לזכרה

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: 
  
   (ישעיהו פרק ס פסוקים א-ב)

באור המנורה הרזה

עמוס עוז היה מהסופרים ההם עם הסוודר. כן, אנחנו יודעים מה הכוונה.  והוא הסופר האהוב עלי בעברית; 

הסופר העברי היחיד שבאמת אהבתי. אהבתי אותו בערך ממבט ראשון. קראתי את "ספור על אהבה וחושך" בגיל 19, כשגרתי בירושלים עם החבר הראשון שלי והייתי בשנת שירות. ואחר כך קראתי את "מיכאל שלי" בגיל 23, כשהייתי בתוך התואר הראשון ולמדתי באונ' העברית.  "אני כותבת משום שאנשים שאהבתי כבר מתו.." איזה מן מילים, סכינים מן העבר. 

פתאום אני משתעשעת ברעיון לעקור לירושלים, אולי לדירה במקור ברוך. אבל המחירים, יאללה, איזה מחירים. ירושלים של 2019 מתפקעת השקעות, היי טק, רכבת קלה, תיירים, שפים, מחניהודה, כותל ניישן, מסחר, תעשייה...קצת קשה לי להתחבר לעולב של חנה גונן. לאישה הפצועה הזו. ולמרות שאני יודעת בדיוק למה היא מתכוונת, משהו בי מקווה שהיום היא לא הייתה חייבת לבחור ככה. משהו השתנה, העייפות חלפה. וירושלים, על כל מה שקורה בה, הייתה משמחת אותה. 

אני חושבת על הנערות בהר הצופים, היפות כל כך, הרחוקות. נערות דקות ויפהפיות, בנות ירושלים, זוכרת איך הן הכאיבו לי. אבל עכשיו אני חושבת גם על הכאב שלהן, להיות ככה, הולכות להן בחצאיות וסוודרים עבים, כמו מסדר, לכודות בציפייה שלא באה על פורקנה. אף פעם. וכמה זה כואב. אני זוכרת את עצמי בגיל של חנה, איזה גיל זה. הכי נורא זה להיות אישה צעירה. ויפה. כמה את שנואה בעצם. צדק רילקה, היפה הוא ראשיתו של הנורא.  ומי כמו עמוס עוז, גדול סופרי ארצנו, שכתב את המילים היפות ביותר בישראליות שלנו, כפרטים וככל, כיהודים ועברים, שמאל וימין, גברים ונשים, מי כמוהו יודע כמה שזה נכון. ואיך בכל זאת גנוז בלב האדם כוח אמתי, וכשרון אמתי לחיות. כשרון אמתי לאהוב.
איזה איש גדול, איזו זכות נפלה בחלקי לקרוא אותו. איזה זכות נפלה בחלקו לכתוב את העברית המתחדשת, את הספור שלו ואת הספור המתחדש שלנו.  יהי זכרו ברוך.  

שם

אני מרגישה שהמהות שלי היא לתת לאנשים משהו, לגלות איזה אושר סמוי.  זו מהות שצפה מהמפגשים שלי עם אנשים, בעיקר היותר משמעותיים שהיו בחיי. כי אנשים מפקידים בידיי את סודם, פותחים את לבם מבלי שבקשתי שיעשו זאת. מבלי שהבנתי שעשו זאת.

ומשעה שזה קורה, אני חשה מרחק מהם. אני מרגישה מבוכה או הסתייגות, אפילו זעם. אבל אינני יכולה לתת להם מה שהם מבקשים. אני לא מצליחה לגאול אף אחד, לעשות אותו או אותה מאושרים. אפילו לא כל כך את עצמי. אצל נשים זה מתבטא ברצונן שאני אלמד אותן דברים, אסביר להן. אצל גברים זה מתבטא ברצון שאכיל את התכנים הפנימיים הרוגשים בנפשם, ואראה מוצא מהלולאה. 

