יום ראשון, 30 במרץ 2025

עזה, סדום ועמורה

 

בספר בראשית מתואר ספור סדום ועמורה -  אברהם אבינו מנהל שיח הכולל משא ומתן עם אלוהים. אלוהים אומר לו שאנשי סדום ועמורה הם רשעים גמורים והוא גמר אומר לחסלם. אברהם מתעקש למצוא שם 100 צדיקים שבזכותם העיר תיוושע. לאחר חיפוש, לא נמצא כזה מספר. הם ממשיכים, ואלוהים מתרצה ואומר שאף בזכות 10 צדיקים העיר תיוושע. אך גם המספר הזה לא נמצא.  ובכל זאת, בפינצטה, לוט אחי אברהם שאיננו רשע אך גר בסדום, ניצל. מיחסי המין הטרופים שלו ושל בנותיו יוצא בסוף.. דוד המלך.  מולידו של המשיח, דמות עמומה שמלווה את ההיסטוריה האנושית בתקווה מוזרה, שאדם אחד יכול לתקן את העולם.

התבגרנו, אולי, ואלפי שנים לאחר מכן את השיחה בין אברהם ואלוהים אנחנו מנהלים ביננו לבין עצמנו. במוסף עיתון "הארץ" האחרון, שעל השער הציג את קורבנותיהם של אחת מהפצצות צה"ל בעיר. לטענת הכתבים והמרואיינים והמידע שמוצג במאמר (מידע שלא אומת) מאות ואזרחים ילדים נהרגו בהפצצות האחרונות הללו. 

 חלק מהעם שלנו, רובו, לוקח את התפקיד של אלוהים (מבין שמותיו של הבורא, "אלוהים" המבטא את צד הדינים ו'הטבע').  חלק מצומצם, אולי בתוכו הציבור של קוראי עיתון הארץ, לוקח את הצד של אברהם אבינו. ואכן, בין מאות התגובות ניתן לראות כמה שמתעקשות בתוקף לסנגר על אותם תושבים חפים מפשע שמתו לשווא, בהם ילדים ,לפי הכתבה (שלא אומתה כאמור).  לעומתם רוב התגובות מגיעות מצד הדין, אשר קובע כי בתנאים ובנסיבות, הפעולה מוצדקת ונכונה. כפי שאלוהים הצדיק את השמדתן של סדום ועמורה. 

נראה שהדיאלוג הזה, אלפי שנים אחרי אותם מאורעות, מסתיים באותה צורה - אש ותימרות עשן. כולל מיני השמדה. ואמנם, יש גם צדיקים בעזה, נניח. ילדים עונים להגדרה של מי שלא פשעו. ומצד שני, עזה לא נמחית. בינתיים. אך המהלך המלחמתי מול העיר הזו על יושביה, מהדהד את הגמול האלוהי שתואר בבראשית. 

כזכור, גורלה של סדום נחתם לאחר ששני מלאכים נשלחו לביתו של לוט ואנשי העיר קלטו שהם שם ודרשו לעשות בהם שפטים. לוט הציע את בנותיו במקום, ואנשי העיר, סרבו. גם זה כשלעצמו מצב חולני, קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת.  ומאוסף המצבים ההזויים והטרופים האלו, דווקא, התגלגלה שרשרת הדורות אל רות המואביה וממנה, אל דוד המלך. כמה מוזר? 

הספור המקראי בחר להוציא את שרשרת הדורות שהובילו לדמות הנשגבה ביותר, דווקא משם. יחסי מין חולניים בין אב  לבנותיו , לאחר שברחו מסדום הבוערת והאמינו שהעולם כולו חרב. ולאחר שאמם קפאה והפכה לנציב מלח מרוב אימה כשראתה את הנעשה לעיר.

אבל מה, אותי מעניין משהו אחר - אם הסיטואציה ההיא מהדהדת באקו את הסיטואציה הנוכחית, השיח בין אברהם לאלוהים מהדהד לי את השיח בין חלקים שונים בתוכנו. המלחמה הזו כבר מעל שנה, כשעיר של רשעים גמורים מאלצת אותנו לכלותה, בתוכה מצויים חפים מפשע, קודם כל שלנו, אנשינו שנחטפו ומוחזקים שם, ואולי גם חפים מפשע משלהם כמו הילדים שבחר עיתון הארץ להציג.

אז שווה לשאול, מה אם בכלל מוביל אותנו לתוצאה של כל זה?  ואם נמשיך בדימויים או בארכיטיפיים, מה הפעם על חלקו של משיח ?  האם אפשר לברר ולבקש את הרעיון הזה, רעיון אנושי מעל לכל ולפני הכול, דווקא במקום הכי שפל והכי בזוי?  כי מה אומר הרעיון הזה - שאדם אחד יכול לתקן את העולם.

