יום ראשון, 4 בנובמבר 2018

תשוקה ושתיקה


הגבריות מהלכת עלי קסם.  מאז ומתמיד חוויתי את העולם דרך התשוקה, היופי והזעם שהתעוררו בי אל גברים.  זה לא רק נכון לתחום האישי, בטח שהיום (כי יש גבר אחד בחיי), אלא גם בתחומים כמו מדע, היסטוריה, יהדות וכו.  אני מוצאת שהאמונה עצמה, עבורי, הייתה הרחבה אינדוקטיבית של אהבה. הפיכתה ממדויקת לכללית. היה בכך הרבה סבל בהתחלה, הייתי בת 24 שזה קרה, אבל תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. 
השפע הרוחני שלי, החלון למציאות, נובע מהאחר המהווה את מוקד התשוקה. מעין אספקלריה אנושית.

אנחנו נמצאים בתקופה בה הגבריות מצויה תחת התקפה במערב. האמת? יש בכך צדק ותיקון מסוימים. איכות הזרע של גברים במערב נפגמת עם השנים, הפוריות יורדת מאד גם אצל גברים צעירים (מדברים על המזון המתועש והדברות או הקרבה למכשירים חשמליים פולטי קרינה כמניעים, אבל אין עוד תזה מובהקת). ועוד לא דברנו על בעיות מיניות שנגרמות משלל פגעים פסיכולוגים, חרדות ודיכאון, שמתפשטות באוכלוסיה. 
החברה המערבית חייבת לזכור שהגבריות היא היא הכוח היוצר בחברה שהפך את המערב למה שהוא. היא הכוח המפתח את העולם בכל מובן שהוא.  ואין בכך כלל להוריד מערכן של נשים.   יצא לי להכיר בחיי גברים מדהימים, יוצרים, מדענים, אנשי צבא, מוסיקאים, רבנים וגם אנשי עמל, אנשי משפחה, אנרכיסטים או אנשים שלא עשו עם עצמם כלום...בכולם היה קסם עבורי. הגבריות היא כמו לונה פארק שהכול קצת אחר, כי הוא כל כך שונה.  לא רק המשיכה העצומה שתמיד הייתה לי לגברים, תשוקה עצומה שאינני בטוחה שהיא מינית דווקא,שתמיד גרמה לי להרגיש כציידת.  
נשמע כמו ווריאציה שמרנית?  אבל המבט הזה הוא מודרני. אישה במאה ה-19 לא יכלה להביט כך בגברים. כדי שאוכל להגיע למסקנות האלו, לחשוק, להעריך, הייתי חייבת לחיות פוסט המהפכה הפמניסטית. לכן גם המבט האוהד הזה, המעריץ אולי שיש לי אל גברים הוא לא במנותק ממעמד האישה במערב. רק כשאדם מרגיש מספיק חזק הוא יכול להכיר להוקיר באמת, לאהוב, את כוחם של אחרים המתחרים בו. וודאי שיש תחרות ואף 'מלחמה' בין גברים לנשים.  אבל אני אופטימית לגבי תוצאותיה.  

גבריות היא הכוח היוצר בעולם,  דרכם עוברות אנרגיות החידוש וההתחדשות. אמנם הם לא מסוגלים לרמת היצירה האולטימטיבית של האישה, שמהווה את החיים, אבל להיות גבר זה לא משהו שפשוט נולדים אתו. כדי להיות גבר אמתי צריך להיאבק, ולדעת איך להשיג ולאצור כוח, ולהתגבר. גם על עצמך, גם על אחרים.   
כל הגברים שהכרתי בחיי, פחות או יותר, נשארו בלבי. כולם הפכו אותי למי שאני. כולם גם קשורים אלו באלו בסבך בלתי מתפשר בתוך לבי. גם אלו ששכבתי אתם אבל, בעיקר, אלו שלא שכבתי אתם.   בסך הכל המעשה המיני הוא זמני ואילו התשוקה יכולה להיות נצחית. התשוקה היא כוח אדיר שיכול לפרק הכל, בייחוד אם היא מורחקת ממושאיה, ופה היא מתחברת לשכל, כי גם השכל מתרחק ומפרק על מנת להבין. השכל מפרק ואילו הדמיון מרכיב (אם להשתמש במונחים ימי ביניימ-ים שיצא לי לקרוא אצל הרמב"ם).  והתשוקה במובן זה לפעמים מתפקדת כמזיגה בין שכל לדמיון, וזו בדיוק ההגדרה שנתן הרמב"ם לנבואה: מזיגה בין שכל ודמיון. לכן תשוקה, בייחוד תשוקה הדופה, שותקת, יכולה לשמש פתח לנבואה.

