פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו של יהונתן גפן ז"ל, מעט אחרי פטירתם של מאיר שלו ומאיר ויזלטיר ז"ל, שלושה אנשי תרבות ששייכים לישראל של "פעם", שמייצגים קבוצה של פעם, זו שהייתה המחנה השליט.. מפה לשם ראיתי את הסדרה על משפחת דיין, ארבעה פרקים, והבנתי כל כך הרבה על מה שהולך היום. קשה לשים במילים את כמות ההבנה הרגשית שעלתה בי בעקבות הסדרה. מוצאת את עצמי שומעת את שיריו של יהונתן גפן שהולחנו, ובכלל, מביטה אחורה בערגה. מחשבות רבות עולות בי...
ב-14 השנים האחרונות היה בי הרבה כעס על ישראל ההיא, שיש הקוראים לה ישראל הראשונה.. מגיל 25 למדתי אצל רב, הפכתי יותר מסורתית, התחברתי לחלק הדתי במשפחתי (שחיים בירושלים) והתנכרתי לתרבות ההיא החילונית, הישראלית. כמה שלא ניסיתי להכיל הכול, אי אפשר. זה בא על חשבון. כעסתי, כי הרי ילדותי עברה עלי בתל אביב וידעתי שהחילוניות ההיא, לה הייתי עדה בשנות התשעים, שאז העפילה לשיאה (רגע לפני הירידה), הולידה מלא כאב, מלא ניכור והדרה של אוכלוסיות מסוימות. הכרתי את הדברים האלה. ולכן חשבתי שהדת היא התשובה. לא שהפכתי לדתייה, אבל בתוכי האמנתי לדת. ליהדות ולמסורת - אני עדיין מאמינה כמובן. זה האנשים שלהם אני פחות ופחות מאמינה.
אסור לתת לאנשי הציונות הדתית מונופול על המסורת היהודית, האמונה, על המדינה שלנו, לא לחרדים, לא לאף אוכלוסייה שמנוכרת לערכים שהביאו להקמת המדינה היפה הזו. עם כל השגיאות המזעזעות שנעשו, אלו אנשי ארץ ישראל ההיא, החילונים, שעברתו שמות גלותיים, בורים, מחוספסים, מאצ'ואיסטים, הם ששחררו את האדמות, הם שחררו את ירושלים ושחררו את עמנו. בזכותם אני יכולה היום לעמוד בירושלים ולקרוא: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" ולהאמין בזה. שהרי איך אפשר לשכוח מה שנמצא לנגד עיני? בזכותם אני אדם מאמין - לא בזכות רב זה או אחר. אחרת מהי הדת? אוסף דפים ? אופיום להמונים? מה שווים כל ערגות הדת והאמונה בלי מימושן? לשנה הבאה בירושלים נאמר אלפי שנים, והנה אנחנו בירושלים. לשנה זו בירושלים.
אנשי ישראל ההיא, הדור של רבין ודיין, שחררו את המדינה והביאו אותה לקיימות. לעולם לא יסלחו לעצמם חובשי הכיפות הסרוגות על שלא הם היו הארכיטקטים של ניצחון 67'. אני יודעת כי ביליתי את העשור האחרון בקרב המחנה הזה ורבניו. וזו הסיבה שאנשי הציונות הדתית, מייחלים לרשת אותם. והחרדים? מעולם לא היו כמויות גדולות כל כך של תלמידי ישיבה, אברכים וישיבות בירושלים. ואין בהם הכרה ממשית, מלאה מבחינה רוחנית וערכית, לתרבות/ קבוצה, שאפשרה את הנס הגלוי הזה.
כישלונה המהדהד של ממשלת הימין על מלא הוא שיעור עבורי. היום אני מבינה כמה המחנות השונים של עמנו שלובים; מחנה השמאל, ודיין בפרט, היה ב-67 בור כיוון שהיה מנותק אישית מהמסורת הדתית של המקום, לא השכיל להחזיק בהר הבית וגזר עלינו קטסטרופה. השגיאות היו מינוריות אך התוצאות קטסטרופליות; אם כבשו אדמות ושחררו אותן מהאויב, היה צריך לשחרר אותן עד הסוף. נכון, כמות האוכלוסייה ביישוב בישראל הייתה נמוכה, הייתה גם מבוכה מהניצחון המפתיע שהושג בתודעת 'נס'. אך אסור היה לתת למצב הלימינלי להתבסס. חצי שלנו וחצי לא. ישראל קבלה ב-67' הזדמנות לכבוש את הארץ ולהשיבה. אך כוח, כוח הצבאי, לא מספיק כשלעצמו לכיבוש הארץ ויישובה. באין ערכים הנובעים מחיבור מושרש למסורת היהודית, דורות ההמשך של הקבוצה השלטת לא הבינו מה הם עושים שם. הם שכחו מזהותם ופתחו שנאה עצמית, כפי שניתן לראות בבני דורות ההמשך של משפחת דיין ולעתים במאמרי עיתון "הארץ". זו אותה תופעה שהייתה נחלתם של יהודים חילונים, או מתנצרים בגולה, הפכה לשנאה עצמית על היותם לאום ריבון. לא לאום בחסד שהאומות העניקו לו זכות לחיות באיזו חלקה, לאום ריבון שמנצח מלחמות ומתבסס בשטחים שנכבשו בלגיטימיות מאויב. במקום לנצל את ההזדמנות, את הנס הגלוי, החל פושה הריקבון. השמאל הרדיקלי, גם חלק מהשמאל הלא רדיקלי, מבטא את זה.
