הבנה (קצת ארוכה) על דת, אשליה וצילום

א.

הבנה נולדה ממחשבה שעלתה לי, בשעה שצפיתי בקוסם ליאור סושרד; ראיתי טריק שלו ביוטיוב, משהו עם קלפים ועם  הבגדים שהוא לבש. ותוך כדי, במקרה או שלא, הצלחתי להבין על מה הטריק מבוסס ואיך הוא הצליח לעבוד עלי. סושארד עצמו לא חשף את זה.  לקח לי מספר שניות לחשוב על זה ולעלות על העניין, לא עליתי על זה מיד. אבל איך שהבנתי זה הרחיב את המחשבה, והפך את המחשבה ההיא, המוטעית, לאמצעי. אמצעי שכשל אמנם בבירור האמת, אבל אמצעי בכל מקרה. למה?  נעתי הלאה מהמקום הקודם, שלפני ההיחשפות לטריק, בגלל שהייתה שם אשליה רצינית ובגלל שפענחתי אותה בשהות מסוימת מהזמן בו הופעלה.  דת; אז ניקח את היהדות לצורך העניין כי אותה אני מכירה היטב, דת מורכבת מטקסטים כאלה, אקטים כאלה. כמו הטריק של ליאור סושרד הקוסם: רק שהם מורכבים פי כמה, וכוללים בתוכם הן סולואים והן קבוצות מתוזמרות של אנשים, כלומר קהילה.  הדת עובדת ומקדמת את האדם, ואף את הקהילה, שפועלת על פי הטקסים האלו ומאמין בהם, מכיוון שהם טריקים. מכיוון שהם אשליות. לכן ליהדות יש פה פור די חזק כדת, כי היא מקדישה חלק עצום ללימוד הטריקים, לדיון שכלתני בפולחן - התלמוד והמשנה - כמו שהמוח שלי עשה בצורה ספונטנית כשניסה להבין על מה התבסס הטריק של סושארד.אז כיוון שאדם דתי נוטה אחרי אשליה, המשמעות מאחורי טקס נטילת ידיים לדוגמא, המשמעות מאחורי הברכה על הלחם, המשמעות שהכותל המערבי הוא מקום בעל משמעות רוחנית שמעל לטבעו הרגיל כלוקיישן היסטורי, ומסמל משהו גדול והימצאותם של המוני אדם שדוברים המוני לשונות ומגיעים מקצוות תבל, היא עדות לכך (לא נכנס כרגע לצלע הלאומית של היהדות ) - זה עובד.האדם, כל אדם, לא יכול להשתחרר מהטבע. החיים, מהכלא של היותו פה בזמן-מרחב עם כל ההגבלות,- האנשים שמקשים עליו להיות מצוי ב-חירות מלאה ומאלצים אותו להתנהג בצורה שונה איכשהו מרצונו החשוף. הוא לא יכול כי הוא לרוב לא מלך, אלא נתין. וגם המלך, למשל מנהיג של מדינה ,אף הוא נתון למערכת לחצים מטורפת: מלחמות אפשריות בריתות נחוצות , בריאות, כסף, בחירות וכו. כולם עבדים בעולם הזה, זה עולם הטבע. והאדם? האדם יש בו השגת חופש.   אז מה עושה הדת? היא יוצרת טקסים שנקשרים בחייו של האדם, אוכל, שתיה, שירותים, שעות היום, חיי המשפחה, וכו וכו, וזורעת בהם אשליות דרך פולחן המחייב את קיומו. האדם עושה אותם ומשחרר בכך את עצמו מהאקטים עצמם (אליהם נקשר הטקס הדתי). וכך, דווקא כך, האדם יכול להיות חופשי יותר אף שהוא מצוי בעולם העבדות. וכך הוא יכול לאהוב. כך הוא יכול להתקרב, בהתאם למידתו ולעצמיותו, אל מקור האמת. מקור האמת לא נמצא בתוכו, אבל עצמו היא האשליה היחידה שהוא לא יסיר במלואה כל עוד הוא חי (אלא אם הוא נכנס לתרדמת...). על כל פנים, האדם מציית וכך מתקרב אל משהו.נשמע מדהים - אז מה הבעיה?  מדוע צמח האתאיזם והצליח כל כך במיוחד בציביליזציות המתקדמות ביותר?הבעיה של דתיים רבים שהם מאמינים שהטקסים הם האמת והמשמעות - הדרך להתקרב למקור העולם, אלוהים, במקום לראותם כאמצעי. כבריקדות. וזו לא בעיה שחייבת להיות לאדם דתי אלא סכנה תכופה שמאיימת יותר על אדם דתי שהפסיק לחפש את האמת ועבר להיות עז שממלאת פולחן או הולכת אחרי אנשים אחרים שאומרים לה איך לגעות ולאן ללכת.ומה על החילונים? אלו שכחו כבר על הטקסים האלה או רואים אותם במקרה הטוב כאיזה מאורע היסטורי מעניין, או חושבים שאין סיכוי שיש לטקסטים כאלה, להקשבה לדברי רבנים, אפשרות לשחרר אותם - רק לשעבד.   ובמקרה הרע פשוט שונאים את הצורך של האדם הדתי להשתעבד בקטנה כדי להשתחרר בגדולה.  אז מה כל זה אומר? שאם האדם צריך את הטקסים האלה כדי להשתחרר, מעצמו קודם אבל גם מהעולם, מהאנשים, זה מעלה קושיות על משמעות חייו של האדם, הימצאותו זולת עצמו וכן הלאה.  כי מי שם את הלולאות הקטנות האלה כדי שהאדם ילך בהן וישתחרר? להיות דתי זה להיות עבד. להיות דתי חכם זה להיות עבד מתוך כוונה להשתחרר. להיות חילוני זה לחשוב שאתה מלכתחילה חופשי.מזכיר קצת את ישעיהו ליבוביץ', לא?

