עורגים למיעוטים מלכתחילה!   ולכן לא נוצר ולא ייווצר  מפגש בין שתי הקבוצות הללו והכמיהה היא פיקטיבית , הטלה של צורך נפשי קולקטיבי,  אמירה בשתיקה על הדרך שהאליטה האשכנזית  תופסת את מקומה.   למי שרוצה לומר משהו על הליבראליזם וזכויות אדם - אני לא קונה את זה. זה אולי היה נכון לשמאל של שנות השבעים שמונים - לא רלוונטי כעת. השמאל היום הולך והופך לא ליבראלי ולא הומאניסטי (במובן הקלאסי של המושג).  וודאי לא החלקים היושבים באוניברסיטאות.

לעתים מדברים על ארצות הברית כמודל  למדינת מהגרים (למשל פרופ' רות גביזון, שאני מאוד מעריכה) . מכאן הגיעו הדיבורים על חוקה או מדינת כל אזרחיה וכן הלאה.   ההנחה היא שאם בארה"ב זה עבד, אם שם הצליחה האמריקניות לקלף את זהות מהגריה, גם כאן זה יעבוד.   במציאות זה ההפך :  בארה"ב  הגרעין המשותף, החוקה, מאחיד את הזהויות. אך בארץ ישראל הזהויות השונות מועצמות שכן ישראל שבטית בעצמותה. ישראל היא  צומת  תלת דתי וכל נסיון לטשטש את זה רק יעלה תגובת נגד.

הופעת המחאה החברתית .  לפני שנה נעשה נסיון ליצור מפנה פוליטי באמצעות תנועה ספונטאנית לצדק חברתי. כל זה כמובן לגיטימי,  אבל   במה הכל הסתכם?   במקום עליית מפלגת שמאל שניזונה מהמומנטום ,  השמאל רוסק לשלוש מפלגות שכוחן מינורי - מול גוש ימין מחוזק. באופן אישי,  כמצביעת עבודה, אקווה שכניסה לקואליציה תאפשר המשך פעילות בנושא החברתי.  ויתכן שגוש הימין ייקח את זה לתשומת לבו.   הישראליות של ימינו מבוססת על מסורתיות וטקסיות צבאית+דתית.  דמותו של משה פייגלין היא פנומן שצריך להמשיך ללוות את הבשלתו בשנים הקרובות.

למעשה, ערכים אלו משותפים גם לשכנינו אלא שלישראל יתרון המידתיות והיכולת להכיל זהויות שונות (אפילו להעצים אותן). וכך נמנע הקפאון, רעיוני או כלכלי.  ובכל זאת,  ישראל הולכת ומשתלבת בסביבה וזה מראה על הבשלה. היא בעלת זהות משולשת מרתקת: דת לאום וארץ. והדבר מהדהד בכל רחבי העולם.   מטבע הדברים, תהליכים המתוארים בכתבות כאלה, חייבים לקרות.  אני לא רואה אותם כשליליים. להיפך.

 כשיעבור הזמן הציבור שייקח עליו להנהיג יהיה מורכב מציונות דתית-ממלכתית יחד עם מזרחיים מסורתיים.   הנהגה כזו תיצור הידברות נכונה יותר עם המדינות השכנות, שכן הערכים  דומים וקרובים יותר לערכי המזרח התיכון, וודאי יותר מאלו של האליטה האשכנזית שניסתה, ונכשלה, בקידום שלום או מאזן שקט באיזור.  אני אופטימית.

לזכרה

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: 
  
   (ישעיהו פרק ס פסוקים א-ב)

באור המנורה הרזה

עמוס עוז היה מהסופרים ההם עם הסוודר. כן, אנחנו יודעים מה הכוונה.  והוא הסופר האהוב עלי בעברית; 

הסופר העברי היחיד שבאמת אהבתי. אהבתי אותו בערך ממבט ראשון. קראתי את "ספור על אהבה וחושך" בגיל 19, כשגרתי בירושלים עם החבר הראשון שלי והייתי בשנת שירות. ואחר כך קראתי את "מיכאל שלי" בגיל 23, כשהייתי בתוך התואר הראשון ולמדתי באונ' העברית.  "אני כותבת משום שאנשים שאהבתי כבר מתו.." איזה מן מילים, סכינים מן העבר. 

