לא מזמן נוסף שמו של ס', האל"מ שנפגשתי אתו באותו ספטמבר, לרשימת המשתתפים שידברו באותו אירוע במוזיאון ת"א, של האמנית המוכרת ההיא. הופתעתי מאד לראות את זה. אין לי מושג. אין לי מושג אם נישא, אם היה בקשר, אם ויתר. או מה קרה לו.
עברו שנים מספר, אבל הן רק עוזרות לזיכרוני. הוא האדם היחיד שהכרתי אי פעם שעזר לעבד את מה שקרה עם ההוא,
שעזר לי להקל את הלולאה ולבסוף להימלט משם. כמה הזוי שנולדו בדיוק באותו יום ואותה שנה. ולא בזה תם הדמיון.
אני זוכרת קודם את השיחה הראשונה בינינו, והצלילות בה דיבר. הדיוק. האופן בו הפעיל אותי בצורה
מדויקת מאוד. בלי מילים מיותרות. הוא לא ניסה להציג את עצמו כיותר ממה שהוא. גם לא
התרברב בשום צורה או לנפח את הישגיו. פשוט מנה את תאריו ומי ומה
שהוא. ואותן ההתחמקויות העקלקלות, החידתיות,
עד הפגישה, שנראו הגיוניות בכל שלב אבל כשמחברים אותן יחד אינן הגיוניות כלל.
אז קבענו. וכשהוא הופיע מהצד השני
של הכביש, המתנתי מחוץ לכניסה של הקפה ההוא, הבחנתי בו. הוא היה נראה מבוגר, גבוה, קצת כפוף, שמוט
כתפיים, חולצה אפורה, מכנסיים כהים, חגורה, אקדח תחוב מקדימה בצד ימין של
החגורה. למראה האקדח נבהלתי. והוא לא ניסה כלום, לא ניסה להתייפייף, לא להרשים. בא
ישר מהעבודה. לאה מהחיים, מאובק. סבל מכאב בטן באותו יום, לא חש טוב. ואני לא נמשכתי ככה אי פעם לגבר בחיים שלי, על המקום...משיכה שהיא פיזית ורגשית ושכלית. הרגשתי אולי פעם
ראשונה מה זה בעצם גבר.
כל החיים שמעתי
על דמויות גבריות כאלו בסדרות בספרים ובסרטים. פתאום ניתנה לי ההזדמנות לחוות את זה. גבר שלא רק עלה בדרגות עד אלוף משנה דרך שירות קרבי, שלמד והשלים תואר דוקטורט במדעי הרוח, והוזמן
לכנסים ודיברו בעבודת התזה שלו. שאנשים מעריצים אותו. לא, זה לא רק זה. למרות שעזב את הבית כנער ולא השלים אפילו בגרות. שעבד
ופרנס את עצמו מגיל 16. ולא ידע מהבית אנגלית, ולא ידע יותר מדי, כי ככה זה אצל דתיים חרדל"ים. וכל התארים האלה לא משנים, הם היו אבק. חוויתי אותו וזה היה משתק. עצמה בלי שיעור. איכויות של מנהיג, נסיך. אנחנו רואים דמויות כאלה במשחקי הכס או שר הטבעות, רובצים על הספה או באולם הקולנוע וזוללים פופקורן. אבל ישנם אנשים כאלו. אז זה גבר? חשבתי לעצמי וחייכתי.
כמה עצמה חשתי. הוא הגיע ולחץ את ידי ונכנסנו וישבנו. לא חשתי בנוח, גם הוא לא. גם כשדיבר אתי וניסה
להיות ידידותי. חשתי לחץ בלתי פוסק, לצד
משיכה ועניין כביר. ראיתי איך הביט בי וידעתי שהמראה שלי,
שהיה מצודד והיה בו משהו תמים וכמעט בקונטרס וחוסר קשר מוחלט למקום שממנו בא,
יצר את המשיכה. השמלה שלי שכביכול נשמטה כל הזמן, הפלירטוט הקל אך המתוחכם. אני
יודעת שמצאתי חן בעיניו וכך גם אמר לי. איך
נהנה שרמזתי שהוא חידה בלשית. שנינו אהבנו ספרי בלש .