  "ליבוביץ ראה בקיום המעשי של המצוות את מהותה של הדת היהודית, ואף של האמונה היהודית. לטענתו האמונה מתגלמת במערכת המצוות, ומחוץ לה אין היא קיימת. "הבעיה היא עם המשך תפיסתו: "ליבוביץ טען שהיהדות נועדה להכתיב ליהודי כיצד לעבוד את ה', ולא לספק את צרכיו ורצונותיו - כולל הרצון לדעת" .  

קרי, לדידו של ליבוביץ היהדות לא נותנת לאדם שכר ולא עונה על שאלותיו. היא מתמצה בקיום מצוות. אבל זה רחוק מאוד מדעתי. אצל ליבוביץ' אין לחילונות ערך ואילו בעיניי החילונות היא חלק ארי באמונה. וזה נכון גם ברמה הפנורמית בראייה ההיסטורית של יחסי הגומלין בין הדת לחילונות, וגם ברמת הפרט במוחו של אדם הנע בדרגות שונות של דבקות באמונתו הדתית (ויש לא מעט אנשים שלא נעים כל כך אלא חיים בפשטות כחילונים או כדתיים, כאשר רוב האנשים מסורתיים באיזושהי רמה רק דרך השתייכות קהילתית ומשפחתית).

ב.

