משברים שעוברים בדרך לאהבה

 

בריחה

אני בורחת מעצמי, בריחה שהחלה איפשהו בגיל 31,32. בורחת לפוליטיקה בארץ רחוקה, מזימות בינלאומיות. בורחת  כשיש לי זמן פנוי וכמובן, כשאין לי רגע.  עובדת מדי שעות, מקום שתמיד צריך להיות אלגנטיים ולחייך ולהיות יעילים ונחמדים (הם נחמדים!).  שונאת להיות נחמדה, שונאת דרדסים. כמה זר לי כל זה.

פעם היה לי אכפת אבל, דברים השתנו. הכול משעמם אותי, כמעט. נטפליקס משעמם ואני לא זוכרת לבטל את זה.  הכול משעמם לי, האדישות, הו האדישות.  הנה אותו משפט ידוע של כל כך מ"סוף דבר": 

בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון'

אז תחליפו את הספרות מ-42 ל-24, וזה הגיל בו עמדתי על דעתי בעניין, כלומר השגתי את השגת המוות. כן, הייתי בת 24 שהבנתי שאני הולכת למות ברצינות, אחרי פגישה פסיכדלית בבית קפה שנמשכה שעה. שם עבר המוות מרעיון להשגה. וכמו מאיר מהספר, גם בחיי נשזרה הכרת המוות טיפין טיפין. גם כשהכי חיים, תמיד זוכרים שמתישהו יבוא האורח הלא קרוא. אדישות ושעמום, נוסטלגיה נואלת ורעש לבן, הם מלוויו.

 אני בורחת.  כל האמנות בימינו נראית לי משעממת, צפויה. לא מצליחה להתחבר לזה. נטפליקס והאלגוריתם הארור שלו הפכו את כולנו לזומבים. נטפליקס זה לא אמנות, זה 90% צפיה רדודה וחזויה מראש.  אני חשה מה הולך לקרות ונוחרת בבוז.

נאבקתי כל כך חזק להיות נורמטיבית, ורק עכשיו, שסוג של הצלחתי (לא לגמרי כמובן, זו הצגה שהתאמנתי עליה מספר עצום של פעמים) - הבנתי שלהיות בנורמה אומר לא להיות דבר.  בגדול, להיות בנורמה אומר להיות נטפליקס. סדרות שאפשר לראות בזוג אחרי יום עבודה בלי שיקרה שום דבר. הכל רימייק של משהו, הכל מחווה למשהו. אין יותר המצאות, הכול כנראה הומצא. איזה שיעמום רבאק. פלא שעצרות של דונלד טראמפ יותר משעשעות אותי? 

העולם נחלק לשניים, אלו שבורחים מהמציאות המטורפת שלנו, על החובל טראמפ העומד בראשה, לנטפליקס. ואלו שנטפליקס משעממת אותם מדי והם בורחים לטראמפ. כך או כך הספינה הטרופה ממשיכה. מי יודע מה ילד יום?  אלוהים, רק שלא יהיה משעמם כל כך.

הערות ברמה הגיאופוליטית

 חוץ מתחושה עמומה של עימות גדול מתקרב ("מצפון תפתח הרעה"), רובנו לוטים בחשכה בהבנת הרמה הגיאופוליטית באזור, ובכלל. בכל זאת מס' נקודות חשובות למירקור :

• ארצות הברית הפסידה את עיראק לאיראן במשמרת של הנשיא אובמה. לקח לכולם זמן להבין, אבל זה מה שקרה. במאמר מוסגר, אמריקה הוציאה על מלחמת עיראק יותר משעלתה מלחמת העולם השנייה (!)  והשקר שנחשף לאט, על התמהיל האתני של עיראק (60% שיעים) הוא חלק משמעותי מהעניין והעובדה שלקח זמן רב כל כך להכיר  ולומר את זה בקול.
• טראמפ החליט, בהחלטה פזיזה למדי, להשיג את הכוחות האמריקניים מסוריה והפקירו את הכורדים (מה שגרם להתפטרותו של ג'ון מאטיס ממשרת מזכיר המדינה). וכיום, דה פאקטו, טראמפ והאמריקאים משכתבים מהלך זה. כל הספור רק מראה שכיום, בשדה הקרב המודרני, להסיג חיילים או להחזיר אותם זה מהלך הפיך ופשוט, שכתוב קל. לא כמו בעבר. העניין הוא דינמי. 
• רוסיה, סין, צפון קוריאה, ישראל וערב הסעודית שקטות מאוד בימים האחרונים. כל אחת מסיבותיה.  ערב הסעודית מבסוטה לא פחות מישראל על החיסול של סולימאני - כמובן. ואילו צפון קוריאה ובעיקר ילד הטילים השמנמן שעומד בראש המדינה, צופים היטב במתרחש והמסר עובר במהירות. ההחצנה של ההתנקשות ואלמנט ההפתעה שנקט בו טראמפ נועד בין היתר לעיניים הצפון קוריאניות. ובל נשכח את "מתנת חג המולד" שקים הבטיח החביב לתת לטראמפ מתישהו במהלך חג המולד. מי יודע, אולי ישלח לו אגרטל נאה למאר-א-לאגו? we'll see what happens...  יש שמועות שסולימאני, השהיד הטרי, הוא זה שפיתה את הרוסים להכנס לזירה הסורית. ייתכן, וייתכן שלא. אבל אף אחד לא עומד לימינם של האיראנים כרגע ואירן יודעת את זה. מעבר לרטוריקה, אירן לא מעזה לחסום את מיצרי הורמוז ולא העזה לעשות כן בשנים האחרונות. במידה וייעשו מעשים פזיזים ארה"ב יכולה להבעיר את שדות הנפט בקלות. איראן יודעת את זה.
•  הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מההתנקשות המפתיעה שבחר טראמפ לבצע בשישי בגנרל סולימאני; המידתיות הינה אסטרטגיה שגויה במזרח התיכון, ונראה שבכל הנוגע למאבק מול דיקטטורות דכאניות המדברות באותה שפה שמדברים הרוסים: שפת המאפייה, הכוח ותדמית הכוח. זוהי שפה שטראמפ מכיר סך הכול, מימיו כקבלן צעיר בניו יורק והאזור. זו שפה אוניברסלית, ורבה שם השתיקה על הדיבור. זה אומר שהחזק הוא מי שעושה את האקט שלצד השני אין מענה עבורו אם ברצונו להמשיך לשחק. אפשר לומר שזה כמו במשחק קלפים.  שנוי או סטייה קלה תענה באופן לא מידתי.  כדאי לשים לב לדיקטטורות הגאות לעומת הדיקטטורות השפלות. איראן היא דיקטטורה גאה, אין נטייתם של מנהיגיה להסתתר בבונקרים ולהתעטף באוכלוסייה אזרחית כהגנה.  לעומת זאת, בדיקטטורות ערביות כמו אלו עימן ישראל מתמודדת בדרום, יש נטייה כזו. בכל מקרה, מענה מידתי יוצר עוד אלימות, עוד מאבק ועוד מוות. טראמפ הבין את זה עוד בתקופת הקמפיין הפוליטי, דבר דומה ננקט על ידו במשחק הקלפים ההוא כנגד כל יריביו, ודוגמאות יש למכביר. 
• מילה על ישראל והבחירות הלא נגמרות.  יש לציין לשבח את יחסיו של נתניהו עם טראמפ ומידת השפעתו על דרכי החשיבה וההתמודדות של הנשיא האמריקאי מול איראן. יש לקוות שראש ממשלה אחר שיקום פה, אם וכאשר, ישכיל לפתח יחסים דומים. 