פתאום אני משתעשעת ברעיון לעקור לירושלים, אולי לדירה במקור ברוך. אבל המחירים, יאללה, איזה מחירים. ירושלים של 2019 מתפקעת השקעות, היי טק, רכבת קלה, תיירים, שפים, מחניהודה, כותל ניישן, מסחר, תעשייה...קצת קשה לי להתחבר לעולב של חנה גונן. לאישה הפצועה הזו. ולמרות שאני יודעת בדיוק למה היא מתכוונת, משהו בי מקווה שהיום היא לא הייתה חייבת לבחור ככה. משהו השתנה, העייפות חלפה. וירושלים, על כל מה שקורה בה, הייתה משמחת אותה. 

אני חושבת על הנערות בהר הצופים, היפות כל כך, הרחוקות. נערות דקות ויפהפיות, בנות ירושלים, זוכרת איך הן הכאיבו לי. אבל עכשיו אני חושבת גם על הכאב שלהן, להיות ככה, הולכות להן בחצאיות וסוודרים עבים, כמו מסדר, לכודות בציפייה שלא באה על פורקנה. אף פעם. וכמה זה כואב. אני זוכרת את עצמי בגיל של חנה, איזה גיל זה. הכי נורא זה להיות אישה צעירה. ויפה. כמה את שנואה בעצם. צדק רילקה, היפה הוא ראשיתו של הנורא.  ומי כמו עמוס עוז, גדול סופרי ארצנו, שכתב את המילים היפות ביותר בישראליות שלנו, כפרטים וככל, כיהודים ועברים, שמאל וימין, גברים ונשים, מי כמוהו יודע כמה שזה נכון. ואיך בכל זאת גנוז בלב האדם כוח אמתי, וכשרון אמתי לחיות. כשרון אמתי לאהוב.
איזה איש גדול, איזו זכות נפלה בחלקי לקרוא אותו. איזה זכות נפלה בחלקו לכתוב את העברית המתחדשת, את הספור שלו ואת הספור המתחדש שלנו.  יהי זכרו ברוך.  

שם

אני מרגישה שהמהות שלי היא לתת לאנשים משהו, לגלות איזה אושר סמוי.  זו מהות שצפה מהמפגשים שלי עם אנשים, בעיקר היותר משמעותיים שהיו בחיי. כי אנשים מפקידים בידיי את סודם, פותחים את לבם מבלי שבקשתי שיעשו זאת. מבלי שהבנתי שעשו זאת.

ומשעה שזה קורה, אני חשה מרחק מהם. אני מרגישה מבוכה או הסתייגות, אפילו זעם. אבל אינני יכולה לתת להם מה שהם מבקשים. אני לא מצליחה לגאול אף אחד, לעשות אותו או אותה מאושרים. אפילו לא כל כך את עצמי. אצל נשים זה מתבטא ברצונן שאני אלמד אותן דברים, אסביר להן. אצל גברים זה מתבטא ברצון שאכיל את התכנים הפנימיים הרוגשים בנפשם, ואראה מוצא מהלולאה. 

במיוחד מפתיע כשהדבר קורה עם אנשים שמממשים איזה דימוי שיש לי על הצלחה, על כוח. על וירטואוזיות חברתית, כשרון שמעבר להגדרה. אולי כי הם נרקיסיסטיים או פתוחים, אולי כי לא אכפת להם להיחשף. אבל נדמה לי שזה לא משהו שתוכנן. ונדמה שזה תמיד הלם רציני לשני הצדדים, כי יש חוקי שימור בדברים האלה.  לפני שבוע מישהי שצעירה ממני בעשור, צעירה שלומדת משהו בחינוך ומדעי הרוח, דברה אתי על פמיניזם לרגל שביתת הנשים. ואז אמרתי לה משהו והיא הסתכלה עלי בעיניים בורקות ואמרה: וואו,  לא חשבתי על זה ככה. תסבירי לי עוד (על הקשר בין מצב הנשים למצב היהודים בגולה).

ואני התחמקתי מיד.  הרגשתי צער כי אני משתדלת להימנע משיח אינטלקטואלי כבר כמה שנים טובות. זה מסב לי צער ומזכיר לי משהו שיכולתי להפוך להיות ובחרתי שלא.  