מספר שנים למדתי הגות יהודית ובין היתר את משנת הרב קוק. הרב קוק, ממייסדי הציונות הדתית כזרם אידיאולוגי, חולק כבוד רב לתרומתם של 'החילונים' בעיקר בעליות הראשונות, החלוצים, הקיבוצניקים וגולת הכותרת - כלוחמים ומובילי צבא ההגנה לישראל בעיקר על שחרור ירושלים ב-67 אבל גם בכלל. הוא מכבד אותם ביותר ועד היום הזרם הדתי לאומי מכבד את החילונים ובמיוחד את תפקידם בצה"ל. ובכל זאת, כאדם שהיה ונשאר דתי כל ימיו, הרב קוק ראה את הציונות החילונית כטיוטה, טיוטה שתשוכתב על ידי הזרם הדתי-לאומי שהוא רקח. לצד זה, הזרם החרדי נצמד לתורה והפנה עורף, מבחינה אידאולוגית לפחות, לעליית לאומיות היהודית שהתחדשה במאה ה-20.  הזרם החרדי עסוק בשימור מצב היהודים בגולה, את היהדות כדת וגם, עקב הריבוי הטבעי הניכר שלו, את קיום העם עצמו. בין אלו ישנם המסורתיים והדתיים, שפשוט חיים. פחות אידאולוגית ויותר תרבותית, משפחתית ושבטית. החלק הזה הוא הרחב ביותר ואולי הקרוב למצבו של העם הישראלי כפי שהיה פעם, טרם יצא לגלות וטרם שב ממנה והקים את צה"ל.  נחזור לרב קוק.  אם כן, הוא ראה אמנם חשיבות רבה לחילונות, למדע, לחשיבה הלא דתית שצמחה. אבל, כאמור, החילונות לדידו היא טיוטה. לפחות ממה שלמדו אותי (ואולי כיון שלא למדתי מספיק או כיון שמפרשיו לא ירדו לסוף דעתו או אולי לא ירדתי לסוף דעתם), נראה שגם הוא מתקשה להבהיר איך בדיוק או למה בעצם החילונות מהותית לאמונה הדתית היהודית. ולעם היהודי. או בקצרה, מה עושים עם המון החילונים האלה? לאן מתגלגלת העגלה הריקה?במשך שנים למדתי אותו ורבנים רבים אחרים, ובכל זאת שאלתי שאלה פשוטה: הדת עתיקה כמעט כימי ההיסטוריה האנושית. מהי ההתרחשות הדרמתית ביותר בתולדותיה מבחינה תאולוגית?  צמיחת האתאיזם או החילונות המודרנית על חשבון המסורת הדתית בחלקיו המתקדמים של העולם. זה קרה לפני כמה וכמה מאות שנים, היה קשור כמובן למהפכה המדעית, צמיחת הנאורות, אבל לא ניכנס לזה. זוהי ההתרחשות הדרמטית ביותר. 

 אי לכך, אם אני רוצה באמת ובתמים להבין ולהכיל את האמת הרבה שיש באמונה, יחד עם ההתרחשות הדרמטית כ"כ הזו, חייבת להתבצע סינתזה. אם אנחנו הולכים רגע עם גדולי ההגות היהודית, הרמב"ם, רבי סעדיה גאון, הרמח"ל, הבעש"ט, רבי נחמן, ועוד ועוד, לא ייתכן שמתישהו פשוט כולנו נהפך לדתיים, נשכח הכול ונגיד :" וואלה איך טעינו? בטח שיש קדוש ברוך הוא, אבא אנחנו אוהבים אותך! חיינו בחושך". לא קונה את זה. ויודעים משהו? גם חוזרים בתשובה בשלב מסוים מפסיקים לקנות את זה. וגם דתיים מבית.זה כמו שנגיד שהימצאותנו פה בישראל, אחרי 2000 שנות גלות, זהה להימצאות שלפני הגלות. סתם הרף עין שכזה. והרי אנחנו יודעים שלגלות הייתה משמעות אדירה על זהותנו הלאומית; היסטורית,  תרבותית, לשונית ואפילו רוחנית. לא רק על העם שלנו אלא גם על העמים שבתוכם ישבנו. גם על התפתחות המדע, הפילוסופיה, והאמנות הייתה לכך השפעה.  לא ייתכן שבחילוניות עצמה אין  מה שהוא מהותי להתפתחות היהדות המודרנית. כמובן, זה קרה עם עוד דתות אבל אני מנסה להבין משהו על הדת היהודית, הקרובה לי מכל.  להגיד שהחילונים הישראלים הם טיוטה ותכף יבואו הדתיים וירשו אותם כאדוני הארץ? לא קרוב דיו אל האמת. שתכף החרדים יתרבו ויכסו את כל המדינה? גם זה לא. 

ג.