יום ראשון, 30 בספטמבר 2018

חג שמח :)




       ;






שנזכה כולנו בחג שמחת התורה, האפטר פרטי של סוכות :) לפתוח שנה טובה, שמחה מיוחדת ומאחדת.  שנזכה לשמוע את המנגינות ביחד כך שכולן ינגנו את המנגינה האחת שהיא למעלה מכל צליל.  שנזכה לאהוב בצורה מוחלטת , לראות את האור פורץ מהחושך, לנחם את האבלים, לשמוח עם השמחים, שנזכה לראות ילדים ונכדים וחתנים וכלות, שנזכה לאהוב לאהוב ושוב לאהוב. כי אין האמונה אלא אהבה גדולה כבירה בלתי אמירה , כמו המעבר העדין מהדאייה אל התעופה; אמן 


יום שבת, 15 בספטמבר 2018

אינטרוספקטיבה


אני אדם חומל ואוהב במהותי, נשמתי באמת נותנת לזולת, כל זולת, מקום וקבלה ללא תנאי, חמלה ואהבה שיכולה להיות מוחלטת.  למרות זאת, כאשר אנשים מרגישים נוח להיפתח בפניי באמת בדברים הקשים, כאלה שגורמים להם לעימות עם העולם ועם עצמם, לדברים שאולי מגדירים את זהותם, אז אני ללא רחמים, אטומה, וגורמת להם להרגיש מיותרים, שונאת אותם על הדברים שחלקו, ועל כך שהם לא מתעלים מעל לקשיים האלו. אז אני בזה להם. אז אני מתמלאת אנוכיות ורוצה לחשוב על עצמי ועל העונג והרווח שלי ורוצה שיפסיקו להתוודות בפניי ויחזרו לסמול טוק. אז אני מלאה כעס ועיוורון ואנוכיות. ושנאה. 
למה הניגודיות הזו? למה אני שונאת את האנשים על כך שהם נפתחים בפניי וחלשים? למה אני חושבת שהם רק רוצים לנצל את החמלה שלי ומשתמשים בלי לשים לב ל'אני' שלי, למה כל כך דחוף לי לשים את עצמי במרכז באותו רגע דווקא, למה אני מונעת מהם השלמה נפשית נחוצה כל כך ? למה אני פוחדת מהרגע הזה?  למה אני שונאת אותם על חולשותיהם שפרושות מולי?

התשובה טמונה בשאלה: כיון שהאנשים האלה לא פורשים את חולשותיהם מולי.  הם פורשים את חולשותיהם. נקודה. הם מדברים עליהן באוויר הפתוח, ואני לא הולכת 'להרוויח' מזה. כי אני לא העניין אלא הם. כי הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות באותו רגע זה כמעט לא להיות. זה להיות ולא להיות שם.  כי כשאנשים מרשים לעצמם לדבר 'ככה', וזה אנשים בכל גיל ומצב, אנשים שנמצאים בכל מיני סוגי אינטראקציות,  זה אומר שאמנם הם מרגישים נוח, אבל גם שאני לא באמת נוכחת עבורם. שאני לא אמתית אמתית. שאני שונה איכשהו מיתר האנשים. וזה פוגע בי מאוד. זה גורם לי להרגיש אפסית, גורם לי להרגיש עלובה בדיוק כמו העליבות שהם חושפים ומגלים לי.  אבל אני לא צריכה להרגיש ככה!  
אם מישהו בייסורים גדולים ומסוגל לתת לי לשאת אתו את המשא, זה אומר שהוא בוטח ומרגיש שיש לו אמון בי.  וזה בעיקר אומר שדווקא שם, בנקודה הזו, אני צריכה להיזכר בכך שהאני הוא בדייה והאני שלי גם הוא בדייה.  מחשבה בודהיסטית , כן. שהיכולת שלי להגיע כמעט לכל אדם בסבלו ובחולשתו ובמצבו, נובע מכך שיש יסוד של בדייה במציאות ואף באני שלי ושל כל אחד מאתנו. שהאמת של הכל, אולי נקרא לה אלוהים ואולי מוטב שלא נקרא לה, מזינה את הבדיות האלה כמו בתאטרון בובות או בנשף מסכות ומסכת הצער יכולה להתחלף במסכת הצחוק.  שיש בדיה במציאות וכשפורמים את הבגד מגיעים לערימת חוטים דקים שעפים ברוח. ודווקא אז שהכול נפרם מגיעים לאפשרות של אושר. 

ועד שאני לא אשלים עם מי שאני באמת, עם השונות של האני, כל פעם אבהל שאזכר בתכלית שלי: שזה להציץ בנשמה של אנשים בלי הרבה מאמץ, ללבוש בערך כל צורה בלי הרבה מאמץ (אולי רק לפשוט אותה קשה לי לעתים).  שאני שונה מאחרים, כן, וזה שאתחפש לא ישנה את זה. שאנשים מדברים אתי כמעט כמו שהם מדברים עם עצמם ואל עצמם, שאני כמו הערפל הזה שמתפוגג, כמו הקול הדק שנשמע בנקיק, כמו האישה הזקנה על הספסל שמביטה בצעירים ממהרים למסיבה ושומעת את שיחותיהם ורואה אותם כשהם מתרחקים. ושומעת. 
וזה שאני אהיה רעה לאנשים בדיוק ברגע שהם צריכים אותי, זה שאבוז להם מפני שהם גילו מולי חולשה גדולה ונפתחו, לא יעזור לי להיות יותר נוכחת או בעלת משקל, אלא להם להתרחק ולהתאכזב ולהיסגר מפני ואולי מפני עצמם. וכן, יגרום גם לי להתרחק מעצמי. כי אם אני כופרת במי שאני, אני חיה בשקר. ואני חייבת להיות מי שאני באמת, כדי לחיות באמת. ומי שאני באמת אומר להיות עבור אנשים שצריכים אותי ברגע שאין מישהו אחר שיכול להיות. ואני לא צריכה לפרש את הווידויים האלה כדחייה של האנושיות שלי, אלא ללקיחת האנושיות שלי לדרגה שאמנם שונה מהרגיל, שהיא אמנם לא סמול טוק, אבל היא חשובה ומשמעותית. והיא אמת. והיא האמת שלי בעולם. השביל שלי. ובשבילי נברא העולם. 