אבל בחיים שלי, בחיים הרגילים, הווידוי פשוט קורה, באופן טבעי.  ואז אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. כמו בשיר ההוא.  מה אני אמורה לעשות?  זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום.

אני לא מספיק חולת שליטה כדי להיות גורו, ואין לי מספיק כוח להיות פסיכולוגית. אז מה אני ?  יומן קולקטיבי של אנשים שבעל כורחם כתבו את הדברים הכי כמוסים?  אבל זה לא רק אנשים, אלו גם מגמות. אני מתעניינת במגמות כמו באנשים. אני מתעניינת במשחק ולא רק בכלי המשחק.  אני טובה במיוחד באנשים, אבל המגמות הן שמשליטות את הכיוון לאנשים.  אולי לכן המשיכה הרוחנית למושג 'מזל תאומים', כי הם חדי אבחנה במגמות כמו שאני באנשים. ויחד, מהמפגש של שני הצירים קולחת האמת הרחבה, הכללית. 

אנחנו נמצאים בנקודה מרתקת בזמן-מרחב. אני מרגישה, דברים מתאספים אט אט לקראת הנקודה. אני לא רוצה לדבר על דברים שיהפכו אותי להזויה, קודם עבור עצמי. אבל הדברים האמתיים הזויים מדי אפילו בשביל ההזיות המוגבלות שלי.   לכן חשוב לשמור על חוש הומור ועל קומון סנס.

נשאלתי לפני שלושה חודשים, איך הגעת לאמונה? ואמרתי, דרך האהבה. ונשאלתי עוד, אהבת השם? ואמרתי, לא. אהבה לבן אדם. את השם אני לא מכירה, עד כה הוא לא דיבר אתי.

  

לפעמים כשעולות בי תחושות משעשעות ומופרזות, שזה הדבר הכי אנושי שיש בעצם, אני נזכרת בדברים היפים של הרב שרקי על שמו של משיח: "בכל אדם ישנו פוטנציאל לגאול את עצמו, וכאשר הוא מודע לכך הרי הוא חושב את עצמו למשיח..." 

תשוקה ושתיקה

הגבריות מהלכת עלי קסם.  מאז ומתמיד חוויתי את העולם דרך התשוקה, היופי והזעם שהתעוררו בי אל גברים.  זה לא רק נכון לתחום האישי, בטח שהיום (כי יש גבר אחד בחיי), אלא גם בתחומים כמו מדע, היסטוריה, יהדות וכו.  אני מוצאת שהאמונה עצמה, עבורי, הייתה הרחבה אינדוקטיבית של אהבה. הפיכתה ממדויקת לכללית. היה בכך הרבה סבל בהתחלה, הייתי בת 24 שזה קרה, אבל תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. 

השפע הרוחני שלי, החלון למציאות, נובע מהאחר המהווה את מוקד התשוקה. מעין אספקלריה אנושית.

אנחנו נמצאים בתקופה בה הגבריות מצויה תחת התקפה במערב. האמת? יש בכך צדק ותיקון מסוימים. איכות הזרע של גברים במערב נפגמת עם השנים, הפוריות יורדת מאד גם אצל גברים צעירים (מדברים על המזון המתועש והדברות או הקרבה למכשירים חשמליים פולטי קרינה כמניעים, אבל אין עוד תזה מובהקת). ועוד לא דברנו על בעיות מיניות שנגרמות משלל פגעים פסיכולוגים, חרדות ודיכאון, שמתפשטות באוכלוסיה. 

החברה המערבית חייבת לזכור שהגבריות היא היא הכוח היוצר בחברה שהפך את המערב למה שהוא. היא הכוח המפתח את העולם בכל מובן שהוא.  ואין בכך כלל להוריד מערכן של נשים.   יצא לי להכיר בחיי גברים מדהימים, יוצרים, מדענים, אנשי צבא, מוסיקאים, רבנים וגם אנשי עמל, אנשי משפחה, אנרכיסטים או אנשים שלא עשו עם עצמם כלום...בכולם היה קסם עבורי. הגבריות היא כמו לונה פארק שהכול קצת אחר, כי הוא כל כך שונה.  לא רק המשיכה העצומה שתמיד הייתה לי לגברים, תשוקה עצומה שאינני בטוחה שהיא מינית דווקא,שתמיד גרמה לי להרגיש כציידת.  