בפגישה הראשונה ולפניה נתן לי לדבר
בחופשיות ולהתנהג כאילו אני מובילה או מחליטה. הוא לא חש צורך לקפוץ ולהכריז
"אני קובע". למרות שהיה דתל"ש ולשמוע ממני על הרב ועל היהדות לא היה קל עבורו. קבענו להיפגש סמוך אליו כשאבקר את המשפחה. "סגור", קבע בחיוך קל. סמוך לדייט השני שקבענו, באוירה ירושלמית הפעם, כתב לי ברגע האחרון, שעות ספורות לפני הפגישה, בשעה שהטלפון היה סגור בגלל השבת אצל קרוביי הדתיים, שהתחרט
בגלל לבטים שלו, ענייני דת וגיל. כתב שאנחנו רק נזיק זה לזו. וכשדברנו בטלפון,
נשמע כמו מכונה. אף שאמר לי שבאמת מצאתי חן בעיניו. שפעמים רבות פוגש נשים וקשה לו להימשך. אבל אתי כן. כך אמר וסיים את השיחה במכאניות.
כל הלילה
לא יכולתי לישון. אני זוכרת. הייתי בירושלים, היה מוצאי שבת. בכיתי אל הכר. קמתי
בבוקר ונסעתי הביתה, היה ערב חג ראש השנה. הייתי מוקפת אנשים ולגמרי לבד עם מחשבותיי. לא יכולתי
לחשוב אלא על זה. אמרתי לעצמי שוב ושוב, הוא לא מעוניין, עזבי. אחרי יום נוסף הקרבתי את עצמי, כתבתי לו ובקשתי
הזדמנות נוספת, הוא נענה בחיוב. אבל כבר בשיחה שלפני כבר חשתי את השליטה המרה שלו במצב.
יום הפגישה השנייה היה יום לא טוב. בעבודה חשתי חוסר בטחון, מה שמאוד השפיע עלי. גם הרכבת קצת התעכבה. הייתי בלחץ. כשהגעתי הביתה התקלחתי בחופזה, התארגנתי התלבשתי. כשענדתי את העגילים מול הראי, הרגשתי
שאני הולכת להתעלף. נתקפתי חרדה עזה, כבדה, הדם שלי זרם בקושי.
כשהגעתי למקום הפגישה,
במרכז השכונה, עמדתי שם כמה דקות ואז לפתע ראיתי אותו על האופנוע. זה היה אופנוע הארלי שחור
צהוב, והוא עצמו היה לבוש שחור, קסדה שחורה, מכנסיים כהים. נראה כמו לוחם, כמו אביר על סוס. אשכרה. גבוה
מאוד, חסון במידה מדויקת. אני הייתי כמו
קונטרס, לבושה בשמלה פרחונית קיצית קצרה, מגפונים חומים. רזה מדי, חיוורת. הסרתי את משקפי השמש ושמתי אותם שוב.
הרגשתי פשוטו כמשמעו שאני עומדת להתעלף כשעצר לידי. זה נשמע
כמו שורה הכי צ'יזית, אבל באמת, העיניים הכחולות שלו בערו מתוך הקסדה. הוא נשאר
כך, בוחן אותי, לא מהר לרדת מהאופנוע. הוא חייך. נראה כמו מכונה, כמו מכונת מלחמה, ואהב את זה. ולא יכולתי להישיר מבט. הייתי נרגשת כנערה. הייתי...מאוהבת.
אין דבר נורא יותר מלהגיע לדייט שני מאוהבת. איך אפשר לתקשר בקלילות, לעשות סמול טוק של
נימוסים, כשאת טעונה כל כך? באמת, מגיל 16 לא קרה לי דבר כזה. אבל
הנה, אחרי עשר שנים, קרה. ומה שכל כך הזוי? שברגעים האלו,
היופי והעדינות שלי נגעו בו. ראיתי במבט, שאני מעניינת אותו. הוא חייך אלי ונראה נמשך אחרי . אני לא חושבת שהוא
חווה את הרגשות שאני חוויתי, אבל עניינתי אותו. לא היה ספק. הוא רצה שאעלה על
האופנוע ונרכב יחד לאזור הנמל. הרי הביא אתו קסדה שניה. אבל אני התנגדתי. המחשבה לשבת כל כך קרובה הביכה אותי. אני פשוט... פחדתי, הרגשתי שהוא שולט
בכל. על המקום חוויתי התקף חרדה ולא יכולתי...לא יכולתי להביא את עצמי להתקרב אליו
ולעלות. "איך אעלה על האופנוע ככה?" שאלתי בעצבנות קלה. לבשתי שמלה קצרצרה. " אני לא אסתכל", אמר וחייך. אחרי שהמשכתי להתנגד אמר לי " היית צריכה לחשוב על זה מראש". הוא צדק כמובן.