טראמפ ומנהיגות 2020

דונלד טראמפ הוא מנהיג; מנהיג חריג. זה היה ברור למי שעקב אחריו בשלבים הראשונים של מועמדותו, משלהי 2015 בואכה 2016, שונאים או אוהדים. פעמים רבות הוא מדבר כמו דביל ומתנהג כמו דביל. אבל, טראמפ פועל בצורה סופר חכמה ומחושבת, הן בזירה הפנים אמריקאית והן בזירה הבינלאומית.  המנגנונים הבסיסיים הם אותם מנגנונים, והרגישות למבני כוח ברמה של אינטסטינקט-על מובילה אותו תכופות להישגים אך גם לחוסר תקשורת מצער (או משעשע) עם רבים, אף כאלה שאין לו אתם מחלוקת על פניו.  

הטענה החוזרת ונשנית בקרב פרשנים מסוימים כי "אין לו אסטרטגיה" נובעת מהעדר הבנה של המושג במאה ה-21 כפי שהיא משורטטת על ידו בימים אלו ממש. אסטרטגיה כמשהו שאפשר ללמוד אותו ולהתנהל מולו באקדמיה היא מוצג המוכר לנו היטב מן העבר: האסטרטגיה של אובמה peace through strength או האסטרטגיה של רוזוולט speak softly and carry a big stick  הן אסטרטגיות פוליטיות מרכזיות, אפשר ללמוד ואפשר להיעזר בהן (ואף רצוי). אבל אסטרטגיה אינה 'ערך' כשלעצמה במידה ואיננה מקדמת תוצאות כאן ועכשיו.  טראמפ לא זכה בשלטון דרך אסטרטגיה פוליטית מוגדרת והוא לא שולט בצורה אסטרטגית מקובלת. אבל הוא בהחלט שולט - וזו גולת הכותרת. טראמפ הוא מנהיג של המאה ה-21.

 מנהיגותו של טראמפ נבנית בכמה מישורים, במישור הגלוי ובמישור הלא גלוי.  אתחיל דווקא במישור הלא גלוי:

1. הוא משעשע מאד מאד :)  הוא איש בידור ברמות הגבוהות ביותר, יודע למגנט קהלים ולהצחיק אותם ולהתחבר לאנשים בצורה פנומנלית. פעמים רבות שמתקיים דיון באישיותו האנשים המנהלים את הדיון מתאפקים לא לצחוק או לחייך.   נכון, היו לו 8 עונות של "המתמחה" להתאמן בהן,  אבל זה מעבר. הוא מביא רייטינג עצום לא רק לערוצי התקשורת התומכים בו כמו fox, wsj ודומיהם אלא גם ואולי בעיקר לערוצי התקשורת המתנגדים לו, כמו NBC, nytimes, Stephen Colbert, Daily Show ודומיהם המייצגים את המחנה הנגדי. התנועה העזה בוורידי התקשורת בתקופה שלנו היא עדות לכוחו הבידורי העצום. 

2. הוא מזל תאומים עם ירח בקשת. נכון שזה סעיף מטורלל אבל רגע!  מזל תאומים זה מזל מאוד מאד עוצמתי למנהיגים ובכלל להשגת מטרות. זהו מזל שיכול לפרק את דרכו לתוצאה. לדוגמא, בנאדם רוצה לעבור לחדר השני והדלת לא נפתחת? הוא מפורר את הקיר. זה מזל מנהיגותי מאד (דוד המלך היה בן מזל תאומים). ומעל לכל, זהו מזל התקשורת החזק ביותר שיש. גם בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, הוא מזל תאומים.  אבל הקונסטלציה שלו שונה. לטראמפ יש ירח בקשת מה שאומר שהוא מאד חזק ב-counterpunch, יודע לנקום ומהר והמזל הראשי שלו, תאומים, מאפשר לו לבצע את זה בצורה זריזה ומתוחכמת במיוחד. מאידך, הירח בקשת גם מרבה ריבים במקום שאינם נחוצים לשם השגת המטרות. ולבסוף, האופק שלו במזל אריה נותן לו חתימה מנהיגותית, אף שאינו מנהיג במובן המסורתי והמקובל. 

 במישור הגלוי, טראמפ פעל בצורה סופר חכמה במספר רב של מקרים, הן במהלך הקמפיין שלו ב 2016 והן במהלך שלוש שנות נשיאותו. הנה כמה דוגמאות:

1. הבנה (לפני ההכרעה בנושא) שבריטניה הולכת להצביע בעד הברקסיט, הימצאות בבריטניה בזמן ההצבעה וקישור המהלך לקמפיין ולמסר שלו.

2. סימון הגירה בלתי חוקית של קבוצות אתניות או דתיות שונות, כעניין המטריד ביותר את האדם המערבי בימינו. 

3. עלייתה המחודשת של הלאומיות והדגשתה בצורה שאינה גזענית כלפי אזרחים בני מיעוטים (עניין שרוב מתנגדיו אינם מבינים!), פה מצוי הקצר המשמעותי ביותר בתקשורת בינו לבין מתנגדיו מן השמאל.

4. הטרור האיסלאמי כמחובר לבעיית ההגירה הלא חוקית גם כצורך תעמולתי וגם כאמת

5. סימון סין כאויב ברמה הכלכלית וחשיפת מאבקה המוסווה והלא מוסווה להשתלטות על מוקדי הכוח הכלכליים בעולם. בתת מודע, סימון סין כציביליזציה זרה למערב וערכיו, עניין שרק הולך ומתחוור.

כל אלו נעשו בתקופת הקמפיין והשתלמו משמעותית עקב ההתפתחויות הגיאופוליטיות, גם  בעקבות סדרה של פיגועים באירופה ופיגועים בתוך ארצות הברית על ידי איסלאמיסטים. ואלו הן הנקודות שטראמפ קיבל את הקפיצה בסקרים. הקהל ראה שהוא מצליח לדייק את מה שמתרחש והלכו אחריו. 

 לגבי דברים שנעשו אחרי שהחל לשלוט, קרי בשלוש השנים האחרונות, הנה כמה דברים מרכזיים:

1. הפניית תקציבים לבניית החומה כנגד הבאקלאש הדמוקרטי בקונגרס לנושא זה

2. אילוץ מקסיקו להפנות כוח צבאי למניעת הסתננות והגירה עוד בטרם כניסת המהגרים לגבול האמריקאי

3. התנעת הכלכלה האמריקאית, הקטנת האבטלה בקרב שחורים והיספאניים לרמה הנמוכה ביותר מזה עשורים(!)

4. הפיכת סין לאויב כלכלי בתת המודע הקולקטיבי. הפניית תשומת הלב העולמית לסבסוד שסין זוכה לו כמיצובה השגוי ככלכלה מתפתחת בעודה מזה כמעט עשרים שנה כלכלה מפותחת. ועוד השלכות רבות בנושא זה. לצד זה, ייעול ופיתוח המסחר בין המדינות. 

5. במזרח התיכון, חיסול דאע"ש על ידי יצירת קואליציה עם מדינות האזור. חיבור עם ערב הסעודית וברית כלכלית עמם ועם מדינות סוניות מתונות מול האיום המוחשי של התעצמות איראן. פה ניכרת השפעתו של ראש ממשלת ישראל על טראמפ, בנימין נתניהו. 