נחכה ונראה

יום ראשון, 23 באפריל 2023

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו של יהונתן גפן ז"ל, מעט אחרי פטירתם של מאיר שלו ומאיר ויזלטיר ז"ל, שלושה אנשי תרבות ששייכים לישראל של "פעם", שמייצגים קבוצה של פעם, זו שהייתה המחנה השליט..  מפה לשם ראיתי את הסדרה על משפחת דיין, ארבעה פרקים, והבנתי כל כך הרבה על מה שהולך היום. קשה  לשים במילים את כמות ההבנה הרגשית שעלתה בי בעקבות הסדרה.  מוצאת את עצמי שומעת את שיריו של יהונתן גפן שהולחנו, ובכלל, מביטה אחורה בערגה.  מחשבות רבות עולות בי...

ב-14 השנים האחרונות היה בי הרבה כעס על ישראל ההיא, שיש הקוראים לה ישראל הראשונה.. מגיל 25 למדתי אצל רב, הפכתי יותר מסורתית, התחברתי לחלק הדתי במשפחתי (שחיים בירושלים) והתנכרתי לתרבות ההיא החילונית, הישראלית.  כמה שלא ניסיתי להכיל הכול, אי אפשר. זה בא על חשבון. כעסתי, כי הרי ילדותי עברה עלי בתל אביב וידעתי שהחילוניות ההיא, לה הייתי עדה בשנות התשעים, שאז העפילה לשיאה (רגע לפני הירידה), הולידה מלא כאב, מלא ניכור והדרה של אוכלוסיות מסוימות. הכרתי את הדברים האלה. ולכן חשבתי שהדת היא התשובה. לא שהפכתי לדתייה, אבל בתוכי האמנתי לדת. ליהדות ולמסורת - אני עדיין מאמינה כמובן. זה האנשים שלהם אני פחות ופחות מאמינה.

אסור לתת לאנשי הציונות הדתית מונופול על המסורת היהודית, האמונה, על המדינה שלנו, לא לחרדים, לא לאף אוכלוסייה שמנוכרת לערכים שהביאו להקמת המדינה היפה הזו. עם כל השגיאות המזעזעות שנעשו, אלו אנשי ארץ ישראל ההיא, החילונים, שעברתו שמות גלותיים, בורים, מחוספסים, מאצ'ואיסטים, הם ששחררו את האדמות, הם שחררו את ירושלים ושחררו את עמנו. בזכותם אני יכולה היום לעמוד בירושלים ולקרוא: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ולהאמין בזה.  שהרי איך אפשר לשכוח מה שנמצא לנגד עיני?  בזכותם אני אדם מאמין - לא בזכות רב זה או אחר. אחרת מהי הדת? אוסף דפים ? אופיום להמונים? מה שווים כל ערגות הדת והאמונה בלי מימושן? לשנה הבאה בירושלים נאמר אלפי שנים, והנה אנחנו בירושלים. לשנה זו בירושלים.

אנשי ישראל ההיא, הדור של רבין ודיין,  שחררו את המדינה והביאו אותה לקיימות. לעולם לא יסלחו לעצמם חובשי הכיפות הסרוגות על שלא הם היו הארכיטקטים של ניצחון 67'. אני יודעת כי ביליתי את העשור האחרון בקרב המחנה הזה ורבניו.  וזו הסיבה שאנשי הציונות הדתית, מייחלים לרשת אותם. והחרדים? מעולם לא היו כמויות גדולות כל כך של תלמידי ישיבה, אברכים וישיבות בירושלים. ואין בהם הכרה ממשית, מלאה מבחינה רוחנית וערכית, לתרבות/ קבוצה, שאפשרה את הנס הגלוי הזה.  

כישלונה המהדהד של ממשלת הימין על מלא הוא שיעור עבורי. היום אני מבינה כמה המחנות השונים של עמנו שלובים; מחנה השמאל, ודיין בפרט, היה ב-67 בור כיוון שהיה מנותק אישית מהמסורת הדתית של המקום, לא השכיל להחזיק בהר הבית וגזר עלינו קטסטרופה. השגיאות היו מינוריות אך התוצאות קטסטרופליות; אם כבשו אדמות ושחררו אותן מהאויב, היה צריך לשחרר אותן עד הסוף. נכון, כמות האוכלוסייה ביישוב בישראל הייתה נמוכה, הייתה גם מבוכה מהניצחון המפתיע שהושג בתודעת 'נס'. אך אסור היה לתת למצב הלימינלי להתבסס. חצי שלנו וחצי לא. ישראל קבלה ב-67' הזדמנות לכבוש את הארץ  ולהשיבה.  אך כוח, כוח הצבאי, לא מספיק כשלעצמו לכיבוש הארץ ויישובה.  באין ערכים הנובעים מחיבור מושרש למסורת היהודית, דורות ההמשך של הקבוצה השלטת לא הבינו מה הם עושים שם. הם שכחו מזהותם ופתחו שנאה עצמית, כפי שניתן לראות בבני דורות ההמשך של משפחת דיין ולעתים במאמרי עיתון "הארץ". זו אותה תופעה שהייתה נחלתם של יהודים חילונים, או מתנצרים בגולה, הפכה לשנאה עצמית על היותם לאום ריבון. לא לאום בחסד שהאומות העניקו לו זכות לחיות באיזו חלקה, לאום ריבון שמנצח מלחמות ומתבסס בשטחים שנכבשו בלגיטימיות מאויב. במקום לנצל את ההזדמנות, את הנס הגלוי, החל פושה הריקבון.  השמאל הרדיקלי, גם חלק מהשמאל הלא רדיקלי, מבטא את זה.