משם הכול החל להיפרם. התחלנו ללכת לכיוון הים. לא חשבתי לרגע שיתנגד
להליכה כזו. אבל לא תאמתי אתו. בדרך זרק אלי הערות סרקסטיות. כשהגענו לחוף, נפלתי על הספסל. ישבנו מול הגלים. הוא ניסה
לדבר אתי, ניסה לפתח שיחה . אני פשוטו כמשמעו לא יכולתי. לא יכולתי לנהל שיחה
אינטלקטואלית, כיפית, קלילה שרצה. הוא הרי סופר שכלתן ואני לא הענקתי לו את סוג החיבור שרצה. ואילו הוא לא נתן לי את מה שאני רציתי. המצב דרש בטחון מסוים, קוליות, שכבר לא היו שלי. לא עם
גבר שאני יושבת חצי מטר ממנו מאוהבת.
אני
לא יודעת אם הוא ידע מה האימפקט של המעשים והמילים שלו עלי, אני מניחה שלא. גם הוא
היה מתוח. בכל מקרה, ס' הלך ואיבד את סבלנותו. החל למנות את החסרונות בינינו: "מה כל כך מביך בלדבר על....?" ,"השיחה לא קולחת",
וכו וכו. הרגשי את הפערים בינינו, הוא דיבר אלי כאחת מהפקודים שלו. חוסר הרגישות שלו פצע אותי.
החל למנות עובדות אבל לא כמו מבקר
אלא כמו אדם שקורא בשמות לאנשים בחדר, והאנשים נענים לו, קמים ואומרים
"כן". זה כאילו כל מילה ומשפט שאמר, לא היו רק אבחונים למשהו קיים אלא
שהוא יצר אותם תוך, כאמיתות שלא ניתן למחוק או להפר. הסמכותיות שלו עלתה בצורת
הדיבור המדויקת, החדה. לא ידעתי מה לעשות בי. הרגשתי כמו ילדה, שלא יכולה לתת מענה. הרגשתי שאין בי שום דבר. והרי הכרתי אנשים מבריקים
ומרשימים, אבל כאן הייתי משותקת מול הגבריות הזו. "אני אוהבת כוח", אמרתי, כשדברנו על פוליטיקה ועל מירי רגב, אותה לא סבל. "כולם אוהבים כוח", ענה. האקדח שלו הציץ מחגורת המכנסיים . כל הדרך הלוך וגם חזור דיבר על נשקו. עברנו בשכונות ערביות והוא דבר בצער שעשויים לראות אותו
ולחשוש מפניו. ולחשוב שהוא בלש. אולי רצה שיחשבו כך.