נשמע כמו ווריאציה שמרנית?  אבל המבט הזה הוא מודרני. אישה במאה ה-19 לא יכלה להביט כך בגברים. כדי שאוכל להגיע למסקנות האלו, לחשוק, להעריך, הייתי חייבת לחיות פוסט המהפכה הפמניסטית. לכן גם המבט האוהד הזה, המעריץ אולי שיש לי אל גברים הוא לא במנותק ממעמד האישה במערב. רק כשאדם מרגיש מספיק חזק הוא יכול להכיר להוקיר באמת, לאהוב, את כוחם של אחרים המתחרים בו. וודאי שיש תחרות ואף 'מלחמה' בין גברים לנשים.  אבל אני אופטימית לגבי תוצאותיה.  

גבריות היא הכוח היוצר בעולם,  דרכם עוברות אנרגיות החידוש וההתחדשות. אמנם הם לא מסוגלים לרמת היצירה האולטימטיבית של האישה, שמהווה את החיים, אבל להיות גבר זה לא משהו שפשוט נולדים אתו. כדי להיות גבר אמתי צריך להיאבק, ולדעת איך להשיג ולאצור כוח, ולהתגבר. גם על עצמך, גם על אחרים.   

כל הגברים שהכרתי בחיי, פחות או יותר, נשארו בלבי. כולם הפכו אותי למי שאני. כולם גם קשורים אלו באלו בסבך בלתי מתפשר בתוך לבי. גם אלו ששכבתי אתם אבל, בעיקר, אלו שלא שכבתי אתם.   בסך הכל המעשה המיני הוא זמני ואילו התשוקה יכולה להיות נצחית. התשוקה היא כוח אדיר שיכול לפרק הכל, בייחוד אם היא מורחקת ממושאיה, ופה היא מתחברת לשכל, כי גם השכל מתרחק ומפרק על מנת להבין. השכל מפרק ואילו הדמיון מרכיב (אם להשתמש במונחים ימי ביניימ-ים שיצא לי לקרוא אצל הרמב"ם).  והתשוקה במובן זה לפעמים מתפקדת כמזיגה בין שכל לדמיון, וזו בדיוק ההגדרה שנתן הרמב"ם לנבואה: מזיגה בין שכל ודמיון. לכן תשוקה, בייחוד תשוקה הדופה, שותקת, יכולה לשמש פתח לנבואה.

חג שמח :)

       ;

שנזכה כולנו בחג שמחת התורה, האפטר פרטי של סוכות :) לפתוח שנה טובה, שמחה מיוחדת ומאחדת.  שנזכה לשמוע את המנגינות ביחד כך שכולן ינגנו את המנגינה האחת שהיא למעלה מכל צליל.  שנזכה לאהוב בצורה מוחלטת , לראות את האור פורץ מהחושך, לנחם את האבלים, לשמוח עם השמחים, שנזכה לראות ילדים ונכדים וחתנים וכלות, שנזכה לאהוב לאהוב ושוב לאהוב. כי אין האמונה אלא אהבה גדולה כבירה בלתי אמירה , כמו המעבר העדין מהדאייה אל התעופה; אמן 

אינטרוספקטיבה

אני אדם חומל ואוהב במהותי, נשמתי באמת נותנת לזולת, כל זולת, מקום וקבלה ללא תנאי, חמלה ואהבה שיכולה להיות מוחלטת.  למרות זאת, כאשר אנשים מרגישים נוח להיפתח בפניי באמת בדברים הקשים, כאלה שגורמים להם לעימות עם העולם ועם עצמם, לדברים שאולי מגדירים את זהותם, אז אני ללא רחמים, אטומה, וגורמת להם להרגיש מיותרים, שונאת אותם על הדברים שחלקו, ועל כך שהם לא מתעלים מעל לקשיים האלו. אז אני בזה להם. אז אני מתמלאת אנוכיות ורוצה לחשוב על עצמי ועל העונג והרווח שלי ורוצה שיפסיקו להתוודות בפניי ויחזרו לסמול טוק. אז אני מלאה כעס ועיוורון ואנוכיות. ושנאה. 