6.  הצעד החשוב ביותר במדיניות החוץ של טראמפ עד כה: הורדת בכיר איראני צבאי, קסאם סולימני, תוך הפתעה מוחלטת לא רק של הממשל האיראני אלא העולם כולו. קרי, טקטיקה לא חזויה לחלוטין שיוצרת אפקט 'שוק' במהלך 'שח-מט' מזהיר עבור אמריקה לעיני העולם כולו. 

לצד זה, ישנן כמובן שגיאות שנעשו על ידי טראמפ וממשלו, אך נראה שהוא נחוש ללמוד מטעויות בקצב גבוה יותר ביחס למנהיגים אחרים ולכן יש תקווה יחסית לתיקונן המהיר. נכונותו ללמוד ולהקשיב לכל אדם ולכל דעה עומדת לזכותו פה. ברמה הפרסונלית נראה יש בעיה אך זו אינה מעניינת אותו מספיק כדי לתקנה. דוגמא בגיאופוליטיקה? אפשר לציין את ניסיון הרומן הכושל עם מנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג הצעיר. הצער האחרון באיראן בהחלט נועד גם לעיניו של little rocket man היושב בצד השני של העולם.
יכולתו להעצים ולתת כמעט לכל אדם המדבר אתו את התחושה שהוא קרוב לו, שהוא מקשיב לו ושהוא מבחינה רוחנית אף מכיל אותו ויש לו (לאותו אדם או יועץ) חלק במהלכיו של טראמפ ואף ב'אני' שלו,  היא היא מאפיין של מנהיגות נדירה המזכירה יותר דמות של מלך מאשר מנהיג נבחר. בכל זאת, טראמפ נבחר בצורה דמוקרטית ועוסק כ 70% מהזמן בתשוקתו להיבחר שוב. קמפיין 2020 לא נפתח עכשיו כי אם לפני שנה. מומלץ למי שרוצה להבין פשוט להקשיב לעצרת שלו, מתחילה ועד סופה, בלי לשפוט תוך כדי ובקשב נייטרלי ושקוף. הדברים לא כל כך מסובכים, והאסטרטגיה הלא אסטרטגית של טראמפ משיגה תוצאות והרבה, בדרכים פשוטות ומקוריות יותר משאנשים מסוימים משערים.  יהיה מעניין!

שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה

הדתיים חולמים על המשיח מזה עידן ועידנים.  הם מזכירים אותו בבוקר ובצהריים ובערב.  לרוב הם מוסיפים, בן דוד, כדי לחבר את ערגותיהם הלא ממומשות למיתולוגיה היהודית המוכרת על בן ישי הלחמי, נער כריזמטי שהגיע משום מקום וייסד מלכות מסדר גודל בינוני בזמן ובהיקף, שפרנסה ערגה של מליונים אלפי שנים אחרי שחדלה מלהתקיים.  

אבל הערגה הזו פגשה במאה ה-19 את תנועת הלאומיות שסחפה את אירופה ויחד הן הולידו את הציונות המודרנית. או בשמה המוכר, ישראל.  בתחילה הייתה המדינה הקטנה כפופה מפחד, מאוימת, נלחמת על עצם היותה. בשנת 67, שנת המפנה המרכזי בימי המדינה, עלתה המדינה על הבימה ההיסטורית. ריחות לא מוכרים החלו לרחף בחלל. פנטזיות ישנות הרימו ראש. אז גם נולד השמאל המודרני הישראלי.  ההמשך ידוע.  

אנחנו על סף 2020, בבריטניה בדיוק ניצח בוריס ג'ונסון ניצחון סוחף. באמריקה שנה בחירות, ורק בנובמבר נדע אם דונלד טראמפ יעשה זאת שוב וייבחר מחדש. על פי רוב בפוליטיקה האמריקאית, נשיא מכהן ממשיך לקדנציה שנייה אלא אם פישל בצורה קיצונית (ג'ימי קארטר) או מופיע לו מתחרה מדהים (ג'ורג' בוש הראשון וקלינטון הצעיר). כרגע אף אחד מהתסריטים הללו לא מתממש.  בצד הדמוקרטי עומדים כמויות של טוענים לכתר בלי מנהיג ברור.  הכלכלה משגשגת, מצב האבטלה בקרב אפרו אמריקאים ומיעוטים אחרים ירדה, דברים טובים קורים להרבה אמריקאים. ברמה הכלכלית. חלק מהדברים הם המשך למהלכים שהחלו בתקופת אובמה שהחל בהצלחה לאושש את הכלכלה מהמשבר של 2008.  המדיניות כלפי מהגרים מדרום לגבול, כולל הפרדת ילדים, גם היא החלה בתקופה אובמה. אבל עכשיו הדברים חשופים יותר מתמיד.    רוחו של הנשיא טראמפ, הג'וקר האולטימטיבי שיכול לירות במישהו בשידור חי ועדיין לקבל קולות, מערערת את האומה האמריקאית ומציפה את כל החרא שהיה קבור תחת ערמות שמרנות ו/או פוליטיקלי קורקט. הרי געש שישנו מזה שנים, הקצו מתרדמתם הדוגמטית. 

הדמוקרטיה הגיעה לצומת.  יעידו על כך הבחירות התכופות ו'היצורים' שעולים לשלטון משני צידי האוקיאנוס האטלנטי. בל נטעה, טראמפ וג'ונסון הם יצורים. הם פופוליסטים, כן, אבל בעיקר יצורים.  שניהם בני מזל תאומים וגאוני תקשורת, אבל בעיקר גאונים ביכולת שלהם לטפל בקהלים, ולפרק. אין להם אידיאולוגיה, יש להם זריזות. הדמוקרטיה בארצות הברית מאותגרת, וטראמפ, בנטייתו לירות לכל עבר ולחיות בכאן ועכשיו, מפרק הרבה מההנחות הסמויות שאפשרו לאמריקאים לחיות אלו עם אלו תחת הדגל. הבעיה תחמיר עשרות מונים אחרי שירד מהבימה. בשעה שהדמוקרטים דואגים לגורל מדינתם עם עוד ארבע שנים של טראמפ, המוני אמריקאים מרגישים שמצאו  מנהיג אחרי שנים של נבחרי ציבור אפורים, וחשים את טעמו המתוק של כוח שלא היה בסביבה מאז מלחמות העולם. 

 טראמפ הוא לא דיקטטור. בקדנציה הבאה שלו, אם ייבחר, יחתור לקיים את יתר ההבטחות שנתן לבוחריו, כולל החומה. כשייכשל ניסיון ההדחה שלו, שמהווה ניסיון בריא של הדמוקרטיה האמריקאית להציב לטראמפ תמרור אזהרה ולהזכיר לנו שמדובר בדמוקרטיה, על כל פנים כשייכשל הניסיון, טראמפ האדם יתחזק ולבו יתקשח. הכבוד שלו למוסדות הדמוקרטיים בארצו יורעל במרירות ובזעם. הכוח שטראמפ הביא לבימה לא יסור ממנה אחרי שיפסיק למשול; יש כוחות שימור בדברים האלה. 

 לא בכדי טראמפ תומך נלהב של ישראל, אבל פחות של היהודים האמריקאים. לא מזמן חתם על הצהרה מעניינת, הכרה ביהדות כלאום ולא רק כדת. הדבר מדגיש את מה שכולנו כבר יודעים, שישראל היא מדינת הלאום היהודי -  לא הדת היהודית. סאטמר אמרו את זה מזמן, כמו רוב התנועות החסידיות שמעלות פה הצגה של מזרח אירופה מלפני 200 שנה. על אף מאבקים שלא פסקו מקום המדינה, ישראל אינה מדינת של היהודים הדתיים. היא כן מדינתם של ישראל. 