יום שני, 13 באוגוסט 2018

יקיצה


מה הרגע המסוים בו אדם מקיץ?   מה גורם לו להתעורר?  איזה רעש או תזוזה מסוימת כן, ואילו אחרים לא. 
בשנת 2015, לפני שלוש ומשהו שנים, התקיימה מערכת בחירות, אחת מיני רבות ובסופן, העלו הבחירות לשלטון מקבץ מפלגות ימין שיצרו קואליציה ייחודית והומוגנית. הכל קרה בצורה דמוקרטית, ובאופן מקרי נבחר לעמוד בראש אותו אדם ששלט לפני כן ביד רמה.  עברו קרוב לארבע שנים, הקואליציה עומדת על כנה, הכל בערך אותו דבר, עניין נדיר למדי במדינתנו.  היום הקצתי מתרדמתי וקלטתי שהדמוקרטיה הישראלית נפרמת. היום, כשקראתי על עיכובו של העיתונאי היהודי-אמריקאי פיטר ביינרט ותשאולו בידי השב"כ עם נחיתתו בארץ. היום דווקא, מכל הידיעות והימים. היום הבטתי בהלם בידיעות דרך כמה ערוצי חדשות וקלטתי את חומרת המצב. היום. איך אפשר להסביר את זה? 

אבל זה לא התחיל היום. רק לפני כמה חודשים התרברב המוסד ביכולותיו המזהירות באיתור וחטיפת הארכיון האיראני. ומנהיג המדינה עשה בזה שימוש רברבני לתקשורת הבינלאומית, מעודד את הנשיא האמריקאי בהחלטתו (הנכונה) לפרוש מההסכם עם איראן שתכנן וחתם קודמו. ובכל זאת, כשהבנתי את שכרון הכוח של ארגוני הביון בארצנו, התגאיתי ונחרדתי. אנשים, הכל אנשים.  יצא לי קצת להכיר את החומר האנושי בארגונים האלו, אנשים חכמים שיכולים להיות נחשים ושיכורי כוח.  ולא שמחתי על החשיפה הזו כלל.  וכששמעתי על עיכובו של העיתונאי, שכותב עבור CNN בין היתר, שתוחקר על פעילותו במחאה נגד מדיניות הממשלה בחברון, הבנתי שכמותו יש עוד מאות מקרים שלא הגיעו לתקשורת מפני שלא מדובר באנשים מקושרים. אלא סתם.  כן, אני אדם רגיש, ולכן אם התעכבתי על המקרה הספציפי הזה, יש בו משהו שאין במקרים אחרים. נעזוב את התנצלותו של מנהיג מדינתנו בצד, העובדה שדבר כזה קרה היא עדות אמתית שהדמוקרטיה נפרמת. נקרא לזה אחרת: הזמנים משתנים.
ובאותו רגע שהבנתי את זה, הבנתי שיש פה תהליך ארוך טווח, שלא ניתן בשלב זה להיפוך. שזה נעשה בצעדים קטנים והגיוניים לחלוטין, לא ב"מחטף", קרי שהתהליך כללי ורחב הרבה יותר. והבנתי גם שהתהליך ימשיך ככל הנראה.  והאוכלוסיות שמצביעות למקבץ המפלגות ההומוגניות הללו, אותו מקבץ שניסח את "חום הלאום" לפני זמן מה, אלו שאינן באות ממסורת דמוקרטית ולכן אין להן בעצם תחושה של אבדן. אין להן מחנק בגרון.  והזעזוע הוא מנת חלקו של חלק מסוים מאוד בעם: אשכנזים שורשיים, מעט מהספרדים. זהו.  חלק שיודע שהוא חלש אבל לאמתו של דבר חלש יותר. חלק שהפסיד את השליטה כבר בשנת 95 ברצח שהכין את התודעה הקולקטיבית ללקיחת שלטון.  חלק שלחם באקדמיה ובתקשורת על פוליטיקת זהויות  שהציפה את הזהות המזרחית 'האותנטית' שאיננה דמוקרטית אלא מלוכנית/שבטית,  והעלה מליון ומשהו אנשים מברית המועצות, מדינה עם מורשת לאומנית ואנטי דמוקרטית. שלא לדבר על חלק גדול מהדתיים או החרדים שמחכים ומחכים, מי למקדש ומי למלך המשיח, מי לשניהם. 