אך גם האידיאולוגיה הקוקיסטית מבית מדרשו של הרבי צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק) שגויה, כיון שהיא נטועה בקנאה קולקטיבית. הכיפות הסרוגות, דתיים-לאומיים, לא הקימו את המדינה, ובעיקר לא כבשו את השטחים עליהם הקימו יישובים. לכן, בתוכם אין בהם הכרה ריבונית של הנהגה. לא באותה מידה שהציונים מקימי המדינה ישבו את הארץ ושחררוה בתנופה טבעית. הם היו רוצים להיות כמותם, מייחלים להיות כמוהם, אבל הם לא. עובדה, גם מזווית ראייה דתית אמונית, בורא עולם לא נותן בידם אדמות שלא התקבלו כבר על ידי קודמיהם, האליטה הישנה. מעולם לא הנהיגו הדתיים לאומיים ניצחון מלחמה בישראל והובילו לשחרור אדמות. 

הקמת המדינה והנהגתה לא ניתנה בידי הדתיים או החרדים. ואילו הממשלה הנוכחית, שהיא הדבר הכי קרוב לשלטון דתי מקום המדינה, מספקת ביצועים רעים מאד. ההפגנות הנמרצות של צאצאי המחנה ההוא, האליטות הישנות, אין תפקידן רק למחות כנגד שלטון נתניהו או פגיעה בדמוקרטיה ואכלוס הוועדה לבחירת שופטים. זהו ניסיון כן של הקבוצה הזו, אותה קבוצה שאבדה את השלטון ב-77 עם אסון מלחמת יום הכיפורים, וב-95 עם אסון אוסלו ורצח רבין, בניסיון לבירור זהות עצמי נוקב: מי אנחנו?  לראשונה מזה עשרות שנים, מתהדרים אלו בדגלי ישראל מתוך תחושה שאם לא עכשיו, תאבד המדינה שהוקמה בידי אבותיהם ותילקח מהם. לראשונה הכתה בהם ההבנה שהם לא כל יכולים, שהם חלשים משחשבו. ירושתם, ירושתם אבותיהם, מוטלת בספק. 

 כשאמר אביב גפן על קברו של אביב יהונתן ז"ל קדיש, אפשר היה להרגיש בקולו כמה זה חשוב לו. הוא לא אמר את זה כלאחר יד, אלא מכל הלב. הוא הבין משהו שהדור של קודמיו כשל מלהבין: ללא כבוד ומקום למסורת וליהדות אין קיום נכון ויחסים בין הדורות בתוך המשפחה.  אף קבוצה לא יכולה ליישב את ארץ ישראל בהצלחה לאורך זמן ללא חיבור למסורת היהודית ולשורשי האמונה. 

 כשהציע בורא עולם למשה רבינו לזרוק את העם אחרי חטא העגל ולהחליפו בעם אחר, משה רבנו נלחם והעם קבל הזדמנות נוספת. לאורך כל התנ"ך, עושה העם טעויות קשות, עובד עבודה זרה, נוטש את אמונתו ופעם אחר פעם מתנחם האל על כעסו. עם ישראל הוא עם ישראל על כללותו, שבטיו וגווניו - עמנו הוא כמו הקשת, שנפרמת לעתים לכלל גווניה היפים. אין היא שלמה בלי כל הגוונים וכל הצבעים.  התכלית היא בסופו של דבר לא התורה, או המדינה, אלא החיבור, ההלחמה הייחודית שקיימת בישראל בין העם, האמונה והארץ. ומשם, לכללות האנושות. יש לנו עם נפלא ומדינה יוצאת דופן; יום הולדת 75 שמח!                                 



יום חמישי, 3 בנובמבר 2022

כמה מילים בעקבות הבחירות

 

אז כן, הרבה זמן לא כתבתי.. אינני יודעת מי מקוראיי עוד עוקב. אבל, מי שכן, יזכה לפרשנות אקטואלית מדוייקת ומקיפה יחסית של מדינתנו היקרה, והעם המסוכסך והחמוד היושב בה...

מצרפת קישורים לפוסטים שכתבתי, חלקם לפני כמעט עשור, על תהליכים שהיו אז בשלבים טרומיים של התפתחות. ועכשיו, נראה שהבשילו.  קריאה מהנה  :-)


השבטים 

~ שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה 

~ אני טקסט פוליטי


יום חמישי, 6 בינואר 2022

עדשות תודעה

~ פוסט תודעה ~

ככל שאני מתבגרת אני מתגברת על עוד מכשולים ונהיית יותר אני. כוחותיי המנטאליים מתחזקים, לצד החלשות כוח החיים והכוח האנליטי הגולמי. הנעורים מתעמעמים ואילו משהו אחר הנוטל צורה; מי אני. מסלול חיי מתחוור ככל שהוא מתארך, הופך מפוטנציאל לממשי. ראשו מבליח וזנבו נמוג בחשכה.