כשצפיתי בטריק, באשליה של הקוסם ליאור סושרד, ופצחתי אותה, הרגשתי באינטואיציה משהו עמוק על חלקה של האשליה באמת.  הדת, על פולחנה המפותח, וככל שדת עתיקה יותר והפולחן של מפותח ומושכל ומנומק יותר כך יסודותיה חזקים, דת היא האשליה הגדולה ביותר.  אבל היא המפתח היחידי כמעט של אדם מן השורה אל החופש שלו. והחופש הוא הדרך הבלעדית אל האמת. לא אמת פילוסופית, גרידא, אמת שכלית חושנית חווייתית רגשית וחומרית ביחד.זה טוב? זה רע? לא דיברתי עדיין על מוסר. שאלות של טוב ורע הן חשובות,  אבל אם להיזכר בסיפור גן עדן ובראשית פרק ב',  אסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע . ומעץ החיים? כיתר העצים, דווקא מותר.  האכילה מעץ הדעת טוב ורע הורידה את האדם למטה. שאלות של טוב ורע הן אולי המהותיות ביותר לנו, אבל למעשה הן נגזרות לשאלות אחרות.  לפי רמזי שמות העצים, אם היה האדם אוכל מעץ החיים היה זוכה בחיים ולא מת. כלומר, היה עליו קודם לאכול מעץ החיים ואז היה מותרת לו גם האכילה מעץ הדעת טוב ורע. לכן עיסוק מבודד בשאלות של טוב ורע מגביל את האדם. כדי להבין יותר לעומק את ההפרדה, שבמהותה אינה קיימת ביהדות (כיון שאינה דת גנוסטית אלא מונותאיסטית, קרי, אחדותית) אי אפשר לתקוף ישירות את שאלות הטוב והרע. כך גם נחתם ספר קהלת, ספר החכמה האולטימטיבי: " סוף דבר, הכל נשמע: את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם . כי את כל מעשה, האלוהים יביא במשפט, על כל נעלם: אם טוב ואם רע ". 

 אם הדת היא המפתח לחופש, כדאי להיות דתי, לא?   אבל חופש הוא גם מושג שמשתנה עם הזמן. מה שהיה חופש לפני אלף שנים הוא לא חופש של שנת 2019.  האם החופש שאדם מן השורה יכול להשיג גדל או קטן? זו שאלה מורכבת. אין לי או לאף אחד כלים למדוד אותה כראוי. אם הצעתי שהדת היא הכרטיס של האדם הממוצע אל החופש וכך, אם יתמיד ויעמול, אל האמת ואל עצמיותו, על מנת להבין איך אדם גנרי בתקופתו חופשי ביחס לאדם של פעם, כדאי לבדוק את הדת של היום מול הדת של פעם. פעם היו עובדי אלילים, כולם האמינו במשהו. כולם חשו להשתחרר ממשהו. האפשרויות שלהם היו מצומצמות, לא היו טלפונים, לא היה אינטרנט, מטוסים, החמולה אליה נולדת הייתה גזירת גורל. אנשים חיו כך וכך שנים, אוכל היה בסימן שאלה, בריאות הייתה בסימן שאלה. לעומת זאת, נישואים וילדים היו פחות בסימן שאלה. גם הקשר המשפחתי.לפי היהדות, בעבר הייתה נוכחות של השכינה בעולם, דרך ארון הקודש שמאוחר יותר הוצב בבית המקדש. היו נביאים שהביאו את דבר השם. ואם לסכם, לפי היהדות אלוהים היה יותר נוכח בקרב ברואיו. וכך חלקים ממנו שעמים אחרים פרשו כאלוהים, וביהדות קוראים להם עבודה זרה, אלילים. אחר כך, על פי היהדות, אלוהים הלך. השכינה הסתלקה ואט אט, גם הנביאים. אחרי דניאל, לא היו עוד מי שדבר עם אלוהים בצורה של פעם. לפי הנצרות, ישו והשליחים. ולפי האיסלאם, מוחמד. על כל פנים, לאחר שצצו הדתות המונותאיסטיות מתוך היהדות, נצרות ואיסלאם, התפשטה החילונות. וכשהחילונות פגשה את פרץ הלאומיות שעבר על אירופה במאה ה-19, נולדה הציונות ועם ישראל חזר.  אלוהים לא חזר. בינתיים הייתה שואה, ועם ישראל קרא לעצמו מחדש. ואחרי כמה עשורים, הדת התחילה להרים ראש, בעיקר מסיבות דמוגרפיות. אלוהים עדיין שתק, ומי שקרא לעצמו דתי למעשה חי את העבר. או לפי דעות מסוימות, חי בסרט.  הוא יזם את הטקסים הדתיים, אבל לא היה אלוהים שדיבר בצד השני. לא היה מקדש, שכינה, נביאים. אפילו האפיפיור מחכה. ישו לא קם בינתיים. גם האלים ההודים,בינתיים דפקו ברז. למוסלמים דווקא אין בעיה כי מוחמד היה אחרון הנביאים. ובכל זאת, הבטיחו לאומת האסלאם הרבה הבטחות שלא קוימו.אז מה קורה פה?  אם לחבר את הנקודות בחקירה התאולוגית שלנו,  נדמה שנחשפת פה איזו משמעות נסתרת:  האדם המודרני נאלץ לתהות על טעם המצוות מעבר ל:"כך אלוהים רוצה". פשוט כי אלוהים לא נמצא. כמה שבברסלב אוהבים לדבר אליו, הוא לא עונה.  הרוב המכריע של הישראלים לא מתנבאים, הם כן מקיימים מסורות יהודיות בגלל שזה התרבות שלהם והם מחוברים אליה. בגלל הזיכרונות. הטקסים הדתיים בימינו הם טקסים ריקים. הם אשליות, כפי שציינתי לעיל. הם אשליות שמטרתן זהה: שחרור האדם מכבליו.  הזיכרון גם הוא אמצעי, קהילתי הפעם, ברמה המאקרו. אצל היחיד אין זיכרון אלא אולי זיכרון מבית אבא וסבא והדת היא עניין זהותי. אצל הקולקטיב, העם, יש זיכרון ומורשת. אבל מה? אלוהים שותק.