במיוחד מפתיע כשהדבר קורה עם אנשים שמממשים איזה דימוי שיש לי על הצלחה, על כוח. על וירטואוזיות חברתית, כשרון שמעבר להגדרה. אולי כי הם נרקיסיסטיים או פתוחים, אולי כי לא אכפת להם להיחשף. אבל נדמה לי שזה לא משהו שתוכנן. ונדמה שזה תמיד הלם רציני לשני הצדדים, כי יש חוקי שימור בדברים האלה.  לפני שבוע מישהי שצעירה ממני בעשור, צעירה שלומדת משהו בחינוך ומדעי הרוח, דברה אתי על פמיניזם לרגל שביתת הנשים. ואז אמרתי לה משהו והיא הסתכלה עלי בעיניים בורקות ואמרה: וואו,  לא חשבתי על זה ככה. תסבירי לי עוד (על הקשר בין מצב הנשים למצב היהודים בגולה).

ואני התחמקתי מיד.  הרגשתי צער כי אני משתדלת להימנע משיח אינטלקטואלי כבר כמה שנים טובות. זה מסב לי צער ומזכיר לי משהו שיכולתי להפוך להיות ובחרתי שלא.  

אבל בחיים שלי, בחיים הרגילים, הווידוי פשוט קורה, באופן טבעי.  ואז אני לא יכולה לעשות עם זה כלום. כמו בשיר ההוא.  מה אני אמורה לעשות?  זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום.

אני לא מספיק חולת שליטה כדי להיות גורו, ואין לי מספיק כוח להיות פסיכולוגית. אז מה אני ?  יומן קולקטיבי של אנשים שבעל כורחם כתבו את הדברים הכי כמוסים?  אבל זה לא רק אנשים, אלו גם מגמות. אני מתעניינת במגמות כמו באנשים. אני מתעניינת במשחק ולא רק בכלי המשחק.  אני טובה במיוחד באנשים, אבל המגמות הן שמשליטות את הכיוון לאנשים.  אולי לכן המשיכה הרוחנית למושג 'מזל תאומים', כי הם חדי אבחנה במגמות כמו שאני באנשים. ויחד, מהמפגש של שני הצירים קולחת האמת הרחבה, הכללית. 

אנחנו נמצאים בנקודה מרתקת בזמן-מרחב. אני מרגישה, דברים מתאספים אט אט לקראת הנקודה. אני לא רוצה לדבר על דברים שיהפכו אותי להזויה, קודם עבור עצמי. אבל הדברים האמתיים הזויים מדי אפילו בשביל ההזיות המוגבלות שלי.   לכן חשוב לשמור על חוש הומור ועל קומון סנס.

נשאלתי לפני שלושה חודשים, איך הגעת לאמונה? ואמרתי, דרך האהבה. ונשאלתי עוד, אהבת השם? ואמרתי, לא. אהבה לבן אדם. את השם אני לא מכירה, עד כה הוא לא דיבר אתי.

  

לפעמים כשעולות בי תחושות משעשעות ומופרזות, שזה הדבר הכי אנושי שיש בעצם, אני נזכרת בדברים היפים של הרב שרקי על שמו של משיח: "בכל אדם ישנו פוטנציאל לגאול את עצמו, וכאשר הוא מודע לכך הרי הוא חושב את עצמו למשיח..." 

תשוקה ושתיקה

הגבריות מהלכת עלי קסם.  מאז ומתמיד חוויתי את העולם דרך התשוקה, היופי והזעם שהתעוררו בי אל גברים.  זה לא רק נכון לתחום האישי, בטח שהיום (כי יש גבר אחד בחיי), אלא גם בתחומים כמו מדע, היסטוריה, יהדות וכו.  אני מוצאת שהאמונה עצמה, עבורי, הייתה הרחבה אינדוקטיבית של אהבה. הפיכתה ממדויקת לכללית. היה בכך הרבה סבל בהתחלה, הייתי בת 24 שזה קרה, אבל תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. 

השפע הרוחני שלי, החלון למציאות, נובע מהאחר המהווה את מוקד התשוקה. מעין אספקלריה אנושית.