בקצור, החלק בעם ששלט הודח משלטונו כיון שלא הצליח לשלוט. ושלטון הוא ביטוי לשררה שטיבה משתנה. אבל השמאל האשכנזי החילוני לא מעניין אותי. מעניין אותי העדרו. והרחק מהעדרו, יש ריק ערכי. חלל. והמנהיג הנוכחי חסר שיעור קומה למלא את החלל.  אמריקה? אנחנו לא אמריקה. טעות קשה.  הנשיא האמריקאי ישלוט גג שתי קדנציות. מבלי להיכנס לדברים שעשה, לדמוקרטיה האמריקאית מערכת בלמים ואיזונים כדי להכיל את שלטון טראמפ , שאכן מאתגר את הדמוקרטיה האמריקאית באופן ייחודי. אמריקה היא דמוקרטיה בת מאות שנים, ויש לה מסורת של מעברים בין גוש השמאל לימין. לישראל, לעומת זאת, מסורת שליטה ארוכטווח של מפלגה יחידה חובקת כל. ימי מפא"י נמשכו נצח עבור מי שלא השתייך לשבט השליט. ועכשיו, לפי זה, ימי השלטון הנוכחי יימשכו נצח נצחים. הרבי מילובביץ' העיר פעם שנתניהו ישלוט עד ביאת המשיח.  האם זו אמירה אופטימית או פסימית? תלוי מי השואל. זהות ישראל התנ"כית היא שבטית. היא הוקמה מחדש כדמוקרטיה אך אין סיבה  להניח שתמשיך בכך. היא איננה מדינה מערבית (או ערבית) וככל שעוברות השנים, מתבררת זהותה. ישראל מדינה קפיטליסטית ומצבה הכלכלי טוב. אך גם סין וסינגפור, ואלו דיקטטורות.  ייתכן שמתהווה פה צורת שלטון ייחודית. אבל בינתיים, פרימת הדמוקרטיה מפחידה אותי.  כל פעם, חוט אחר נמשך. יש להאמין ולקוות שנצליח להעמיד שלטון  טוב ומתאים לזהות ישראל הייחודית. 

יום שני, 30 ביולי 2018

דעה וידיעה


הרבה זמן לא דיברתי פה על פוליטיקה. בפרט, פוליטיקה אמריקאית שהיא נושא חביב עלי ביותר בשנתיים וחצי האחרונות. 
בין לבין עמדותיי גרמו לכמה אנשים פחות לחבב אותי, כמו דודים שלי שהגיעו לארץ לביקור מאמריקה, או מרצה כלשהו במחלקה להיסטוריה. הם, בלשון המעטה, מתעבים מה שקורה כרגע בוושינגטון. ובעצם בעולם המערבי כולו.  נעים בין התעלמות מפוליטיקה לבין אזכורים היסטריים מלאי שנאה ואיבה כלפי מי שלא חושב כמותם. והדודים שלי במיוחד, המרצה עוד צריך לשחק אותה ניטראלי. קראתי סופר יהודי אמריקאי אחד, זוכה פרס פוליצר, שאמר שכל יום הוא מתעורר בתקווה לשמוע שטראמפ הובל מהבית הלבן על אלונקה בעקבות אירוע לבבי חמור. חחח
אז קשה לי לבחור את המשפטים הנכונים, אני מטלטלת בין תחושת אפסיות, לבין התחושה ההפוכה לה. כנראה ששתיהן מוצדקות.  בזמן האחרון אני שוקלת איך לתרגם את מה שעברתי רגשית ורוחנית, ואח"כ עבר העולם, עם השנויים האסטרונומים בזירה הגאו-פוליטית, לספרות. והאם דווקא לתרגם את זה לספרות, למה לא עיון?  אני מתלבטת. כרגע הרעיון הוא גם וגם. כי מישור היצירה מאפשר יותר, אבל דווקא יש לי רצון עקרוני לכתוב איזו תזה ולעבד אותה למשהו עיוני. ימים יגידו.  אבל מול כל זה, כל המלל הזה, הסבל שאני נתקלת בו בעולם משתק אותי. אני אילמת נוכח אסונות, בייחוד אקראיים. אסונות טבע, אסונות ידי אדם. אסונות שאני יודעת עליהם וכן, גם אלו שאני לא יודעת.  קשה לי לחרוץ דעה כי אני מרגישה את שבריריות הכל.  ניסיתי ללמוד שיעור על ספר איוב, דיון במשמעות הסבל. זה לא ממש עזר. גם תשעה באב האחרון, מגילת איכה וכל זה. הניסיון לגשת לסבל מאפס אותי. מציב לי אתגר רציני שאני לא יכולה לו. לפעמים קשה לי בגלל זה לקום בבוקר מהמיטה, למהר לעבודתי. עם היקיצה עול העולם הזה נוחת עלי. כל הסבל שחוויתי, שלי או של אחרים, כל הסבל שעבר דרכי. הזיכרונות.  יותר מכל מלווה היקיצה באימה. חרדות שאין להן שיעור, כמו שדים שיצאו לחופשי.  הנה, התחלתי בפוליטיקה אמריקאית וסיימתי בשדים. כנראה יש קשר. ואומרים שיותר אמריקאים סובלים כעת מחרדות בגלל מה שקורה בוושינגטון. גם תומכי הממשל וגם מתנגדיו. 