התודעה שלי עברה במקומות שמעט מאד תודעות עברו בהם. כוונתי למיינד, למה שצף מעל השכל-רגש-דחף של היות בן אדם. השכל שלי חזק למדי אך לא הוא שיוצא דופן בחריגותו. גם הרגש והאמפטיה. וגם היצר. זה לא שם, לא בדיוק. מה שמייחד אותי בהיותי הוא ה-mind.  לקח לי הרבה זמן להבין את זה. חששתי מזה כל כך, אבל זו אני. עברתי במהירות קיצונית מצבי תודעה שאפשר להשוות לטיול רגלי במדבר יהודה, מסע באמזונס, טיול חוף אל חוף בניו זילנד, שיט בסירה באוקיאנוס השקט. התודעה שלי עבה, מבוגרת יותר מכפי גילי. תמיד הייתה. כשאני נצרכת לדבר מה חריג לרוב אני נזכרת.  בגיל הנעורים כבר ידעתי ששיאי לא שם, לא בנעורים. הקפיצות היו חזקות מאד, בלתי נתפסות. גיל 16, ואז גיל 24 . ואז גילאי השלושים המוקדמים, ושוב קפיצה מפתיעה בגיל 34.  כל הנקודות האלו, בהם הייתה אהבה. אהבה היא עדשת המדען שלי. המיקרוסקופ שלי, דרכו אני מביטה בעצמי, ובעולם. והאדם האחר, החיבור עם האדם האחר, הוא מבט בעדשה; עדשה מזכוכית. זכוכית היא נוזל חסר שכחה.

אהבה היא מסע תודעתי, ויתור על אשליית האני הבסיסי לטובת מערכת אחרת של אשליות, מורכבת יותר. או אולי לא ויתור, סידור מחדש. כל עדשה, ככלי תצפית, היא אשליה. כלי עבודה מלוטש. ואיפה אני פוגשת עוד אשליה בחיי?  הסדר והארגון שאני מקבלת עלי, כל בוקר, ביקיצה מהשינה והכאוס של היותי דוממת ומכורבלת ומחוץ לזמן, אל תוך הערות: החיים וסדריהם. גם המעבר הזה הוא הכרה בכך שהחיים הם אשלייתיים ונחוצים. מהי האמת: ערות או שינה? השינה מעמידה בסימן שאלה את הערות, ולהפך. לא בכדי אדם מצווה כשהוא מתעורר לומר: מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך. 

כן, יש בי כוחות תודעתיים יוצאי דופן. אך עדיין אינני יודעת לתרגם אותם לכוח מוגדר, קונקרטי. אינני יודעת אם אני רוצה.  יש בי רתיעה גדולה מלשרת את הציבור, מלהיות עבור אנשים. תובענותם של האנשים דוחה אותי, רצונם התמידי בעוד ועוד ממה שניתן להם. אני מעדיפה להסוות ולחיות ביניהם במסכה-, בהעמדת פנים מסוימת. לא מתוך התנשאות, מתוך עצלות.  ומתוך חשש.  עם זאת אני יודעת מי אני ועלי להתמודד עם ידיעה זו.  בגיל 24 עברתי את הקפיצה המטלטלת ביותר בתודעה, מבחינת העוצמה בה נחווה המסע. כמעט עשור התמודדתי עם גלי ההדף מהפיצוץ הגרעיני האדיר ההוא. רק היום, 13 שנה אחרי, כשעברתי עוד מקפצה והדברים התחוורו לי טוב יותר, אני יכולה להתבונן כמו שצריך בזיכרונות, מבלי לקרוס. המהלך הוא כדלקמן: אני אוהבת בצורה מסוימת, בהקצנה מכוונת, כמתודה, על מנת להשיג התקדמות משמעותית בתודעה. אך האם אני רואה כך את האחר? אני בהחלט עושה את כל הטקסים, אך הטקסים הם רק אמצעי זימון. המזומן לא חייב להזדמן. 

התודעה שלי עברה במקומות שמעט מאד תודעות עברו בהם. אך אתגר האמת הוא לשוב מאותם מקומות אל תוך החיים בהצלחה. כן, אני נשארתי בתוך החיים. עמדתי במבחן. ועדיין עומדת. ההבנה האמתית של מי שתודעתו מבצעת קפיצות כאלה, ההבנה היא שהשיבה חזרה היא לבו של המסע. הרצו ושוב הוא עוד פירוטכניקה, עוד עדשה. ה'שוב' הוא לבו של המסע.  אני חושבת על חלומו של יעקב, סולם יעקב:   סולם מוצב ארצה וראשו בשמים ומלאכים עולים ויורדים בו.    