אמנם דברנו על יהדות, על מגילת אסתר
ועבודה סמינריונית שכתב, על הרעיונות שלי. והוא אמר שזה יפה. אבל הרגשתי את הרתיעה, את
המרחק בו יושב ממני. התהומות שלו, שהזכיר בדייט הראשון, אז הוא הזכיר אותם
בחיוך, ואילו עכשיו הלכתי על ידם, מרגישה את עמקם, וסמיכותם, בעצמה. פתאום
דברים שאמר קבלו הגיון. אמר שלא צריך שיטפלו בו, שלוקח לו זמן להיפתח. הם קבלו
הגיון אבל בהיפוך, כל דבר שאמר על עצמו היה ההיפוך לאמת, בחוויה שלי. ראיתי שהוא
פצוע, ושיש לו צורך משמעותי להיפתח. שזו התקשורת היותר עמוקה בינינו. רציתי אינטימיות הרי, ואינטימיות פיזית לא הייתה, לא בשלב כזה. הוא זקוק לכך שתיווצר שיחה. שיחה
אינטלקטואלית לא הצלחתי, או לא הצלחנו, לייצר. "אתה יושב נורא רחוק ממני", אמרתי בכאב. ואז, פתאום, הוא התחיל לדבר על האלימות שחווה כילד, אמר שהכו אותו עד זוב דם. שכולם ידעו במשפחה המורחבת (הוא בא ממשפחה מוכרת ומיוחסת בציבור הדתי) ולא עשו דבר. העובדות
הן לא העניין, אלא החוויה שעברה במהירות שנוי. לפתע נחשף מולי מאוד, ואני פישלתי. פעם
נוספת. פעם שלישית. פעם שלישית גלידה. לא
הייתי אמפטית , החזרתי את השיחה אלי. לא הייתי שם בנקודה שרצה או הציע קרבה. לא
רציתי קרבה פצועה, על אף שבלי שהבנתי, הייתה זו הקרבה הפצועה שכנראה חברה בינינו
מההתחלה. לא רק זה, כמובן, אבל בלי שידענו, גם זה היה שם. דברים רבים נאמרים בין
גבר לאישה במצבים שכאלה, אבל דברים רבים אף יותר לא נאמרים. הוא אמר לי בעצם,בלי להגיד, אני פצוע. ונזכרתי שנושא האלימות והמחיקה של המשפחה (הוא לא שומר אתם על קשר) עלה בכל שיחה ומפגש בינינו, פחות או
יותר. "נאבקתי הרבה מאד להיות מי שאני",
אמר לי יום קודם כשדברנו בטלפון.
משם הכול
קרס, הוא נעמד ואמר שלא טוב לו. עמידתו הייתה חלשה מאד, הוא התנודד, כאילו הולך ליפול. ואז התחיל ללכת ממני מהר, עם כל צעד מעט העניין או החיבה או
המשיכה שלו כלפיי נמוגו. סבלתי סבל עצום,
ניסיתי כל מה שיכולתי לגרום לו שיפסיק ללכת. אבל זה לא עזר. התנצלתי על האופן שהגבתי למה שספר. והוא אמר לי בקשיחות:"פשלת בעניין האופנוע, ועכשיו זה..".
ואני אבדתי כיוון, עברתי
התקף חרדה נדמה לי. אפילו התוודיתי על המשיכה שחשתי אחרי הדייט הראשון.
והוא אמר לי בתגובה: "שלוש
שנים לא הייתי עם מישהי". בקצור, נורא. דחייה מוחלטת. חזרתי
הביתה חפוית ראש, בכיתי כל הלילה. רעדתי. וחודשים רבים לקח לי להתאושש. למרות שעברו שנים, ומאז הקמתי זוגיות, עד היום לא שכחתי אותו. אבל אני לא אשכח את האנרגיות הבלתי נתפסות
שעברו אלי במפגש בינינו. אנרגיות עצומות. מאז שהכרתי את ההוא בגיל 24 לא פגשתי אדם שאתגר את עצמת החוויה. האנרגיות, הדיוק, המכאניות. והנה, לא אותו סדר גודל, אבל דמיון מפחיד. העובדה שנולדו בדיוק באותו יום ושנה, החיבה לספרות בלשים וחידות הגיון פתלתלות. שבועיים אחרי כל זה
ישבתי בתחנת אוטובוס בקינג ג'ורג' ופתאום נתקלתי בהוא, הולך במהירות, כמו רוח. וכן, נראה לי שהוא ראה אותי בדיוק כשם
שראיתי אותו.
עם ס' זה נגמר בהשפלה
וכאב עצום, כשכתבתי לו אחרי כן ענה בצורה מכוערת והוסיף: אל תיפני
אלי עוד. אחלתי לו בהצלחה והתנצלתי, ומחקתי אותו. אחרי שלושה שבועות שלחתי לו מייל אישי ואמרתי
שנפגעתי, הוא לא ענה. אחרי חודשיים,
נתקלתי באופנוע שלו בדרך לקורס על יד הקריה, בפעם האחרונה, נעצרתי לרגע והמשכתי בדרכי. תם ונשלם.
רם הנסתר על הגלוי. ויש אנשים, יש
אנשים שבמפגש אתם מזכירים לי את זה. יש
אנשים , דווקא אנשי המילה, שביני לבינם הלא נאמר עולה עשרות מונים על הנאמר. ואז אני נזכרת שבלבן שבין האותיות השחורות מצויה רובה של השפה.
על מה אנחנו מדברים: על אהבה? על כישלון? על אהבה?