אז מה אני רוצה לומר?  מעת לעת אני קוראת את רשימותיו של העיתונאי הגולה ממולדתו (חחח) רון מייברג. אני אוהבת לקרוא אותו, הוא כותב מחונן. לרוב נראה שדעותינו שונות. על כל פנים, הוא אמר באחת הרשימות שלישראלי אין אחיזה במציאות האמריקאית כי הוא לא חי שם. ולכן, הוא לא יכול להבין ולחזות בצורה מדויקת מה קורה ומה יקרה באמריקה. ברמת העיקרון, אני מסכימה. אבל, אפעס, מה שעברתי בשנתיים האחרונות מוכיח אחרת. לא כי חזיתי, אלא כי הרגשתי.  ולא כי נמנעתי מלקרוא דעות מנוגדות לשלי. להפך, ויתרתי על כל דעה מוקדמת וריככתי את עצמי כך שיכולתי לספוג הכל. זה מזכיר את התוצאה הבאה מהפוסטמודרניזם:  "יש מקום לכל הדעות כי האמת מתגלה בכל".  אני חושבת שבמעט הפעמים בחיים האלו שהצלחתי להבין משהו על משהו, זה היה כשהצלחתי להרחיב את נפשי כך שתכיל אם לא כל הדעות אז המון מהן. ואי אפשר לעשות זאת בלי לאפס את עצמנו. בלי להפוך את עצמנו כמעט שקופים. וודאי שיש אמת, פוליטית לדוגמא.  אלא שהיא נמצאת בפוקס ניוז, ניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, מקור ראשון, הארץ, וואי נט, גארדיאן, ערוץ 7, אל ג'זירה, ועוד ועוד . ואין הכוונה לקטלוג של כל הדעות, אלא שאיפתן כמו ריחות פנימה בלי סדר ובלי מיון. וכך מתוך כל הכאוס הזה של "יש", מתגלה קו דק של מגמה. ומתחיל ה"אין", פסילת השקרים, עד שנותרים עם קו המגמה האמתי.  אבל לכל הדעות יש חלק בו. לכן לאנשים שרוצים לדעת את האמת אין פריבילגיה לאטום את עצמם לדעות  אחרות. לא מתוך סובלנות או סבלנות, כי זה בולשיט. אלא כי הם רוצים לדעת את האמת. וזו הדרך.  ככל שנדבר עם יותר אנשים שונים כך נכיר אותם ואת עצמנו. פוליטיקה היא רק דוגמא. זה נכון גם לתחומים אחרים בחיים.

זה באידאל. במציאות, אנחנו בוחרים עם מי לדבר מתוך אלף ואחת סיבות. כמו קנאה, תחרות, רצון להתחבב, להתקדם, להתנשא וכן הלאה. אנחנו לא מסוגלים לשמוע את המציאות בצורה נטולת פניות כי אנחנו אנחנו. האני שלנו מסתיר לנו את העולם. כדי שלא נטיל צל, עלינו להתאפס לנקודה. הנקודה אינה מטילה צל. לאפס אין גודל. אך הוא מכיל את הכל. 


אמת ובדמיון



 יותר ויותר אני חושבת על השאלה: מה הקשר בין אמת לבדיון? או אולי, מה הקשר בין אמת לאשליה? מה חלקה של אשליה באמת, ולהפך?  וזה קשור לפוליטיקה וזה קשור לאהבה וקשור גם לעושר. קשור להרבה דברים.
השבוע הקשבתי לסופר מייקל שייבון מדבר על ספר שכתב (moonlight) לפני כמה שנים. והוא אמר משהו כזה:  
" האמנות נותנת לנו את הכוח לשכנע שיש משמעות לדברים. אמנות הכתיבה בפרט, נותנת לנו כלים ליצור את התחושה הזו. ואולי זה נכון ואולי זה לא, אבל זה מה שנהדר ". שייבון מתעכב על החירות שהכתיבה מציעה, למעשה כל אמנות. אמנות נותנת משמעות לדברים. כתיבה בפרט, מדברת את המשמעות והופכת אותה מחוויה לרעיון, למהלך שיש בו הגיון. בכך היא מסוכנת. בכך היא למעשה, פחות חופשיה מאמנויות אחרות. הדיבור דווקא הוא שמבדל את האדם. אני חושבת שהוא, ואנשים דומים לו, מתענגים מאד על החופש ועל הדברים שהוא יכול להביא.  אחרי הכל, העובדות לרוב כל כך משעממות. זה נפלא אם יכולנו להתעסק אתן ולזרוע בהן רמייה. זה נכון, וזה לא רק מרתק אלא גם משחרר. אפילו מרפא. זה מזכיר לי מה שאמר בוב דילן על אלביס: "כשאתה שומע אותו לראשונה, זה כאילו ברחת מהכלא".