אך האם ניתן לתודעה לשוב חזרה בשלום?  לחיות בשלום לאחר מסעותיה? זה לוקח זמן. עם הזמן לומדים אלו שעלה בידם לעלות בסולם, שהירידה חזרה היא בעצם המסע. אני חושבת פה על רשב"י ובנו שיצאו מהמערה בה שהו 12 שנה ואכלו חרובים. איך יצאו מהמערה ושרפו בעיניהם כל מה שראו בעולם, עד שהורתה להם רוח הקודש לשוב למערה לעוד 12 שנה. השהייה הראשונה הייתה רצו, השהייה הנוספת הייתה ושוב. 

ובכל זאת אני נגועה ביהירות, נגועה ברמזי המסע המבדילים אותי. שלמתי מחיר כבד על תשוקתי לדעת ידיעה מוחלטת את לב הדברים, משמעות החיים, נקרא לזה איך שנקרא. מובן שלא ניתן לדעת ידיעה כזו, אך יציאה למסע תודעתי יומרני יש לו השלכות. ל-היות אני יש השלכות. הבנה:  צער הקיום הוא השלכה של להיות אני. אני נזכרת פה במנטרה של הבודהיזם: ביטול אשליית האני על מנת להשתחרר מהסבל.  למה לא להילחם על להיות אני? יש לנו זמן מוגבל מאד להיות אני, כך וכך שנים. ומי אמר שהשחרור מהסבל חשוב מכל משימה אחרת? 

החוקר צריך להתקדם; המילה משמעות, היא המילה שתלך ותחליף את המילה אהבה כעדשת המחקר שלי.  מדוע המילה משמעות נגזר מהשורש שמ"ע? ביהדות המקור הא-לוהי עלום ונוכח בכל רגע, והוא מתגלה דווקא על ידי הקול האנושי. העולם כולו, לפי ספר בראשית נברא במאמרות קולו של הבורא: "ויאמר אלוהים יהי אור.." כלומר הבריאה נעשתה במאמרות, ואחר כך, הרבה אחר כך, נהפכו לדברות שהושמעו בקול. לכן המשמעות מגיעה מהשורש שמ"ע. "ושבת עד השם אלוהיך, ושמעת בקולו ועשית ככל אשר אני מצווך היום.. ". כלומר, עשיית המצוות זו לא המהות אלא תוצאה של השיבה אל השם ושמיעת הקול, שהוא הלכה למעשה, הנבואה. אבל זה כללי, כמו לומר "ואהבת לרעך כמוך זו כל התורה כולה".  וזה לא מספיק קונקרטי.  את העשורים הבאים אבלה בהתבוננות בעדשת המשמעות, כמו שעד כה שמשה אותי האהבה כעדשה מופלאה להביט במה שקיים וגם, פה ושם, מה שלא. 


אהבה --> משמעות --> ?

יום רביעי, 14 באפריל 2021

כמה מחשבות על השואה


קוראת את הספר "מפלצת הזיכרון" של ישי שריד.  אני חושבת שיותר משזה ספר על השואה, ועל הזיכרון של השואה, זה ספר על האשכנזים ומה שנהיה מהם ומצאצאיהם כיום, כישראלים.  בעייתם של האשכנזים, כקולקטיב, זה שעיקרי הזהות שלהם נמחו וכתוצאה מכך יש בהם שמטילים ספק ב'זהות' בכלל כמשהו שקיים באמת. הם לא מאמינים, מזדהים בעומק לבם, בזהות. חלקים נרחבים מהם לא מאמינים בעומק לבם בכך עוד והם רואים עצמם כאזרחי העולם, כשזהותם מרוחה בין שדות תעופה ולשונות זרות.  אין זהות אשכנזית אמתית, היא נמחית בתוך הישראליות. הישראליות קמה על האשכנזיות. אם לוקחים קבוצה ועושים בהם שואה, אז הקבוצה הזו תאבד במובנים רבים ולטווח ארוך. לא זהותה הביולוגית של היות אדם, זה לא. אבל מה שמלבישים מיד אחרי כן, השכבה הבאה. יהודי ישראלי. הישראלי החזיק דווקא כמה עשורים, אבל אנחנו רואים שבהמשך זה נחלש אצל הרבה אשכנזים וזאת כי אין זהות ישראלית בלבד, אלא הזהות היא מורכבת: עם-דת-ארץ.  בכל מקרה לאשכנזי בן ימינו, כקבוצה, אין זהות חזקה. הרי בפרט יש בחירה ואילו בכלל זה אחרת. חלק משמעותי מן הכלל האשכנזי נמחה בצורה כה מדויקת שלמעשה הוא הקים את מדינת ישראל כמעט נטול זהות. ובמילה זהות אני מתכוונת למורשת, שורשים. גלות אשכנז מחתה את עצמה ולכן נוצרו פה סיפורים אלו או אחרים על כנענים, ציונים, קיבוצים, מלכות דוד, כמו חליפות שנתפרו על פי הזמנה. 