אנחנו נמצאים בתקופה בה הגבריות מצויה תחת התקפה במערב. האמת? יש בכך צדק ותיקון מסוימים. איכות הזרע של גברים במערב נפגמת עם השנים, הפוריות יורדת מאד גם אצל גברים צעירים (מדברים על המזון המתועש והדברות או הקרבה למכשירים חשמליים פולטי קרינה כמניעים, אבל אין עוד תזה מובהקת). ועוד לא דברנו על בעיות מיניות שנגרמות משלל פגעים פסיכולוגים, חרדות ודיכאון, שמתפשטות באוכלוסיה. 

החברה המערבית חייבת לזכור שהגבריות היא היא הכוח היוצר בחברה שהפך את המערב למה שהוא. היא הכוח המפתח את העולם בכל מובן שהוא.  ואין בכך כלל להוריד מערכן של נשים.   יצא לי להכיר בחיי גברים מדהימים, יוצרים, מדענים, אנשי צבא, מוסיקאים, רבנים וגם אנשי עמל, אנשי משפחה, אנרכיסטים או אנשים שלא עשו עם עצמם כלום...בכולם היה קסם עבורי. הגבריות היא כמו לונה פארק שהכול קצת אחר, כי הוא כל כך שונה.  לא רק המשיכה העצומה שתמיד הייתה לי לגברים, תשוקה עצומה שאינני בטוחה שהיא מינית דווקא,שתמיד גרמה לי להרגיש כציידת.  

נשמע כמו ווריאציה שמרנית?  אבל המבט הזה הוא מודרני. אישה במאה ה-19 לא יכלה להביט כך בגברים. כדי שאוכל להגיע למסקנות האלו, לחשוק, להעריך, הייתי חייבת לחיות פוסט המהפכה הפמניסטית. לכן גם המבט האוהד הזה, המעריץ אולי שיש לי אל גברים הוא לא במנותק ממעמד האישה במערב. רק כשאדם מרגיש מספיק חזק הוא יכול להכיר להוקיר באמת, לאהוב, את כוחם של אחרים המתחרים בו. וודאי שיש תחרות ואף 'מלחמה' בין גברים לנשים.  אבל אני אופטימית לגבי תוצאותיה.  

גבריות היא הכוח היוצר בעולם,  דרכם עוברות אנרגיות החידוש וההתחדשות. אמנם הם לא מסוגלים לרמת היצירה האולטימטיבית של האישה, שמהווה את החיים, אבל להיות גבר זה לא משהו שפשוט נולדים אתו. כדי להיות גבר אמתי צריך להיאבק, ולדעת איך להשיג ולאצור כוח, ולהתגבר. גם על עצמך, גם על אחרים.   

כל הגברים שהכרתי בחיי, פחות או יותר, נשארו בלבי. כולם הפכו אותי למי שאני. כולם גם קשורים אלו באלו בסבך בלתי מתפשר בתוך לבי. גם אלו ששכבתי אתם אבל, בעיקר, אלו שלא שכבתי אתם.   בסך הכל המעשה המיני הוא זמני ואילו התשוקה יכולה להיות נצחית. התשוקה היא כוח אדיר שיכול לפרק הכל, בייחוד אם היא מורחקת ממושאיה, ופה היא מתחברת לשכל, כי גם השכל מתרחק ומפרק על מנת להבין. השכל מפרק ואילו הדמיון מרכיב (אם להשתמש במונחים ימי ביניימ-ים שיצא לי לקרוא אצל הרמב"ם).  והתשוקה במובן זה לפעמים מתפקדת כמזיגה בין שכל לדמיון, וזו בדיוק ההגדרה שנתן הרמב"ם לנבואה: מזיגה בין שכל ודמיון. לכן תשוקה, בייחוד תשוקה הדופה, שותקת, יכולה לשמש פתח לנבואה.