הזהות שבמשך 2000 שנות גלות למדנו להכיר כ'יהדות' עוברת לנגד עינינו מטאמורפוזה ל'ישראל'. כמו שיעקוב אבינו, יושב אוהלים, הופך לישראל, גוי גדול, כך אנחנו.  היינו צריכים מנהיג גוי עם נימוסים של היפופוטם כדי שיגיד לנו את זה: לא כל היהודים אוהבים את ישראל מספיק. 

 אבל אם לעמוד על הנקודה של המאמר, שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה, ולגעת קצת בפוליטיקה ישראלית ממנה אני נמנעת על פי רוב, הצומת המאתגר אליו נקלעו בריטניה וארצות הברית שונה מאד ממה שקורה פה. אפילו שבבריטניה מתעקשת המלכות עד היום לטעון שיש להם קשר לבית דוד. בישראל החוקיות אחרת. דברים שהולכים בחו"ל קדימה פה הולכים אחורה - ולהפך.  שיבת המלך היא נושא רגיש.  נתניהו הוא מנהיג אמנם, אבל הוא לא המנהיג לו כמה וראוי עם ישראל. בקרב תומכיו יש צורך אמתי, לא שונה מאד מתומכי טראמפ, לחוות את העוצמה והכוח שמנהיג אמתי משדר לתומכיו.  עשרות שנים של מאמרים וכנסי אקדמיה, אנשי השמאל לא הצליחו להבין מדוע אנשי הפריפריה מצביעים רק לביבי. התשובה היא פשוטה: כוחו של מנהיג. ההמונים נמשכים אחר הכוח שמנהיג מעביר להם. השפע הרוחני שעובר דרך מנהיג אמתי לאלו שהולכים אחריו הוא אמתי. התבונה שעוברת דרך הכוח הזה (מי אמר שכוח ותבונה הם זרים? עוד הנחת מוצא, כמעט חוק טבע, של השמאל) היא נגישה כמעט כמו שהיא עצומה.  האליטות טוענות לכוח בעצמן, הן לא חוות את המנהיג כפי שחווים אותו תומכיו. בדיוק כמו שאדם זר שעומד צמוד אלינו באוטובוס, לא חווה אותנו כמו בן זוג שעומד צמוד באותה נסיעת אוטובוס. האינטימיות והזיכרון המשותף והמורכבות של אלו, יוצרות חוויה אנושית שונה מאד, אף שהנסיעה נראית כמו אותה נסיעה. 

לעומת זאת, האליטות הימניות מפוצלות בין דתיים לאומיים שחיים את המיתולוגיה על המשיח ובית המקדש, או לפחות עוד איזה כנס על הראי"ה, חרדים שחיים את המיתולוגיה הגלותית יותר של הדת ומגנים על עצמם, וסתם ימנים שרוצים, אם אפשר, להעיף מפה את כל מי שלא שירת בצה"ל.  לצד כל אלו יש קבוצה גדולה שפשוט רוצה לחיות בשקט ואם אפשר בדירה חדשה מקבלן. אבל זו, כפי שמתגלה פעם אחר פעם, היא לא אידיאולוגיה שמתאימה לחיים בישראל. 

דונלד טראמפ השיב לזירה ההיסטוריה המודרנית את מושג המשיחיות, המובא בעקרון הבא: אדם אחד יכול, דרך הזירה הפוליטית-מדינית, לשנות את העולם לטובה. על הסופרלטיב האחרון אפשר אמנם להתווכח, אבל בהיסטוריה המודרנית של 50 או 60  השנים האחרונות, לא קם עוד מנהיג שניתן היה לומר עליו את זה. אולי מאז ג'ון קנדי, שחוסל במהירות הבזק.  התקשורת, הצילום, הפקידות הממשלתית, הבנקים, החברות הגלובליות החולשות על כולנו, ועוד ועוד, הגלובליזם, נראה היה שכולם חוברים כדי למנוע עלייה של כוח מהסוג העתיק ביותר: המלך.  והנה, דווקא מתוך שיאה של הדמוקרטיה, בשנות ה-90 של המאה הקודמת, החלה המגמה שסללה את הדרך לטראמפ, לנתניהו, לג'ונסון ולדומיהם.  אחרי ספרים כמו "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון"  של ההיסטוריון היפני פוקויאמה שיצא בשנת 92', אחרי שספרו לנו שהדמוקרטיה הליברלית תשרור לעד ושאין עוד סכסוכים, שכולנו שונים אבל כולנו שווים בספירה הגלובלית, עד כדי כך שאם לא בפועל אז ברמה התודעה, הגיע האדם המערבי לאנרכיה. אם אין עוד מלחמות , זה אומר שאין עוד התנגשות ערכים. כלומר, אין עוד ערכים (חוץ מהדמוקרטיה הליברלית). כי, המשיכו במערב את הלך המחשבה, כל הערכים הישנים משעבדים מישהו (נשים, שחורים, מדינות עניות, פליטים , וכו וכו) . ואם אין עוד ערכים, אז יש אנרכיה.  ואנרכיה מולידה את הכוחות האכזריים ביותר. 

הלאומיות האירופית חוותה אלימות בלתי פוסקת ב-50 השנים האחרונות. מוסד המשפחה, תחושת הגאווה הבסיסית של האדם על תחושת עליונותו כחלק מהציביליזציה המתקדמת בעולם, הדברים הבסיסיים ביותר שהאגו חווה ברמה ילדית והישרדותית, חוו התקפה.  הנהיה באמריקה ובריטניה, כמדינות מערב שמתיימרות עדין להנהיג את העולם, אחר מנהיגים שהם מצד אחד מייצרי אנרכיה ומאידך עוינים את הדמוקרטיה הליברלית, היא תוצאה של אותם מהלכים שהחלו בשנות הזהב של הדמוקרטים, שנות ה -90.   

בסופו של דבר,  התוהו יוליד את הבוהו. הדמוקרטיה מצויה כעת בעין הסערה, במיוחד בישראל שלנו, שלא כמו באמריקה נטולת חוקה ועקרונות מאזנים ששומרים על הדמוקרטיה. המאבק החשוף והלא מתפשר בין המנהיג הנבחר, נתניהו , לבין רשויות החוק הוא הצגה ראשונה ובוטה של המאבק הזה.  נתניהו הוא מנהיג, לא עוד פוליטיקאי נבחר, וכדאי לזכור איך גמרו מנהיגים אחרים את תפקידיהם בארצנו.  בעוד מערכות המשפט והבירוקרטיה פועלות, ואני סבורה שאין במהות פה רק עניין של ימין ושמאל,  וובכן הן פועלות כמייצגות את צורת השלטון המוסדית שאפיינה את המערב ב50 השנים האחרונות, מתוך רוחה של הדמוקרטיה ייולד המנהיג האמתי. שיבת המלך מתוך רוחה של הדמוקרטיה. אבל לא מלך ממש, אלא פוליטיקאי בן התקופה, מנהיג שמצד אחד הוא לא דיקטטור וכל יכול ומצד שני הוא לא בירוקרט.  כמו שעם ישראל תבע משמואל הנביא שימליך עליהם מלך במקום שופט, כך יערוג העם היושב בציון של המאה ה-21, הד למתרחש בארצות הברית, את שיבת המלך שלו. 

הבנה (קצת ארוכה) על דת, אשליה וצילום

א.