אבל כיום חופש לא מספיק לי ואני שואלת: מה עם הטוב?   האם יותר חירות פירושה יותר טוב?  ונראה לי שלא.  אוקיי, אחרי שלמדנו איך יוצרים אשליות: מה חלקה של האשליה באמת?  זה בייחוד רלוונטי לי כי עבורי האמת הכי גדולה זו אהבה וידעתי שתי אהבות בעבר, אחת הייתה רובה אמת והשנייה רובה אשליה. ושתיהן היו חזקות ושתיהן היו עמוקות ושתיהן שינו אותי באותה מידה.  אז אני חושבת שהמהלך הוא בערך כזה: האשליה מאפשרת את האמת. כלומר, האשליה חוצבת את המערות דרכן בורחים אל החופש. אל האמת.


יום שבת, 16 ביוני 2018

כמה מילים על החברה הגאונה


איך בעצם אפשר לומר "כמה מילים" על יצירה שאורכה ~390,000 מילים? (עשיתי חישוב).  אפשר לנסות ולהיות אמיצה בקשר לזה.  אפשר לכתוב בכבוד ובחדווה על יצירה שהסבה לי רגשות כאלה, כשהפכתי אתמול את הדף האחרון בספר. 

משהו מעניין מתרחש בספרים הללו, 4 במספר, של סופרת איטלקייה שעד כה לא הכרתי או קראתי; הלא נאמר עולה על הנאמר. ואף שהנאמר נאמר על פני עמודים רבים וכמות בלתי נתפסת של מילים ומשפטים, בכל זאת הלא נאמר נותן צורה ומוסיף לו ממד, וייחודיות. אולי זה מפני שהספר נכתב בתקופה שלנו, במאה העשרים ואחת, ואולי זה פשוט משהו בספרות האיטלקית המסוימת של פרנטה. כי הספר נכתב כולו בתנופה. אבל הוא לא מאיץ, אלא להפך. כמו, אם נשתמש לרגע בדימוי הפותח את ספרו החדש של אתגר קרת, אדם שנורה מקליע של תותח. אדם או עלילה או חברה, הירייה מתרחשת ברבע הראשון של הספר הראשון. והיא עזה כל כך, ומותירה רושם, שארבעת הספרים משרטטים את מסלולה.  אנו עדים למסלול שהקליע משרטט באוויר, אנו נזכרים כל העת במהירות העתק שבה הוא נורה, ואנחנו סקרנים לראות איפה ינחת. 

זהו סיפורן של שתי חברות ילדות, לילה צ'רולו ואלנה גרקו, שגדלות יחד באותה שכונה בעיר הדרומית נפולי שבאיטליה. נפולי על רעשנותה, על ריח הים והירקות והמאכלים והפסטה, על הדם החם של האיטלקים. בקצור, איטליה הדרומית. לא זו המתיימרת להיות אירופה, אלא זו הים תיכונית במהותה, הספרדית אם נרצה. לא הפרוטסטנטית בגווני החיטה שלה והעמלנות השיטתית, אלא הקתוליות האיטלקית האגרסיבית.  הספור הוא גם ספורה של מחוננות נשית, והקשיים הייחודיים בהם היא נתקלת, לעומת המקבילה הגברית. מחוננות שהיא רב תחומית, רנסאנסית, ולא כבולה לתחום אחד בלבד.
לילה צ'רולו חברתה הטובה של המספרת, ומי שאני רואה כגיבורה, היא מחוננת. הספר הראשון, הטוב מבין הארבעה, זה שבו מתרחשת יריית התותח, הוא למעשה הספור שלה.  המוח של לילה עובד שעות נוספות. הוא מפרק כל מה שהוא נתקל בו, מנתח, כי זה מה שעושה השכל, מכליל ומגיע למסקנות במהירות המאיימת על אנשים אחרים. המוח המחונן הזה לא נולד בניו יורק או בלונדון או ברומא למשפחה אמידה ומשכילה, הוא נולד בילדה צנומה למשפחה פשוטה בנפולי, משפחה חמה שאין בה מרווחים, אין בה אותו מרחק שהשכל מהסוג הזה לעתים זקוק לו. אבל יש חום ולכידות חברתית מרשימה וערכים שנראים לנו, ממרחק כמה עשרות שנים, לא רק לא מחייבים אלא מקור לנוסטלגיה. 