ד.

מה קורה פה?   הקולנוע הגיע לשיאו במאה ה-20.  כאמנות הנראטיבית המלאה ביותר, הכוללת דיבור, מוסיקה, תמונה וכן הלאה, הקולנוע הוא כמו החיים. אבל תכליתו של הקולנוע, לצד הטלוויזיה כאמנות בידורית נגזרת, הוא דווקא הוידאו. הוידאו הקטן, המעפן, שיש לכולנו בטלפון.  מה עושה הצילום? מתעד את המציאות. אבל מה הוא עושה אפילו יותר?  מזייף את המציאות.  פייק ניוז מדיה וכדומה.  בעבר, כשהצילום היה בראשיתו, הוא תעד. עם הזמן והשתכללות הצילום, עלייתו של הוידאו והאינטרנט המהיר, הפך הצילום לכלי האולטימטיבי לזיוף.  אם הקולנוע האמנותי הגדול של המאה ה-20 ספר ספורים גדולים שחיברו את כולנו, שיצרו ספרות ומוסיקה ודרמה, היום הקולנוע נסוג משם. הוא הפך למשהו אישי, משלה וזמני, כמעט כמו פולחן.  הצילום הוא הפולחן הדתי הראשון בהיסטוריה שאלוהים לא נוכח בו. בניגוד לפולחן הדתי, הצילום לא כרוך בזמני השנה, כלומר בשמש ובירח ובחגים, אלא רק באדם. אלוהים לא ציווה על האדם לתעד את עצמו ולהעלות לרשת. אבל אנשים עושים את זה. וזה לא משחרר אותם. מאותה סיבה תת מודעת שהם מקיימים מצוות דתיות, אלא שהן כן עובדות, על המאמינים. 