חג שמח :)

       ;

שנזכה כולנו בחג שמחת התורה, האפטר פרטי של סוכות :) לפתוח שנה טובה, שמחה מיוחדת ומאחדת.  שנזכה לשמוע את המנגינות ביחד כך שכולן ינגנו את המנגינה האחת שהיא למעלה מכל צליל.  שנזכה לאהוב בצורה מוחלטת , לראות את האור פורץ מהחושך, לנחם את האבלים, לשמוח עם השמחים, שנזכה לראות ילדים ונכדים וחתנים וכלות, שנזכה לאהוב לאהוב ושוב לאהוב. כי אין האמונה אלא אהבה גדולה כבירה בלתי אמירה , כמו המעבר העדין מהדאייה אל התעופה; אמן 

אינטרוספקטיבה

אני אדם חומל ואוהב במהותי, נשמתי באמת נותנת לזולת, כל זולת, מקום וקבלה ללא תנאי, חמלה ואהבה שיכולה להיות מוחלטת.  למרות זאת, כאשר אנשים מרגישים נוח להיפתח בפניי באמת בדברים הקשים, כאלה שגורמים להם לעימות עם העולם ועם עצמם, לדברים שאולי מגדירים את זהותם, אז אני ללא רחמים, אטומה, וגורמת להם להרגיש מיותרים, שונאת אותם על הדברים שחלקו, ועל כך שהם לא מתעלים מעל לקשיים האלו. אז אני בזה להם. אז אני מתמלאת אנוכיות ורוצה לחשוב על עצמי ועל העונג והרווח שלי ורוצה שיפסיקו להתוודות בפניי ויחזרו לסמול טוק. אז אני מלאה כעס ועיוורון ואנוכיות. ושנאה. 

למה הניגודיות הזו? למה אני שונאת את האנשים על כך שהם נפתחים בפניי וחלשים? למה אני חושבת שהם רק רוצים לנצל את החמלה שלי ומשתמשים בלי לשים לב ל'אני' שלי, למה כל כך דחוף לי לשים את עצמי במרכז באותו רגע דווקא, למה אני מונעת מהם השלמה נפשית נחוצה כל כך ? למה אני פוחדת מהרגע הזה?  למה אני שונאת אותם על חולשותיהם שפרושות מולי?

התשובה טמונה בשאלה: כיון שהאנשים האלה לא פורשים את חולשותיהם מולי.  הם פורשים את חולשותיהם. נקודה. הם מדברים עליהן באוויר הפתוח, ואני לא הולכת 'להרוויח' מזה. כי אני לא העניין אלא הם. כי הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות באותו רגע זה כמעט לא להיות. זה להיות ולא להיות שם.  כי כשאנשים מרשים לעצמם לדבר 'ככה', וזה אנשים בכל גיל ומצב, אנשים שנמצאים בכל מיני סוגי אינטראקציות,  זה אומר שאמנם הם מרגישים נוח, אבל גם שאני לא באמת נוכחת עבורם. שאני לא אמתית אמתית. שאני שונה איכשהו מיתר האנשים. וזה פוגע בי מאוד. זה גורם לי להרגיש אפסית, גורם לי להרגיש עלובה בדיוק כמו העליבות שהם חושפים ומגלים לי.  אבל אני לא צריכה להרגיש ככה!  

אם מישהו בייסורים גדולים ומסוגל לתת לי לשאת אתו את המשא, זה אומר שהוא בוטח ומרגיש שיש לו אמון בי.  וזה בעיקר אומר שדווקא שם, בנקודה הזו, אני צריכה להיזכר בכך שהאני הוא בדייה והאני שלי גם הוא בדייה.  מחשבה בודהיסטית , כן. שהיכולת שלי להגיע כמעט לכל אדם בסבלו ובחולשתו ובמצבו, נובע מכך שיש יסוד של בדייה במציאות ואף באני שלי ושל כל אחד מאתנו. שהאמת של הכל, אולי נקרא לה אלוהים ואולי מוטב שלא נקרא לה, מזינה את הבדיות האלה כמו בתאטרון בובות או בנשף מסכות ומסכת הצער יכולה להתחלף במסכת הצחוק.  שיש בדיה במציאות וכשפורמים את הבגד מגיעים לערימת חוטים דקים שעפים ברוח. ודווקא אז שהכול נפרם מגיעים לאפשרות של אושר. 