 זהו רומן נוסטלגי, איך אין בו ערגה אל העבר. להפך. לב הספר הוא בתחילתו ממש, בעמודים הראשונים, ברבע הראשון, כשאנו נתקלים בתופעה שהיא לילה צ'רולו. המחברת, חברתה הטובה אלנה, רואה את עצמה כמי שמחויבת לספר את הספור של חברתה. עבור מי שלדעת אלנה חשובה כל כך שראויה לספר בהיקף כזה.  זהו למעשה ספר מודרניסטי, שחוגג את השכל והידע, עם קריצה לרנסאנס, ספר שמתענג על הזוהר שבשכל הילדי הנפגש בידיעות, ורואה את הקסם במפגש הזה בדיוק.  לילה ואלנה אוהבות את הגברים בחייהן, גבר אחד בייחוד, ואוהבות בחזקה. הן אמהות, הן, מאוחר יותר, אפילו סבתות, אבל הרומנטיקה האמתית שהספר משרטט הוא המפגש בין הילדות והעולם סביבן, דרך אלת התבונה: יהיה אותו עולם מלא שפות, בהסטוריה, פוליטיקה, גיאוגרפיה, תכנות מחשבים או הנדסה. זוהי הרומנטיקה, אש הבערה המחזיקה את הספר כולו. וזוהי הסתכלות קלאסית ויפה מאד שכבר לא מוצאים בספרות בימינו. איטליה היא ערש הרנסאנס, מבקשת המחברת להזכיר לנו. כאן חיו ופעלו ליאונרדו דה וינצ'י וחבריו, גלילאו גליליי, פרמה, וכל אותם גדולים.  הגאונות האיטלקית איננה זהה לזו הצפון מערב אירופית.  האיטלקים, כמו הרומן הזה, אוהבים את החיים. הם אינם מתבדלים מהחיים, אלא חוגגים אותם. 
   
ההסתכלות שלנו על גאונות עוצבה במידה רבה דרך הכתיבה האנגלית או האמריקאית, או הגרמנית.  וכמובן, דרך חשיבה על גאון כזכר דווקא ולא כנקבה. כי איך נראה גאון?   גאון הוא אותו גבר נטול גיל המסתובב בעולם בסקרנות ויוהרה, קודר קצת, או אולי ציני לגבי החיים, אירוני, הזוכה להערצה מוחלטת עקב שכלו. שולט באחרים בקלילות. ואם יש לו צורך באישה, היא מתמסרת ומגדלת את ילדיו בשמחה ופוטרת אותו מהצורך להתחכך בחיים, כל עוד הוא נזקק לכך. הוא זוכה לתהילה, או לכסף רב, צובר כוח והשפעה. אם ירצה, יתמסר לחיי משפחה. אם לא, לא. כך או כך הוא עומד בצומת, מטפס מעלה ומוסיף השפעה, תארים ופרסום. לבסוף יזכה בנובל,  ימונה לתפקיד מדיני חשוב או ייכנס לרשימת עשירי פורבס ויקים מפעל צדקה.
ואיך נראית אישה גאונה? על פי הספר, ייתכן שהיא אינה נראית. לילה צ'רולו, גיבורת הספר, החברה הגאונה, נעלמת. כך נפתח הרומן הזה. חברתה, אלנה גרקו, הגיבורה האמתית של הספר, מספרת את ספור חייה שלה דרך חברתה. גם היא, במובן מסוים מסתתרת.  כי הטבע הנשי שונה מהטבע הגברי. גם כשאישה נחונה בשכל בלתי רגיל ובמעלות נדירות, קיים סיכוי גבוה שהיא תהפוך בשלב מסוים לבלתי נראית. אולי  תבטל את עצמה, אולי תתמוסס.  ואם תמשיך ותפעל במערכות השונות, קיים סיכון שהיא תאלץ להיות לא יותר מכלי עבור אחרים. ששכלה וכשרונה יהיו משהו שמישהו אחר ישתמש בו וייטול ממנה את מה שמגיע לה: הכרה. כך קרה לגאונות לא מעטות בעבר, מדעניות ואמניות והוגות שונות.  כך קורה, באיזשהו מובן, עם הגוף הנשי עצמו, אותו גוף שמאפשר ללילה ולאלנה, להפוך לאמהות כמה פעמים. לתת חיים. אותם הריונות מתוארים בספר באופן משובח, ריאליסטי, אמתי לגמרי.  ויש מצב אחד ייחודי, בעל שם מוזר, שלילה, גיבורת הספר, מאוימת ממנו יותר מכל: השוליים המתפוגגים.  מה זה אומר? התפוגגות שוליים של האנשים ושל הדברים, התמוססות קווי המתאר שלהם. משהו חומרי לחלוטין שמצוי תמיד סביב כולם וסביב כל הדברים, מבלי שאפשר יהיה לקלוט אותו, מרסק את קווי המתאר של האנשים ושל הדברים.  זה נשמע כמעט כמו ניסוח גברי למפגש קרוב עם אישה.
אפשר לראות את זה בכמה אופנים. כפי שאני חווה את זה, זהו הקונפליקט בין הסובייקט המזהיר שהיא, לילה או אלנה זה לא משנה,  השכל והתבונה השוכנים בסובייקט הזה, ומהותו של הסובייקט כאישה.  נכון שיש בחוויה הזו משהו אוניברסלי, אך אי אפשר להימנע מכך שאת המונח אוניברסלי נסחו כל משך ההיסטוריה אך ורק גברים.  גברים צעירים וזקנים, עשירים ועניים.  גברים. השפע הרוחני שניתן לאנושות, כפי שכתבתי על כך בעבר, הוא שפע שעבר דרך הסובייקט הגברי דווקא ומגיע אל הכלל. כל ניסיון להתכחש לאמת הזו, לכרוך אותה בהטיות תרבותיות, בנסיבות, באי אילו דברים, הוא שקר.
שעבוד האישה אל הגבר הוא אינו הכרח, לא גזירת גורל, אך הוא כן תוצאה של מצב עקרוני, רוחני, בין המינים. מצב ששרר בכל התרבויות וכמעט בכל התקופות. אך מצב זה דינו להתהפך.
מהפכה אמתית שמתרחשת בדורנו. כיום, כשהשפע התבוני והרוחני כבר לא עובר רק דרך הסובייקט הגברי. כאשר ישנן שופטות, קנצלריות, נשות עסקים, סופרות ומהנדסות. היום, כמו שמבשר לנו הספר הרביעי, האדמה רועדת. חלים שנויים שאי אפשר להתכחש להם.  הידע מתפרץ, הופך לבלתי נשלט, מקדים את היודע. מקדים את מינו. 