למה הניגודיות הזו? למה אני שונאת את האנשים על כך שהם נפתחים בפניי וחלשים? למה אני חושבת שהם רק רוצים לנצל את החמלה שלי ומשתמשים בלי לשים לב ל'אני' שלי, למה כל כך דחוף לי לשים את עצמי במרכז באותו רגע דווקא, למה אני מונעת מהם השלמה נפשית נחוצה כל כך ? למה אני פוחדת מהרגע הזה?  למה אני שונאת אותם על חולשותיהם שפרושות מולי?

התשובה טמונה בשאלה: כיון שהאנשים האלה לא פורשים את חולשותיהם מולי.  הם פורשים את חולשותיהם. נקודה. הם מדברים עליהן באוויר הפתוח, ואני לא הולכת 'להרוויח' מזה. כי אני לא העניין אלא הם. כי הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות באותו רגע זה כמעט לא להיות. זה להיות ולא להיות שם.  כי כשאנשים מרשים לעצמם לדבר 'ככה', וזה אנשים בכל גיל ומצב, אנשים שנמצאים בכל מיני סוגי אינטראקציות,  זה אומר שאמנם הם מרגישים נוח, אבל גם שאני לא באמת נוכחת עבורם. שאני לא אמתית אמתית. שאני שונה איכשהו מיתר האנשים. וזה פוגע בי מאוד. זה גורם לי להרגיש אפסית, גורם לי להרגיש עלובה בדיוק כמו העליבות שהם חושפים ומגלים לי.  אבל אני לא צריכה להרגיש ככה!  

אם מישהו בייסורים גדולים ומסוגל לתת לי לשאת אתו את המשא, זה אומר שהוא בוטח ומרגיש שיש לו אמון בי.  וזה בעיקר אומר שדווקא שם, בנקודה הזו, אני צריכה להיזכר בכך שהאני הוא בדייה והאני שלי גם הוא בדייה.  מחשבה בודהיסטית , כן. שהיכולת שלי להגיע כמעט לכל אדם בסבלו ובחולשתו ובמצבו, נובע מכך שיש יסוד של בדייה במציאות ואף באני שלי ושל כל אחד מאתנו. שהאמת של הכל, אולי נקרא לה אלוהים ואולי מוטב שלא נקרא לה, מזינה את הבדיות האלה כמו בתאטרון בובות או בנשף מסכות ומסכת הצער יכולה להתחלף במסכת הצחוק.  שיש בדיה במציאות וכשפורמים את הבגד מגיעים לערימת חוטים דקים שעפים ברוח. ודווקא אז שהכול נפרם מגיעים לאפשרות של אושר. 

ועד שאני לא אשלים עם מי שאני באמת, עם השונות של האני, כל פעם אבהל שאזכר בתכלית שלי: שזה להציץ בנשמה של אנשים בלי הרבה מאמץ, ללבוש בערך כל צורה בלי הרבה מאמץ (אולי רק לפשוט אותה קשה לי לעתים).  שאני שונה מאחרים, כן, וזה שאתחפש לא ישנה את זה. שאנשים מדברים אתי כמעט כמו שהם מדברים עם עצמם ואל עצמם, שאני כמו הערפל הזה שמתפוגג, כמו הקול הדק שנשמע בנקיק, כמו האישה הזקנה על הספסל שמביטה בצעירים ממהרים למסיבה ושומעת את שיחותיהם ורואה אותם כשהם מתרחקים. ושומעת. 

וזה שאני אהיה רעה לאנשים בדיוק ברגע שהם צריכים אותי, זה שאבוז להם מפני שהם גילו מולי חולשה גדולה ונפתחו, לא יעזור לי להיות יותר נוכחת או בעלת משקל, אלא להם להתרחק ולהתאכזב ולהיסגר מפני ואולי מפני עצמם. וכן, יגרום גם לי להתרחק מעצמי. כי אם אני כופרת במי שאני, אני חיה בשקר. ואני חייבת להיות מי שאני באמת, כדי לחיות באמת. ומי שאני באמת אומר להיות עבור אנשים שצריכים אותי ברגע שאין מישהו אחר שיכול להיות. ואני לא צריכה לפרש את הווידויים האלה כדחייה של האנושיות שלי, אלא ללקיחת האנושיות שלי לדרגה שאמנם שונה מהרגיל, שהיא אמנם לא סמול טוק, אבל היא חשובה ומשמעותית. והיא אמת. והיא האמת שלי בעולם. השביל שלי. ובשבילי נברא העולם.