אך גם האידיאולוגיה הקוקיסטית מבית מדרשו של הרבי צבי יהודה קוק (בנו של הרב קוק) שגויה, כיון שהיא נטועה בקנאה קולקטיבית. הכיפות הסרוגות, דתיים-לאומיים, לא הקימו את המדינה, ובעיקר לא כבשו את השטחים עליהם הקימו יישובים. לכן, בתוכם אין בהם הכרה ריבונית של הנהגה. לא באותה מידה שהציונים מקימי המדינה ישבו את הארץ ושחררוה בתנופה טבעית. הם היו רוצים להיות כמותם, מייחלים להיות כמוהם, אבל הם לא. עובדה, גם מזווית ראייה דתית אמונית, בורא עולם לא נותן בידם אדמות שלא התקבלו כבר על ידי קודמיהם, האליטה הישנה. מעולם לא הנהיגו הדתיים לאומיים ניצחון מלחמה בישראל והובילו לשחרור אדמות.
הקמת המדינה והנהגתה לא ניתנה בידי הדתיים או החרדים. ואילו הממשלה הנוכחית, שהיא הדבר הכי קרוב לשלטון דתי מקום המדינה, מספקת ביצועים רעים מאד. ההפגנות הנמרצות של צאצאי המחנה ההוא, האליטות הישנות, אין תפקידן רק למחות כנגד שלטון נתניהו או פגיעה בדמוקרטיה ואכלוס הוועדה לבחירת שופטים. זהו ניסיון כן של הקבוצה הזו, אותה קבוצה שאבדה את השלטון ב-77 עם אסון מלחמת יום הכיפורים, וב-95 עם אסון אוסלו ורצח רבין, בניסיון לבירור זהות עצמי נוקב: מי אנחנו? לראשונה מזה עשרות שנים, מתהדרים אלו בדגלי ישראל מתוך תחושה שאם לא עכשיו, תאבד המדינה שהוקמה בידי אבותיהם ותילקח מהם. לראשונה הכתה בהם ההבנה שהם לא כל יכולים, שהם חלשים משחשבו. ירושתם, ירושתם אבותיהם, מוטלת בספק.
כשאמר אביב גפן על קברו של אביב יהונתן ז"ל קדיש, אפשר היה להרגיש בקולו כמה זה חשוב לו. הוא לא אמר את זה כלאחר יד, אלא מכל הלב. הוא הבין משהו שהדור של קודמיו כשל מלהבין: ללא כבוד ומקום למסורת וליהדות אין קיום נכון ויחסים בין הדורות בתוך המשפחה. אף קבוצה לא יכולה ליישב את ארץ ישראל בהצלחה לאורך זמן ללא חיבור למסורת היהודית ולשורשי האמונה.
כשהציע בורא עולם למשה רבינו לזרוק את העם אחרי חטא העגל ולהחליפו בעם אחר, משה רבנו נלחם והעם קבל הזדמנות נוספת. לאורך כל התנ"ך, עושה העם טעויות קשות, עובד עבודה זרה, נוטש את אמונתו ופעם אחר פעם מתנחם האל על כעסו. עם ישראל הוא עם ישראל על כללותו, שבטיו וגווניו - עמנו הוא כמו הקשת, שנפרמת לעתים לכלל גווניה היפים. אין היא שלמה בלי כל הגוונים וכל הצבעים. התכלית היא בסופו של דבר לא התורה, או המדינה, אלא החיבור, ההלחמה הייחודית שקיימת בישראל בין העם, האמונה והארץ. ומשם, לכללות האנושות. יש לנו עם נפלא ומדינה יוצאת דופן; יום הולדת 75 שמח!