אילולי היו עולים ארצה יהודים ממוצא ספרדי ומזרחי, קבוצות אחרות שהגיעו מגלויות אחרות, שאינם חלק מהתפוצה של יהדות אירופה, ישראל המודרנית לא הייתה שורדת. הזהות הישראלית אשכנזית היא פיקטיבית כיון ששורשיה נמחו על אדמת אירופה. יהדות אשכנז נותצה בשואה, אי אפשר להשתקם מזה. אי אפשר לצפות מהקבוצה הזו לייצר זהות אמתית. הזהות האשכנזית אמריקאית החזיקה מספר עשורים מזהירים, אבל היא נטמעת במהירות. יהדות ארצות הברית קיימת כמוזיאון. זה כמו אדם שאומרים לו, אתה יתום. גם הוריך היו יתומים. גם סביך משני הצדדים היו יתומים, וכן הלאה עשרים או שלושים דורות של יתומים, שהם אינם שרשרת של דורות אלא פיסות מנותצות. 

כשהגעתי לראשונה לגרמניה הייתי רוצה לומר שהרגשתי כעס או כאב, אבל הרגשתי התלהבות רבה. מפגן הכוח, העצמה, הגאונות יש לומר, של האומה הזו, הוא מפגן ניצחון. מה אפשר לעשות נוכח זה? והגברים הגרמניים יפים, מרשימים מאד. זו האמת והיא חייבת להיאמר. נכון, זה לא אותו דור. אבל זו אותה אומה.  אני אוהבת מוסיקה קלאסית. וידוע לכל כי פסגת המוסיקה הקלאסית הולחנה בידי מספר גרמנים/ אוסטרים, לרוב תחת אצטלה דתית. נכון, היו גם מלחינים צרפתים, ספרדים, אנגלים ואיטלקים. ובכל זאת. מוסיקה קלאסית היא עניין גרמני מאד ואי אפשר להימלט מזה.  זו שאלה שנטחנה עד דק, אבל האם אפשר לשמוע את מוצרט ואת באך ואת בטהובן אחרי השואה? ברמה הפרטית העקרונית, כן. אבל לא ניתן להתעלם מכך ששלושתם מלחינים בני הלאום הגרמני. קשה המפגש בין ישראל לגרמניה - קשה המפגש בין יעקוב לעשו, יאמרו תלמידי חכמים. 

אפשר גם לשאול, נוכח עוצמות השנאה שהתפרצו באותן שנים דרך מנגנונים מאורגנים ומורכבים של לוגיסטיקה ויעילות, למה בעצם השואה לא קרתה קודם לכן?  אולי עקב הבשלת המהפכה התעשייתית דווקא במאה העשרים.  אולי כי בעת של תהו ובהו, בו היה העולם נתון במלחמת העולם, אומות יכלו לחשוף את פרצופן האמתי. אבל האם השואה חשפה פרצוף?  זו בעצם המשך השאלה. האם היו פנים ? התשובה היא כן. 

למי ששכח, אי אפשר לאדם לעולם להשיג את הבנת האל. כשקוראים על השואה לעומק, מתפוררת האמונה באל, והאמונה בכלל. מתפורר הכול, אפילו המשיג/השואל.  זה לא ניתן, לבנאדם, להחזיק את האמונה יציב וברור נוכח הדברים הללו. בפרט, בכלל, בעיקר בכלל. אך אם מפנים את הראש מהשואה, קמים ומושכים הלאה את המבט, מבינים שההמשך שלה היה הקמת מדינת ישראל והתבססותה והצלחתה המזהירה, קיבוץ גלויות, ניצחונות, על כל מה שזה אומר, וכבר מרגישים איזו ריגשה בלב. אז כבר יש לב ויש הרבה מה להרגיש בו. וכל הדברים היפים שהם ישראל שלנו. 

 רק בסדר גודל של אלוהים אפשר לעשות משמעות מצירוף הדברים הללו לכדי קו אחד. איזה יצור אנושי, יכול לחבר בין שתי אלה למרות שברור כי הם מחוברים ויוצרים חץ אחד ברור, חץ ההיסטוריה, משמעות המתגלה בזירת התרחשותה. איזה בן אנוש יכול למצוא משמעות סיבתית בשואה? הרי זה חור שחור. ודווקא באופק האירועים, למרגלות החור השחור, קמה מדינת ישראל ועם השנים גדלה וזוהרה התעצם כל כך עד שממרחקים, מרחקי הזמן, נתקשה לראות אותו. רק בזיכרון. רק הזיכרון יכול להפיל אותנו לחור השחור של השואה. אז מה הקשר? איזה משמעות נעשה מכל זה? לאלוהים הפתרונים. 

יום עצמאות שמח לכולנו 🎇

יום שבת, 20 במרץ 2021

 

מתנה לקוראיי היקרים. השבוע היה לי יומולדת, ומטבע הדברים היו מחשבות שונות על מהלך הדברים ומקומי בהם :)  השיעור הזה עזר לי לגבש את מהלך מחשבותיי בשמחה.  ובכלל, תכף פסח...