הבנה נולדה ממחשבה שעלתה לי, בשעה שצפיתי בקוסם ליאור סושרד; ראיתי טריק שלו ביוטיוב, משהו עם קלפים ועם  הבגדים שהוא לבש. ותוך כדי, במקרה או שלא, הצלחתי להבין על מה הטריק מבוסס ואיך הוא הצליח לעבוד עלי. סושארד עצמו לא חשף את זה.  לקח לי מספר שניות לחשוב על זה ולעלות על העניין, לא עליתי על זה מיד. אבל איך שהבנתי זה הרחיב את המחשבה, והפך את המחשבה ההיא, המוטעית, לאמצעי. אמצעי שכשל אמנם בבירור האמת, אבל אמצעי בכל מקרה. למה?  נעתי הלאה מהמקום הקודם, שלפני ההיחשפות לטריק, בגלל שהייתה שם אשליה רצינית ובגלל שפענחתי אותה בשהות מסוימת מהזמן בו הופעלה.  דת; אז ניקח את היהדות לצורך העניין כי אותה אני מכירה היטב, דת מורכבת מטקסטים כאלה, אקטים כאלה. כמו הטריק של ליאור סושרד הקוסם: רק שהם מורכבים פי כמה, וכוללים בתוכם הן סולואים והן קבוצות מתוזמרות של אנשים, כלומר קהילה.  הדת עובדת ומקדמת את האדם, ואף את הקהילה, שפועלת על פי הטקסים האלו ומאמין בהם, מכיוון שהם טריקים. מכיוון שהם אשליות. לכן ליהדות יש פה פור די חזק כדת, כי היא מקדישה חלק עצום ללימוד הטריקים, לדיון שכלתני בפולחן - התלמוד והמשנה - כמו שהמוח שלי עשה בצורה ספונטנית כשניסה להבין על מה התבסס הטריק של סושארד.אז כיוון שאדם דתי נוטה אחרי אשליה, המשמעות מאחורי טקס נטילת ידיים לדוגמא, המשמעות מאחורי הברכה על הלחם, המשמעות שהכותל המערבי הוא מקום בעל משמעות רוחנית שמעל לטבעו הרגיל כלוקיישן היסטורי, ומסמל משהו גדול והימצאותם של המוני אדם שדוברים המוני לשונות ומגיעים מקצוות תבל, היא עדות לכך (לא נכנס כרגע לצלע הלאומית של היהדות ) - זה עובד.האדם, כל אדם, לא יכול להשתחרר מהטבע. החיים, מהכלא של היותו פה בזמן-מרחב עם כל ההגבלות,- האנשים שמקשים עליו להיות מצוי ב-חירות מלאה ומאלצים אותו להתנהג בצורה שונה איכשהו מרצונו החשוף. הוא לא יכול כי הוא לרוב לא מלך, אלא נתין. וגם המלך, למשל מנהיג של מדינה ,אף הוא נתון למערכת לחצים מטורפת: מלחמות אפשריות בריתות נחוצות , בריאות, כסף, בחירות וכו. כולם עבדים בעולם הזה, זה עולם הטבע. והאדם? האדם יש בו השגת חופש.   אז מה עושה הדת? היא יוצרת טקסים שנקשרים בחייו של האדם, אוכל, שתיה, שירותים, שעות היום, חיי המשפחה, וכו וכו, וזורעת בהם אשליות דרך פולחן המחייב את קיומו. האדם עושה אותם ומשחרר בכך את עצמו מהאקטים עצמם (אליהם נקשר הטקס הדתי). וכך, דווקא כך, האדם יכול להיות חופשי יותר אף שהוא מצוי בעולם העבדות. וכך הוא יכול לאהוב. כך הוא יכול להתקרב, בהתאם למידתו ולעצמיותו, אל מקור האמת. מקור האמת לא נמצא בתוכו, אבל עצמו היא האשליה היחידה שהוא לא יסיר במלואה כל עוד הוא חי (אלא אם הוא נכנס לתרדמת...). על כל פנים, האדם מציית וכך מתקרב אל משהו.נשמע מדהים - אז מה הבעיה?  מדוע צמח האתאיזם והצליח כל כך במיוחד בציביליזציות המתקדמות ביותר?הבעיה של דתיים רבים שהם מאמינים שהטקסים הם האמת והמשמעות - הדרך להתקרב למקור העולם, אלוהים, במקום לראותם כאמצעי. כבריקדות. וזו לא בעיה שחייבת להיות לאדם דתי אלא סכנה תכופה שמאיימת יותר על אדם דתי שהפסיק לחפש את האמת ועבר להיות עז שממלאת פולחן או הולכת אחרי אנשים אחרים שאומרים לה איך לגעות ולאן ללכת.ומה על החילונים? אלו שכחו כבר על הטקסים האלה או רואים אותם במקרה הטוב כאיזה מאורע היסטורי מעניין, או חושבים שאין סיכוי שיש לטקסטים כאלה, להקשבה לדברי רבנים, אפשרות לשחרר אותם - רק לשעבד.   ובמקרה הרע פשוט שונאים את הצורך של האדם הדתי להשתעבד בקטנה כדי להשתחרר בגדולה.  אז מה כל זה אומר? שאם האדם צריך את הטקסים האלה כדי להשתחרר, מעצמו קודם אבל גם מהעולם, מהאנשים, זה מעלה קושיות על משמעות חייו של האדם, הימצאותו זולת עצמו וכן הלאה.  כי מי שם את הלולאות הקטנות האלה כדי שהאדם ילך בהן וישתחרר? להיות דתי זה להיות עבד. להיות דתי חכם זה להיות עבד מתוך כוונה להשתחרר. להיות חילוני זה לחשוב שאתה מלכתחילה חופשי.מזכיר קצת את ישעיהו ליבוביץ', לא?

  "ליבוביץ ראה בקיום המעשי של המצוות את מהותה של הדת היהודית, ואף של האמונה היהודית. לטענתו האמונה מתגלמת במערכת המצוות, ומחוץ לה אין היא קיימת. "הבעיה היא עם המשך תפיסתו: "ליבוביץ טען שהיהדות נועדה להכתיב ליהודי כיצד לעבוד את ה', ולא לספק את צרכיו ורצונותיו - כולל הרצון לדעת" .  

קרי, לדידו של ליבוביץ היהדות לא נותנת לאדם שכר ולא עונה על שאלותיו. היא מתמצה בקיום מצוות. אבל זה רחוק מאוד מדעתי. אצל ליבוביץ' אין לחילונות ערך ואילו בעיניי החילונות היא חלק ארי באמונה. וזה נכון גם ברמה הפנורמית בראייה ההיסטורית של יחסי הגומלין בין הדת לחילונות, וגם ברמת הפרט במוחו של אדם הנע בדרגות שונות של דבקות באמונתו הדתית (ויש לא מעט אנשים שלא נעים כל כך אלא חיים בפשטות כחילונים או כדתיים, כאשר רוב האנשים מסורתיים באיזושהי רמה רק דרך השתייכות קהילתית ומשפחתית).

ב.