פולחן הצילום ריק, הוא סקיצה. בינתיים.אם נחזור רגע להסתכלות שלוקחת בחשבון אמונה דתית, ולוקחת באותה רצינות תפיסה חילונית, אלוהים לא הסתלק מהבמה, סילק את השכינה, את הנביאים, סילק אותנו מהארץ והשתתק לכמה אלפי שנים סתם כך כדי לחזור ולהגיד: "ילדים שלי, חזרתם! איפה הייתם כל הזמן? לכו תעשו בית מקדש ותקריבו לי כמה עזים ".  לא לשם כך הוקמה מדינת ישראל על ידי חילונים נחושים שנטו ללבוש סנדלים ומכנסונים קצרים ולשיר בלהקה צבאית. החילונות היא לא טיוטה. ישנה משמעות עומק לחילונות, בפרט ובכלל בעם שלנו. הצילום הוא הביטוי הראשון האמתי שלה. כרגע, הוא נמצא בחיתוליו והוא נראה כמעט נלוז. אבל כאשר הצילום ישתכלל, ישתכלל גם הפולחן הראשון הנקי מצביון דתי, תתברר מהותו הגבוהה יותר של הצילום. הצילום, ובפרט צילום הוידאו, הוא הדרך להעביר אשליה דרך ספור. דרך נראטיב. גם הודעה בוואטסאפ, זה נכון. אבל הצילום הוא לבה של האשליה בת זמננו.  ליאור סושארד יוצר קסמים, וככל שהם גדולים, גרנדיוזיים, קולקטיביים ובלתי נתפסים יותר, כך הם חזקים ומהנים יותר. אלו אשליות לשם הנאה גרידא. אבל צילום הוידאו, כשיגיע לכדי שכלול? הוא יוכל להעביר אשליה ולספר ספור בבת אחת. ומי יספר אותו? כל מי שיש לו סמארטפון ומצלמה. או מה שלא יהיה בעתיד. את התנ"ך כתבו מספר מחברים, ובכל זאת קולו נשמע אחיד, גם אם חוקרים יודעים לומר אילו חלקים נכתבו מתי, ועל ידי איזו כמות משוערת של כותבים. הנקודה היא שההיסטוריה הרוחנית, או האופן שבו בחרה האנושות לספר על ההסטוריה הרוחנית שלה, הובאה כסיפור.  ומה כאשר כל אדם יכול לספר את הספור שלו, בצורה מיידית, דרך וידאו? מה זה ייתן? אנחנו רק בראשיתה של המהפכה הטכנולוגית הזו, אבל כבר עכשיו ניתן לומר שהפולחן הדתי הראשון בהסטוריה שאלוהים לא נוכח בו, כלומר הצילום, חזק  מכל פולחן אחר שקדם לו. בדיוק כיון שהוא נגיש, וכיון שאפשרויות האשליה שלו רק בראשיתן. בדיוק מסיבה זו, אפשרויות החופש של האדם בזמננו הן בלתי משוערות. ומהחופש הזה, אם ירצה השם, תלך ותצמח האמת הכי כבירה. 

כמה מילים על ספר

וולבק פרסם ספר חדש, סרוטונין.  אני חושבת שכדי ליהנות באמת מספר של מספר כל כך מיזנרטופ ודיכאוני (לגבי וולבק עצמו, אני יכולה רק לנחש) כדאי בחום לבוא מעמדה אחרת.  עמדה לא פוסט מודרנית, אלא כזו המחזיקה באמונות ואידיאלים ממשיים. אז אפשר להנות ולקחת את כל הטוב שיש בכתיבה הקשה הזו בפשטות, חוץ מהעובדה שהבנזונה יודע לכתוב מעולה, אני מדברת על האמירה שלו. הוא אחד הסופרים החשובים ביותר בדורנו, וזאת כי הוא נמצא במרחק פאזה קל מדורנו. מעין יצור, עב"ם, איך שלא תרצו. הוא באמת איש רוח, באמת מנסה ומצליח להריח. ואכן מרבית העלילה מתגלגלת למדור אוכל מתמשך כמו במדריך "מישלן",. בשאר הזמן הגיבור נוסע במכוניתו החדישה בנופי צרפת הכפרית, האל יודע לאן, ואין כל כך עלילה ואין כל כך פואנטה חוץ מתחושה שאהבה זה כל מה שיש ובעצם, כל מה שצריך. בכל מקרה, אני חושבת שמאז "המפה והטריטוריה",  שהיה הספר שלו שהכי אהבתי וגם זכה ב"גונקור", יש קפיצה משמעותית בכתיבתו. 