כיצד ליישב בנפש האדם את הנטיות לגדלות ולקטנות גם יחד

https://meirtv.com/shiurim/shiur-37818

יום חמישי, 4 במרץ 2021

הבשורה על פי עוז

 אני משליכה עכשיו מהרהורי לבי, אל סיטואציה שאני לא מכירה ואין לי בה חלק.  אבל עמוס עוז, אני קוראת את ספרו האחרון, "הבשורה על פי יהודה" שיצא ב-2014, מה שמכאיב לי בעמוס עוז ותמיד הכאיב זה שחשתי אצלו חוסר תקווה. איזה ייאוש.  עבורי הוא גדול הסופרים הישראלים. היכולת שלו לברוא דמויות, שהינה הן עומדות כאן קיימות על ידי, היא משהו נדיר.  אבל לא בכך העניין. העניין הוא שמבחינה רעיונית אין הוא נישא לגבהים של ממש.  והייאוש הזה בו אפופות רוב היצירות שלו, במיוחד הגדולות, והדמויות שלו, זה חלק  ניכר מהעניין. 

לפני כמה שנים כשיצא " הבשורה על פי יהודה", עוז רואיין איפשהו. והוא נשאל על ירושלים. ואז הוא אמר שירושלים תמיד נוכחת אצלו, אבל לא ירושלים של עכשיו. אלא ירושלים של פעם, של שנות החמישים ותחילת השישים. ירושלים של לפני 67'. ירושלים שהיא, כפי שציין, עניה, וקטנה ומחולקת, ותושביה רובם ככולם כותבים וקוראים ומעורבים במה שקורה, שהתמהיל האנושי בה שונה מאד.  אבל זו ירושלים עצובה מאד, ירושלים של המוני אלמנות והורים שכולים. ירושלים של לפני 67 שאז חל איזה מהפך משמעותי.  ועמוס עוז רואה את המהפך הזה, שהעלה את ישראל על המפה הבינלאומית, שאיחד את ירושלים, הוא רואה אותו כמשהו רע. כאיזה פצע מזוהם שמאז ניסו לכסות אבל אי אפשר. וזה עצוב. כל חודש אני מגיעה לשבת, למשפחה שלי, לעשות אתם את השבת. לפעמים גם יוצא לי לטייל קצת בעיר ובמקומות שונים מסביב. ירושלים של היום היא מקום נהדר, מלא חיים, אנשים,  ואפשר ממש להרגיש איך מתגשמים בו דברי הנביא זכריה: 

א ויהי דבר-יהוה צבאות, לאמור.  ב כה אמר יהוה צבאות, קינאתי לציון קנאה גדולה; וחמה גדולה, קינאתי לה.  ג כה, אמר יהוה, שבתי אל-ציון, ושכנתי בתוך ירושלים; ונקראה ירושלים עיר האמת, והר-יהוה צבאות הר הקודש.  {ס}  ד כה אמר, יהוה צבאות, עוד יישבו זקנים וזקנות, ברחובות ירושלים; ואיש משענתו בידו, מרוב ימים.  ה ורחובות העיר יימלאו, ילדים וילדות, משחקים, ברחובותיה.  {ס}  ו כה אמר, יהוה צבאות, כי ייפלא בעיני שארית העם הזה, בימים ההם--גם-בעיניי, ייפלא, נאום, יהוה צבאות.  {פ}    ז כה אמר יהוה צבאות, הנני מושיע את-עמי מארץ מזרח, ומארץ, מבוא השמש.  ח והבאתי אותם, ושכנו בתוך ירושלים; והיו-לי לעם, ואני אהיה להם לאלוהים--באמת, ובצדקה. 

ואני, במהותי? אני לא באמת אדם דתי.  אבל אי אפשר לקרוא את הפסוקים האלו ולהתבונן בירושלים של עכשיו ולא להתרגש, להריח איזה אושר סמוי, משהו משתנה לטובה. הסיבה היחידה שאני קצת מאמינה, זה שאני רואה את מה שנכתב ורואה את המציאות העכשווית, ורואה שהם הולכים ומתקרבים.  וזה נותן בלבי שמחה רבה, אופטימיות.  ועמוס עוז ודמויותיו לא חשו את השמחה הזו. היא לא מחלחלת אליהם עד הסוף. עכשיו, אצל אדם בינוני ורגיל, אולי זה לא כל כך משנה. אבל אדם שניחן גם בכישרון בלתי רגיל וגם במעמד בלתי רגיל, שלא יהיה מסוגל לראות שהדברים מתקדמים ויש איזו שמחה ואופטימיות, זה גוזר גם אלימות וכעס וצער בלתי רגילים שמתאספים אצלו דרך קבע.  