מספר שנים למדתי הגות יהודית ובין היתר את משנת הרב קוק. הרב קוק, ממייסדי הציונות הדתית כזרם אידיאולוגי, חולק כבוד רב לתרומתם של 'החילונים' בעיקר בעליות הראשונות, החלוצים, הקיבוצניקים וגולת הכותרת - כלוחמים ומובילי צבא ההגנה לישראל בעיקר על שחרור ירושלים ב-67 אבל גם בכלל. הוא מכבד אותם ביותר ועד היום הזרם הדתי לאומי מכבד את החילונים ובמיוחד את תפקידם בצה"ל. ובכל זאת, כאדם שהיה ונשאר דתי כל ימיו, הרב קוק ראה את הציונות החילונית כטיוטה, טיוטה שתשוכתב על ידי הזרם הדתי-לאומי שהוא רקח. לצד זה, הזרם החרדי נצמד לתורה והפנה עורף, מבחינה אידאולוגית לפחות, לעליית לאומיות היהודית שהתחדשה במאה ה-20.  הזרם החרדי עסוק בשימור מצב היהודים בגולה, את היהדות כדת וגם, עקב הריבוי הטבעי הניכר שלו, את קיום העם עצמו. בין אלו ישנם המסורתיים והדתיים, שפשוט חיים. פחות אידאולוגית ויותר תרבותית, משפחתית ושבטית. החלק הזה הוא הרחב ביותר ואולי הקרוב למצבו של העם הישראלי כפי שהיה פעם, טרם יצא לגלות וטרם שב ממנה והקים את צה"ל.  נחזור לרב קוק.  אם כן, הוא ראה אמנם חשיבות רבה לחילונות, למדע, לחשיבה הלא דתית שצמחה. אבל, כאמור, החילונות לדידו היא טיוטה. לפחות ממה שלמדו אותי (ואולי כיון שלא למדתי מספיק או כיון שמפרשיו לא ירדו לסוף דעתו או אולי לא ירדתי לסוף דעתם), נראה שגם הוא מתקשה להבהיר איך בדיוק או למה בעצם החילונות מהותית לאמונה הדתית היהודית. ולעם היהודי. או בקצרה, מה עושים עם המון החילונים האלה? לאן מתגלגלת העגלה הריקה?במשך שנים למדתי אותו ורבנים רבים אחרים, ובכל זאת שאלתי שאלה פשוטה: הדת עתיקה כמעט כימי ההיסטוריה האנושית. מהי ההתרחשות הדרמתית ביותר בתולדותיה מבחינה תאולוגית?  צמיחת האתאיזם או החילונות המודרנית על חשבון המסורת הדתית בחלקיו המתקדמים של העולם. זה קרה לפני כמה וכמה מאות שנים, היה קשור כמובן למהפכה המדעית, צמיחת הנאורות, אבל לא ניכנס לזה. זוהי ההתרחשות הדרמטית ביותר. 

 אי לכך, אם אני רוצה באמת ובתמים להבין ולהכיל את האמת הרבה שיש באמונה, יחד עם ההתרחשות הדרמטית כ"כ הזו, חייבת להתבצע סינתזה. אם אנחנו הולכים רגע עם גדולי ההגות היהודית, הרמב"ם, רבי סעדיה גאון, הרמח"ל, הבעש"ט, רבי נחמן, ועוד ועוד, לא ייתכן שמתישהו פשוט כולנו נהפך לדתיים, נשכח הכול ונגיד :" וואלה איך טעינו? בטח שיש קדוש ברוך הוא, אבא אנחנו אוהבים אותך! חיינו בחושך". לא קונה את זה. ויודעים משהו? גם חוזרים בתשובה בשלב מסוים מפסיקים לקנות את זה. וגם דתיים מבית.זה כמו שנגיד שהימצאותנו פה בישראל, אחרי 2000 שנות גלות, זהה להימצאות שלפני הגלות. סתם הרף עין שכזה. והרי אנחנו יודעים שלגלות הייתה משמעות אדירה על זהותנו הלאומית; היסטורית,  תרבותית, לשונית ואפילו רוחנית. לא רק על העם שלנו אלא גם על העמים שבתוכם ישבנו. גם על התפתחות המדע, הפילוסופיה, והאמנות הייתה לכך השפעה.  לא ייתכן שבחילוניות עצמה אין  מה שהוא מהותי להתפתחות היהדות המודרנית. כמובן, זה קרה עם עוד דתות אבל אני מנסה להבין משהו על הדת היהודית, הקרובה לי מכל.  להגיד שהחילונים הישראלים הם טיוטה ותכף יבואו הדתיים וירשו אותם כאדוני הארץ? לא קרוב דיו אל האמת. שתכף החרדים יתרבו ויכסו את כל המדינה? גם זה לא. 

ג.

כשצפיתי בטריק, באשליה של הקוסם ליאור סושרד, ופצחתי אותה, הרגשתי באינטואיציה משהו עמוק על חלקה של האשליה באמת.  הדת, על פולחנה המפותח, וככל שדת עתיקה יותר והפולחן של מפותח ומושכל ומנומק יותר כך יסודותיה חזקים, דת היא האשליה הגדולה ביותר.  אבל היא המפתח היחידי כמעט של אדם מן השורה אל החופש שלו. והחופש הוא הדרך הבלעדית אל האמת. לא אמת פילוסופית, גרידא, אמת שכלית חושנית חווייתית רגשית וחומרית ביחד.זה טוב? זה רע? לא דיברתי עדיין על מוסר. שאלות של טוב ורע הן חשובות,  אבל אם להיזכר בסיפור גן עדן ובראשית פרק ב',  אסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע . ומעץ החיים? כיתר העצים, דווקא מותר.  האכילה מעץ הדעת טוב ורע הורידה את האדם למטה. שאלות של טוב ורע הן אולי המהותיות ביותר לנו, אבל למעשה הן נגזרות לשאלות אחרות.  לפי רמזי שמות העצים, אם היה האדם אוכל מעץ החיים היה זוכה בחיים ולא מת. כלומר, היה עליו קודם לאכול מעץ החיים ואז היה מותרת לו גם האכילה מעץ הדעת טוב ורע. לכן עיסוק מבודד בשאלות של טוב ורע מגביל את האדם. כדי להבין יותר לעומק את ההפרדה, שבמהותה אינה קיימת ביהדות (כיון שאינה דת גנוסטית אלא מונותאיסטית, קרי, אחדותית) אי אפשר לתקוף ישירות את שאלות הטוב והרע. כך גם נחתם ספר קהלת, ספר החכמה האולטימטיבי: " סוף דבר, הכל נשמע: את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם . כי את כל מעשה, האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם: אם טוב ואם רע ". 