ועד שאני לא אשלים עם מי שאני באמת, עם השונות של האני, כל פעם אבהל שאזכר בתכלית שלי: שזה להציץ בנשמה של אנשים בלי הרבה מאמץ, ללבוש בערך כל צורה בלי הרבה מאמץ (אולי רק לפשוט אותה קשה לי לעתים).  שאני שונה מאחרים, כן, וזה שאתחפש לא ישנה את זה. שאנשים מדברים אתי כמעט כמו שהם מדברים עם עצמם ואל עצמם, שאני כמו הערפל הזה שמתפוגג, כמו הקול הדק שנשמע בנקיק, כמו האישה הזקנה על הספסל שמביטה בצעירים ממהרים למסיבה ושומעת את שיחותיהם ורואה אותם כשהם מתרחקים. ושומעת. 

וזה שאני אהיה רעה לאנשים בדיוק ברגע שהם צריכים אותי, זה שאבוז להם מפני שהם גילו מולי חולשה גדולה ונפתחו, לא יעזור לי להיות יותר נוכחת או בעלת משקל, אלא להם להתרחק ולהתאכזב ולהיסגר מפני ואולי מפני עצמם. וכן, יגרום גם לי להתרחק מעצמי. כי אם אני כופרת במי שאני, אני חיה בשקר. ואני חייבת להיות מי שאני באמת, כדי לחיות באמת. ומי שאני באמת אומר להיות עבור אנשים שצריכים אותי ברגע שאין מישהו אחר שיכול להיות. ואני לא צריכה לפרש את הווידויים האלה כדחייה של האנושיות שלי, אלא ללקיחת האנושיות שלי לדרגה שאמנם שונה מהרגיל, שהיא אמנם לא סמול טוק, אבל היא חשובה ומשמעותית. והיא אמת. והיא האמת שלי בעולם. השביל שלי. ובשבילי נברא העולם. 

יקיצה

מה הרגע המסוים בו אדם מקיץ?   מה גורם לו להתעורר?  איזה רעש או תזוזה מסוימת כן, ואילו אחרים לא. 

בשנת 2015, לפני שלוש ומשהו שנים, התקיימה מערכת בחירות, אחת מיני רבות ובסופן, העלו הבחירות לשלטון מקבץ מפלגות ימין שיצרו קואליציה ייחודית והומוגנית. הכל קרה בצורה דמוקרטית, ובאופן מקרי נבחר לעמוד בראש אותו אדם ששלט לפני כן ביד רמה.  עברו קרוב לארבע שנים, הקואליציה עומדת על כנה, הכל בערך אותו דבר, עניין נדיר למדי במדינתנו.  היום הקצתי מתרדמתי וקלטתי שהדמוקרטיה הישראלית נפרמת. היום, כשקראתי על עיכובו של העיתונאי היהודי-אמריקאי פיטר ביינרט ותשאולו בידי השב"כ עם נחיתתו בארץ. היום דווקא, מכל הידיעות והימים. היום הבטתי בהלם בידיעות דרך כמה ערוצי חדשות וקלטתי את חומרת המצב. היום. איך אפשר להסביר את זה? 

אבל זה לא התחיל היום. רק לפני כמה חודשים התרברב המוסד ביכולותיו המזהירות באיתור וחטיפת הארכיון האיראני. ומנהיג המדינה עשה בזה שימוש רברבני לתקשורת הבינלאומית, מעודד את הנשיא האמריקאי בהחלטתו (הנכונה) לפרוש מההסכם עם איראן שתכנן וחתם קודמו. ובכל זאת, כשהבנתי את שכרון הכוח של ארגוני הביון בארצנו, התגאיתי ונחרדתי. אנשים, הכל אנשים.  יצא לי קצת להכיר את החומר האנושי בארגונים האלו, אנשים חכמים שיכולים להיות נחשים ושיכורי כוח.  ולא שמחתי על החשיפה הזו כלל.  וכששמעתי על עיכובו של העיתונאי, שכותב עבור CNN בין היתר, שתוחקר על פעילותו במחאה נגד מדיניות הממשלה בחברון, הבנתי שכמותו יש עוד מאות מקרים שלא הגיעו לתקשורת מפני שלא מדובר באנשים מקושרים. אלא סתם.  כן, אני אדם רגיש, ולכן אם התעכבתי על המקרה הספציפי הזה, יש בו משהו שאין במקרים אחרים. נעזוב את התנצלותו של מנהיג מדינתנו בצד, העובדה שדבר כזה קרה היא עדות אמתית שהדמוקרטיה נפרמת. נקרא לזה אחרת: הזמנים משתנים.