הספר של בתו, גליה, שהוא לא ספר פוליטי אלא אישי, אבל למעשה ספר מאד פוליטי בדיוק בגלל זה, משלים לי איזה קו קשה ואלים וכאוב ובלתי מתפשר שיש בכתיבה של עמוס עוז. אני מתכוונת, שהוא לא היה מסוגל להשתנות באמת. וכמו שצריך היה אדם במעלתו להשתנות עם שנוי הזמן ולשמוח במה שנהיה מהמקום שנקרא ישראל. לדעתי, הוא נחסם מבחינה מחשבתית ונתפס באיזו נוקשות שהכשילה אותו. הוא לא היה מוכן לגמישות, לתמורה משמעותית בגישה הכללית שלו וזה עצר אותו  וציער אותו, אבל גם ציער את סביבתו הקרובה, כך נראה. בכך הוא דומה לשלוש הדמויות המרכזיות בספרו האחרון " הבשורה על פי יהודה". שלושה אנשים דוממים, עציים שלא משתנים ולא מתחלפים אלא הולכים ומתיישנים כמו רהיטים בתוך בית אפלולי. וזאת כי על פי עמוס עוז, אדם הוא סך אמונותיו ורעיונותיו. וזו תפיסה מיושנת ששייכת למאה ה-20 אבל לא למאה ה-21 שאיננה אידיאולוגית בכלל. אנשים מדלגים היום בין דעות כמו בגדים. לאנשים בימינו אין יותר מדי תפיסות עקרוניות. הספר כתוב בגאונות, אבל ניחוח של התיישנות נסוך עליו. 

עמוס עוז הוא גאון אמתי של רישום דמויות, גברים או נשים, עצים או בתים, רחובות או רוחות, אבל הוא בינוני בהבנה גיאופוליטית, ראיית מאקרו, נרחבת יותר. זאת בניגוד, לדוגמא, למישל וולבק. וולבק נופל מעוז ביכולת התיאורית. אבל הוא פנומן של ראייה רחבה של זרמים ותתי זרמים דרכם החברה הצרפתית, המערבית ולבסוף הבינלאומית, עוברת ומתמרת. וולבק נכן ביכולת ספקולטיבית מדהימה להריח את הכיוון ולכוון את דמויותיו ועלילותיו אל העתיד. עמוס עוז כותב כתיבה נוסטלגית, פניו אל העבר, פחות או יותר בכל ספריו. וולבק כותב כשפניו אל העתיד.   ולמה דווקא את וולבק אני מזכירה ? כי עמוס עוז, כסופר עם סוודר, רצה יותר מכל בתפקיד הנביא.  אבל למרות כשרון העל שלו כמספר הוא דווקא לא ניחן בכך.  הכישרון לקלוט את המגמה הרחבה הוא שונה מכישרון התיאור והעפלה למנגנונים הפסיכיים של הנפש. לפעמים יש חפיפה בין שני הכישורים - לפעמים לא. כמו שיש אנשים שהם מוסיקאים מחוננים וגם מהנדסי חשמל מעולים. ויש שלא.   בכך הוא מזדהה עם אחת הדמויות היותר טראגיות בספרו, דמותו של שאלתיאל אברבנאל. שאולי כמו עוז, שגה בהבנת המגמה והימר בכיוון הלא נכון של ההיסטוריה. וכמו עוז, היו שקראו לו בוגד.  וכן, כמו יהודה איש קריות. 

אז מי משקר? גליה עוז בוגדת? או אביה, הסופר הנודע, הבוגד?  ההיפוך ביחס השאלה הזו יוצר מתח מעניין מאד וטוען את הספר כולו במתח שונה ואם נרצה, מתח עדכני.  גליה עוז יצרה מהפך לא רק בתדמית של אביה אלא בתמהיל הספרים שלו. הכתיבה של עמוס עוז כמו תמיד מבריקה אבל ספריו אכן החלו להתיישן.  דווקא במה שקרה עכשיו עם בתו, נזרק הדם בלחיים. התעורר משהו, איזה חיות.  הקריאה ב"בשורה על פי יהודה", ספרו האחרון משנת 2014,  מרתקת על רקע ספור נקמת הבת.  לרגעים ניתן לדמות את עמוס עוז עצמו בתפקיד הבוגד, בוגד בתפקידו כאב, כאיש הגון ומוסרי, בוגד בנו שהאמנו שהוא אדם טוב, ובוגד אולי, כמו דמותו של שאלתיאל אברבנאל, באלו שהלכו על פי תפיסת עולמו ומצאו עצמם בחוסר סנכרון עם המגמה השלטת בישראל.  אבל במקביל, נראה שהוא למעשה הנבגד. נבגד על ידי בתו במהלך אכזרי ביותר של רצח, רצח שמו הטוב על ידי אישה שדומה לו מאד, בשר מבשרו, שבבירור לא רצתה פיוס אלא נקמה.  

עזה, סדום ועמורה

  בספר בראשית מתואר ספור סדום ועמורה -  אברהם אבינו מנהל שיח הכולל משא ומתן עם אלוהים. אלוהים אומר לו שאנשי סדום ועמורה הם רשעים גמורים והוא...