 אם הדת היא המפתח לחופש, כדאי להיות דתי, לא?   אבל חופש הוא גם מושג שמשתנה עם הזמן. מה שהיה חופש לפני אלף שנים הוא לא חופש של שנת 2019.  האם החופש שאדם מן השורה יכול להשיג גדל או קטן? זו שאלה מורכבת. אין לי או לאף אחד כלים למדוד אותה כראוי. אם הצעתי שהדת היא הכרטיס של האדם הממוצע אל החופש וכך, אם יתמיד ויעמול, אל האמת ואל עצמיותו, על מנת להבין איך אדם גנרי בתקופתו חופשי ביחס לאדם של פעם, כדאי לבדוק את הדת של היום מול הדת של פעם. פעם היו עובדי אלילים, כולם האמינו במשהו. כולם חשו להשתחרר ממשהו. האפשרויות שלהם היו מצומצמות, לא היו טלפונים, לא היה אינטרנט, מטוסים, החמולה אליה נולדת הייתה גזירת גורל. אנשים חיו כך וכך שנים, אוכל היה בסימן שאלה, בריאות הייתה בסימן שאלה. לעומת זאת, נישואים וילדים היו פחות בסימן שאלה. גם הקשר המשפחתי.לפי היהדות, בעבר הייתה נוכחות של השכינה בעולם, דרך ארון הקודש שמאוחר יותר הוצב בבית המקדש. היו נביאים שהביאו את דבר השם. ואם לסכם, לפי היהדות אלוהים היה יותר נוכח בקרב ברואיו. וכך חלקים ממנו שעמים אחרים פרשו כאלוהים, וביהדות קוראים להם עבודה זרה, אלילים. אחר כך, על פי היהדות, אלוהים הלך. השכינה הסתלקה ואט אט, גם הנביאים. אחרי דניאל, לא היו עוד מי שדבר עם אלוהים בצורה של פעם. לפי הנצרות, ישו והשליחים. ולפי האיסלאם, מוחמד. על כל פנים, לאחר שצצו הדתות המונותאיסטיות מתוך היהדות, נצרות ואיסלאם, התפשטה החילונות. וכשהחילונות פגשה את פרץ הלאומיות שעבר על אירופה במאה ה-19, נולדה הציונות ועם ישראל חזר.  אלוהים לא חזר. בינתיים הייתה שואה, ועם ישראל קרא לעצמו מחדש. ואחרי כמה עשורים, הדת התחילה להרים ראש, בעיקר מסיבות דמוגרפיות. אלוהים עדיין שתק, ומי שקרא לעצמו דתי למעשה חי את העבר. או לפי דעות מסוימות, חי בסרט.  הוא יזם את הטקסים הדתיים, אבל לא היה אלוהים שדיבר בצד השני. לא היה מקדש, שכינה, נביאים. אפילו האפיפיור מחכה. ישו לא קם בינתיים. גם האלים ההודים,בינתיים דפקו ברז. למוסלמים דווקא אין בעיה כי מוחמד היה אחרון הנביאים. ובכל זאת, הבטיחו לאומת האסלאם הרבה הבטחות שלא קוימו.אז מה קורה פה?  אם לחבר את הנקודות בחקירה התאולוגית שלנו,  נדמה שנחשפת פה איזו משמעות נסתרת:  האדם המודרני נאלץ לתהות על טעם המצוות מעבר ל:"כך אלוהים רוצה". פשוט כי אלוהים לא נמצא. כמה שבברסלב אוהבים לדבר אליו, הוא לא עונה.  הרוב המכריע של הישראלים לא מתנבאים, הם כן מקיימים מסורות יהודיות בגלל שזה התרבות שלהם והם מחוברים אליה. בגלל הזיכרונות. הטקסים הדתיים בימינו הם טקסים ריקים. הם אשליות, כפי שציינתי לעיל. הם אשליות שמטרתן זהה: שחרור האדם מכבליו.  הזיכרון גם הוא אמצעי, קהילתי הפעם, ברמה המאקרו. אצל היחיד אין זיכרון אלא אולי זיכרון מבית אבא וסבא והדת היא עניין זהותי. אצל הקולקטיב, העם, יש זיכרון ומורשת. אבל מה? אלוהים שותק.

ד.

מה קורה פה?   הקולנוע הגיע לשיאו במאה ה-20.  כאמנות הנראטיבית המלאה ביותר, הכוללת דיבור, מוסיקה, תמונה וכן הלאה, הקולנוע הוא כמו החיים. אבל תכליתו של הקולנוע, לצד הטלוויזיה כאמנות בידורית נגזרת, הוא דווקא הוידאו. הוידאו הקטן, המעפן, שיש לכולנו בטלפון.  מה עושה הצילום? מתעד את המציאות. אבל מה הוא עושה אפילו יותר?  מזייף את המציאות.  פייק ניוז מדיה וכדומה.  בעבר, כשהצילום היה בראשיתו, הוא תעד. עם הזמן והשתכללות הצילום, עלייתו של הוידאו והאינטרנט המהיר, הפך הצילום לכלי האולטימטיבי לזיוף.  אם הקולנוע האמנותי הגדול של המאה ה-20 ספר ספורים גדולים שחיברו את כולנו, שיצרו ספרות ומוסיקה ודרמה, היום הקולנוע נסוג משם. הוא הפך למשהו אישי, משלה וזמני, כמעט כמו פולחן.  הצילום הוא הפולחן הדתי הראשון בהיסטוריה שאלוהים לא נוכח בו. בניגוד לפולחן הדתי, הצילום לא כרוך בזמני השנה, כלומר בשמש ובירח ובחגים, אלא רק באדם. אלוהים לא ציווה על האדם לתעד את עצמו ולהעלות לרשת. אבל אנשים עושים את זה. וזה לא משחרר אותם. מאותה סיבה תת מודעת שהם מקיימים מצוות דתיות, אלא שהן כן עובדות, על המאמינים. 

פולחן הצילום ריק, הוא סקיצה. בינתיים.אם נחזור רגע להסתכלות שלוקחת בחשבון אמונה דתית, ולוקחת באותה רצינות תפיסה חילונית, אלוהים לא הסתלק מהבמה, סילק את השכינה, את הנביאים, סילק אותנו מהארץ והשתתק לכמה אלפי שנים סתם כך כדי לחזור ולהגיד: "ילדים שלי, חזרתם! איפה הייתם כל הזמן? לכו תעשו בית מקדש ותקריבו לי כמה עזים ".  לא לשם כך הוקמה מדינת ישראל על ידי חילונים נחושים שנטו ללבוש סנדלים ומכנסונים קצרים ולשיר בלהקה צבאית. החילונות היא לא טיוטה. ישנה משמעות עומק לחילונות, בפרט ובכלל בעם שלנו. הצילום הוא הביטוי הראשון האמתי שלה. כרגע, הוא נמצא בחיתוליו והוא נראה כמעט נלוז. אבל כאשר הצילום ישתכלל, ישתכלל גם הפולחן הראשון הנקי מצביון דתי, תתברר מהותו הגבוהה יותר של הצילום. הצילום, ובפרט צילום הוידאו, הוא הדרך להעביר אשליה דרך ספור. דרך נראטיב. גם הודעה בוואטסאפ, זה נכון. אבל הצילום הוא לבה של האשליה בת זמננו.  ליאור סושארד יוצר קסמים, וככל שהם גדולים, גרנדיוזיים, קולקטיביים ובלתי נתפסים יותר, כך הם חזקים ומהנים יותר. אלו אשליות לשם הנאה גרידא. אבל צילום הוידאו, כשיגיע לכדי שכלול? הוא יוכל להעביר אשליה ולספר ספור בבת אחת. ומי יספר אותו? כל מי שיש לו סמארטפון ומצלמה. או מה שלא יהיה בעתיד. את התנ"ך כתבו מספר מחברים, ובכל זאת קולו נשמע אחיד, גם אם חוקרים יודעים לומר אילו חלקים נכתבו מתי, ועל ידי איזו כמות משוערת של כותבים. הנקודה היא שההיסטוריה הרוחנית, או האופן שבו בחרה האנושות לספר על ההסטוריה הרוחנית שלה, הובאה כסיפור.  ומה כאשר כל אדם יכול לספר את הספור שלו, בצורה מיידית, דרך וידאו? מה זה ייתן? אנחנו רק בראשיתה של המהפכה הטכנולוגית הזו, אבל כבר עכשיו ניתן לומר שהפולחן הדתי הראשון בהסטוריה שאלוהים לא נוכח בו, כלומר הצילום, חזק  מכל פולחן אחר שקדם לו. בדיוק כיון שהוא נגיש, וכיון שאפשרויות האשליה שלו רק בראשיתן. בדיוק מסיבה זו, אפשרויות החופש של האדם בזמננו הן בלתי משוערות. ומהחופש הזה, אם ירצה השם, תלך ותצמח האמת הכי כבירה. 