אלנה ולילה גדלות, כל אחת בקווי המתאר שלה. הן נשאות, יולדות ילדים ומגדלות אותם. הן חיות, עוברות דרך כל מה שהחיים מציעים פחות או יותר, בהתאם למעמדן ולאישיותן. חיות חיים הגיוניים. שתי נשים איטלקיות. הן אוהבות גבר, גבר שאהוב על כולן, והוא מאכזב או מאשר אותן. אך לא בו העיקר. הן אינן משתעבדות לו או לאהבתו. כמובן, שהוא רוכש לו שם ומעמד ניכרים. הוא משחק בחוקי משחק הנהירים לו, כגבר. הוא יודע ליפול וגם לקום. הוא לא מסתתר. הוא משתמש במי שעליו להשתמש. הוא לא משועבד.   אך גם אלנה ולילה אינן משתעבדות לאיש.  החיים מסביבן ממשיכים, והספר פורש את כל עשרות הדמויות באופן פנומנולי, מלהטט בין הספורים השונים, מתזמר, מתזמן. זהו כבר כשרונה של המספרת, הבשלות של הכתיבה. חוץ מלילה ואלנה יש פה אולי עשרים דמויות. וגם להן חיים משלהן, עצמאות. גורל, גם אם נדמה שרוב הגורלות בספר אינם חיוניים כמו שחשבנו בתחילתו.  אולי במובן הזה המחברת לקחה על עצמה יותר מדי. היא אינה מתעניינת באופן שווה בכל הדמויות. ישנן שמות רבים הממלאים עמודים מבלי למלא מהות ברורה. נראה שהיה אפשר לערוך כמה מאות עמודים החוצה. אך זו שאלה שקשורה לטכניקה ספרותית ואני לא מדברת על זה פה.  ואני לא רוצה לפרוש יותר מדי מהעלילה כדי לא להרוס למי שטרם קרא.  

חשוב לי לציין, אולי בשל העובדה שהספר חצה את גבולות הספרות והפך לתופעה (בקרוב הסדרה שמצטלמת כעת ב-HBO), יש בספר אלמנטים שזיהיתי והופיעו גם בסדרת "הארי פוטר". גם מכיון שהספר הוא אגדתי במובנים רבים, גם כי נכתב על ידי אישה ונחתם בשם בדוי. כמו ש"הארי פוטר" שבה את ליבם של מאות מיליונים, בתחושה בלתי פוסקת של קסם,  אבל גם באותה תנופה שהזכרתי, המעניקה לו חיות וחיוניות. המאפשרת לגיבורים ולגיבורות לעוף, ולהפוך למעין אגדות בעודנו קוראים עליהן. 
הספר לא עוקב אחר ספור אהבה, גם לא אחרי מוות זה או אחר. זהו ספור חיים. וכמו החיים, יש בו עליות ומורדות, ותנופה בלתי פוסקת. אל מה?  פה נכנס הבלתי נאמר שאתו פתחתי. כמו בכל ספרות טובה, הבלתי נאמר מוסיף לספר הזה חיים, חוגג את החיים, לא מדוכא או מוותר עליהם אפילו לרגע, נותן להם מהות ומשמעות מעבר למונחים, מעבר לאותן 390,000 מילים. ואף שהרומן מעוגן היטב בנפולי איטליה של שנות ה-50 עד ה-2000, זהו רומן שלא מחויב לכאן ועכשיו. והקליע שנורה בתנופה בכרך הראשון לא נוחת אלא ממשיך לעוף על כנפי הדמיון, כמו כל יצירה גאונה. 

עזה, סדום ועמורה

  בספר בראשית מתואר ספור סדום ועמורה -  אברהם אבינו מנהל שיח הכולל משא ומתן עם אלוהים. אלוהים אומר לו שאנשי סדום ועמורה הם רשעים גמורים והוא...