ובאותו רגע שהבנתי את זה, הבנתי שיש פה תהליך ארוך טווח, שלא ניתן בשלב זה להיפוך. שזה נעשה בצעדים קטנים והגיוניים לחלוטין, לא ב"מחטף", קרי שהתהליך כללי ורחב הרבה יותר. והבנתי גם שהתהליך ימשיך ככל הנראה.  והאוכלוסיות שמצביעות למקבץ המפלגות ההומוגניות הללו, אותו מקבץ שניסח את "חום הלאום" לפני זמן מה, אלו שאינן באות ממסורת דמוקרטית ולכן אין להן בעצם תחושה של אבדן. אין להן מחנק בגרון.  והזעזוע הוא מנת חלקו של חלק מסוים מאוד בעם: אשכנזים שורשיים, מעט מהספרדים. זהו.  חלק שיודע שהוא חלש אבל לאמתו של דבר חלש יותר. חלק שהפסיד את השליטה כבר בשנת 95 ברצח שהכין את התודעה הקולקטיבית ללקיחת שלטון.  חלק שלחם באקדמיה ובתקשורת על פוליטיקת זהויות  שהציפה את הזהות המזרחית 'האותנטית' שאיננה דמוקרטית אלא מלוכנית/שבטית,  והעלה מליון ומשהו אנשים מברית המועצות, מדינה עם מורשת לאומנית ואנטי דמוקרטית. שלא לדבר על חלק גדול מהדתיים או החרדים שמחכים ומחכים, מי למקדש ומי למלך המשיח, מי לשניהם. 

בקצור, החלק בעם ששלט הודח משלטונו כיון שלא הצליח לשלוט. ושלטון הוא ביטוי לשררה שטיבה משתנה. אבל השמאל האשכנזי החילוני לא מעניין אותי. מעניין אותי העדרו. והרחק מהעדרו, יש ריק ערכי. חלל. והמנהיג הנוכחי חסר שיעור קומה למלא את החלל.  אמריקה? אנחנו לא אמריקה. טעות קשה.  הנשיא האמריקאי ישלוט גג שתי קדנציות. מבלי להיכנס לדברים שעשה, לדמוקרטיה האמריקאית מערכת בלמים ואיזונים כדי להכיל את שלטון טראמפ , שאכן מאתגר את הדמוקרטיה האמריקאית באופן ייחודי. אמריקה היא דמוקרטיה בת מאות שנים, ויש לה מסורת של מעברים בין גוש השמאל לימין. לישראל, לעומת זאת, מסורת שליטה ארוכטווח של מפלגה יחידה חובקת כל. ימי מפא"י נמשכו נצח עבור מי שלא השתייך לשבט השליט. ועכשיו, לפי זה, ימי השלטון הנוכחי יימשכו נצח נצחים. הרבי מילובביץ' העיר פעם שנתניהו ישלוט עד ביאת המשיח.  האם זו אמירה אופטימית או פסימית? תלוי מי השואל. זהות ישראל התנ"כית היא שבטית. היא הוקמה מחדש כדמוקרטיה אך אין סיבה  להניח שתמשיך בכך. היא איננה מדינה מערבית (או ערבית) וככל שעוברות השנים, מתבררת זהותה. ישראל מדינה קפיטליסטית ומצבה הכלכלי טוב. אך גם סין וסינגפור, ואלו דיקטטורות.  ייתכן שמתהווה פה צורת שלטון ייחודית. אבל בינתיים, פרימת הדמוקרטיה מפחידה אותי.  כל פעם, חוט אחר נמשך. יש להאמין ולקוות שנצליח להעמיד שלטון  טוב ומתאים לזהות ישראל הייחודית.