כמה מילים על ספר

וולבק פרסם ספר חדש, סרוטונין.  אני חושבת שכדי ליהנות באמת מספר של מספר כל כך מיזנרטופ ודיכאוני (לגבי וולבק עצמו, אני יכולה רק לנחש) כדאי בחום לבוא מעמדה אחרת.  עמדה לא פוסט מודרנית, אלא כזו המחזיקה באמונות ואידיאלים ממשיים. אז אפשר להנות ולקחת את כל הטוב שיש בכתיבה הקשה הזו בפשטות, חוץ מהעובדה שהבנזונה יודע לכתוב מעולה, אני מדברת על האמירה שלו. הוא אחד הסופרים החשובים ביותר בדורנו, וזאת כי הוא נמצא במרחק פאזה קל מדורנו. מעין יצור, עב"ם, איך שלא תרצו. הוא באמת איש רוח, באמת מנסה ומצליח להריח. ואכן מרבית העלילה מתגלגלת למדור אוכל מתמשך כמו במדריך "מישלן",. בשאר הזמן הגיבור נוסע במכוניתו החדישה בנופי צרפת הכפרית, האל יודע לאן, ואין כל כך עלילה ואין כל כך פואנטה חוץ מתחושה שאהבה זה כל מה שיש ובעצם, כל מה שצריך. בכל מקרה, אני חושבת שמאז "המפה והטריטוריה",  שהיה הספר שלו שהכי אהבתי וגם זכה ב"גונקור", יש קפיצה משמעותית בכתיבתו. 

זה קשור לכך שכמו כל בעל מלאכה, הבנאדם כותב וכותב כבר מלא שנים והגיע למיומנות שגם כשהוא פולט כל מיני תיאורים של שכונות בפאריז, זה מעולה.  כמו נגן צ'לו יותר מאשר מלחין. זה לא משנה, אמנות היא מיומנות מעל לכל ואת זה יש לו, ובספרים המאוחרים העבודה שלו באמת הצטברה לרמת מאסטר.  אבל לצד זה, יש את העניין הנשמתי. וולבק, כמו יובל נח הררי (לא בכדי אני מזכירה אותם יחד, שניהם יצורים במובן דומה במקצת) הוא בן מזל דגים. הוא זקן, הוא נולד זקן וכך גם יסיים את חייו. ולכן דווקא עכשיו, כשגילו הכרונולוגי הסתנכרן, כלומר הוא צמח לתוך גוף זקן שחיכה לו מראש, הוא מתחיל להיות באמת באלמנט שלו. באלמנט שלו כאדם מבוגר, כי הנשמה שלו עתיקה.  הוא מסתכל על הדברים כאילו כבר קרו, וזה היה ככה למעשה תמיד. גם בספרים שלו כאדם צעיר יותר, אבל עכשיו, כשהוא יותר עצמו הממשי, כלומר הוא קרוב יותר אל מותו , כפי שהגיבור מרבה להדגיש, הוא גם מרשה לעצמו להיות יותר מי שהוא. 

יש אנשים שנשמתם היא נשמה צעירה. הרבה מאד אמנים, בעיקר בתחום המוסיקה הפופולרית, הם כאלה. הרבה אמנים פרפורמרים.  אמנים יוצרים שנמצאים יותר מאחורי הקלעים הם פחות כאלה, אם כי יש פה ושם. בוב דילן למשל הוא נשמה צעירה. למרות שאני מאד אוהבת חלק מהאלבומים המאוחרים שלו, ברור שהוא היה בשיאו כאיש צעיר. כמותו גם רוב הרוקרים המזדקנים המתגלגלים להופיע בישראל בשנים האחרונות כמו פול מקרטני, בון ג'ובי, מדונה ויתר חבריהם. טוב, מדונה הגיעה לשיא באמצע החיים ולא דווקא בהתחלה. ניחא. לעומתם מישל וולבק, כמו שציינתי, הוא עתיק. 

מאז ומתמיד כל מה שהוא רצה זה לנוח בחדר מחומם היטב, לאכול טוב, לא לדבר יותר מדי אלא להקשיב, בקצור להתנהג כמו זקן. 

מה לגבי האמירה שלו? אני רוצה להבהיר משהו. אין הרבה יותר מדי סופרים משמעותיים בימינו, כיון שזה כבר לא מדיום חשוב כל כך. אנשים לא קוראים ולכן אנשים מוכשרים לא כ"כ מתמסרים לקריירה ספרותית. אבל מאלו שעוד נותרו, אם נקח לדוגמא את פול אוסטר או את מרגרט אטווד, שניהם מבריקים יותר מוולבק, מבחינה טכנית הם כותבים יותר טוב. אבל הם אינם אנשי רוח בשיעור קומתו. אין להם הבנה יוצאת דופן וחריגה של פני דורם. של תנודות הדור, הפוליטיקה האמתית (לא, דעה פוליטית חזקה אינה מקנה הבנה פליטית), מה שמאחורי הקלעים.  הם פשוט סופרים מעולים, במידה לא רחוקה מכך שסטיבן קינג סופר מעולה.  וולבק הוא מתבונן. אילו יכול היה ייתכן שהיה נמנע מלכתוב אלא פשוט מסתפק בלהתבונן ולאכול טוב מפעם לפעם. כלומר וודאי שהוא פרפורמר, וודאי שיש הצד הזה אחרת לא היה הופך לעולם לשחקן מרכזי בתחום התרבות. אבל זה אינו הצד המהותי בו. הצד המהותי הוא חוש הריח.  וכמה שזה יישמע מצחיק, התגברות נושא האוכל בכתיבה רק מדגיש את העניין, שהרי ריח וטעם איכשהו מקדמים זה את זה,  כמו קריאה וכתיבה.

בסופו של דבר, הוא היה רוצה מאד מאד לוותר על הגוף. אבל האם פירושו למות?  כי ניכר מאד, בצד זה, שאין הוא מאמין אלא לגוף. סקס ואוכל, הנקבים השונים של הגוף ומה שהם מזמנים לנו, להם בלבד הוא מאמין. אהבה היא מילה מופשטת, והוא איננו מאמין עוד במופשט. דברו פשוט, דברו בלי לדבר. הדברים, נכתב איפשהו בספר, מובנים כמעט מיד, אין צורך לומר אותם.  אז מדוע הוא כותב? כי הוא סופר. הוא כותב כי זה מה שהוא, סופר. אבל המילים הן לא הדבר. רק הגוף. אהבה היא לא מילה, הוא מנסה לומר.  רק הזיכרונות מאפשרים לו לחוות את החוויה היחידה של אמת שנותרה בעולם מפורק ערכים שהוא המערב, הפוסט מודרניזם כבר עבר, מעבר לפינה ממתין הפוסט פוסט מודרניזם. וולבק מריח אותו ובאיזשהו מקום הגיבור של סרוטונין, ככל שהוא מעמיק מבט בעבר ובעיקר בחווית האהבה שזכה לדעת, הוא נוסע אל אותו עתיד. וולבק במובן זה מספר ספור, דרך זכרונות, על משהו שעתיד להתרחש. יש פה מעין לולאה.  לקורא המצוי בעמדה אותה מרבה וולבק לתקוף בספריו, נראית הלולאה הזו ריקה ומייאשת. לקורא המאמין במשהו (אלוהים, אהבה, משפחה), דרך הצער הכבד שמציף הספר, עולה דווקא ניצחון. ניצחון הרוח והריח. כן, ניצחון.  

שבת שלום