זה קשור לכך שכמו כל בעל מלאכה, הבנאדם כותב וכותב כבר מלא שנים והגיע למיומנות שגם כשהוא פולט כל מיני תיאורים של שכונות בפאריז, זה מעולה.  כמו נגן צ'לו יותר מאשר מלחין. זה לא משנה, אמנות היא מיומנות מעל לכל ואת זה יש לו, ובספרים המאוחרים העבודה שלו באמת הצטברה לרמת מאסטר.  אבל לצד זה, יש את העניין הנשמתי. וולבק, כמו יובל נח הררי (לא בכדי אני מזכירה אותם יחד, שניהם יצורים במובן דומה במקצת) הוא בן מזל דגים. הוא זקן, הוא נולד זקן וכך גם יסיים את חייו. ולכן דווקא עכשיו, כשגילו הכרונולוגי הסתנכרן, כלומר הוא צמח לתוך גוף זקן שחיכה לו מראש, הוא מתחיל להיות באמת באלמנט שלו. באלמנט שלו כאדם מבוגר, כי הנשמה שלו עתיקה.  הוא מסתכל על הדברים כאילו כבר קרו, וזה היה ככה למעשה תמיד. גם בספרים שלו כאדם צעיר יותר, אבל עכשיו, כשהוא יותר עצמו הממשי, כלומר הוא קרוב יותר אל מותו , כפי שהגיבור מרבה להדגיש, הוא גם מרשה לעצמו להיות יותר מי שהוא. 

יש אנשים שנשמתם היא נשמה צעירה. הרבה מאד אמנים, בעיקר בתחום המוסיקה הפופולרית, הם כאלה. הרבה אמנים פרפורמרים.  אמנים יוצרים שנמצאים יותר מאחורי הקלעים הם פחות כאלה, אם כי יש פה ושם. בוב דילן למשל הוא נשמה צעירה. למרות שאני מאד אוהבת חלק מהאלבומים המאוחרים שלו, ברור שהוא היה בשיאו כאיש צעיר. כמותו גם רוב הרוקרים המזדקנים המתגלגלים להופיע בישראל בשנים האחרונות כמו פול מקרטני, בון ג'ובי, מדונה ויתר חבריהם. טוב, מדונה הגיעה לשיא באמצע החיים ולא דווקא בהתחלה. ניחא. לעומתם מישל וולבק, כמו שציינתי, הוא עתיק. 

מאז ומתמיד כל מה שהוא רצה זה לנוח בחדר מחומם היטב, לאכול טוב, לא לדבר יותר מדי אלא להקשיב, בקצור להתנהג כמו זקן. 

מה לגבי האמירה שלו? אני רוצה להבהיר משהו. אין הרבה יותר מדי סופרים משמעותיים בימינו, כיון שזה כבר לא מדיום חשוב כל כך. אנשים לא קוראים ולכן אנשים מוכשרים לא כ"כ מתמסרים לקריירה ספרותית. אבל מאלו שעוד נותרו, אם נקח לדוגמא את פול אוסטר או את מרגרט אטווד, שניהם מבריקים יותר מוולבק, מבחינה טכנית הם כותבים יותר טוב. אבל הם אינם אנשי רוח בשיעור קומתו. אין להם הבנה יוצאת דופן וחריגה של פני דורם. של תנודות הדור, הפוליטיקה האמתית (לא, דעה פוליטית חזקה אינה מקנה הבנה פליטית), מה שמאחורי הקלעים.  הם פשוט סופרים מעולים, במידה לא רחוקה מכך שסטיבן קינג סופר מעולה.  וולבק הוא מתבונן. אילו יכול היה ייתכן שהיה נמנע מלכתוב אלא פשוט מסתפק בלהתבונן ולאכול טוב מפעם לפעם. כלומר וודאי שהוא פרפורמר, וודאי שיש הצד הזה אחרת לא היה הופך לעולם לשחקן מרכזי בתחום התרבות. אבל זה אינו הצד המהותי בו. הצד המהותי הוא חוש הריח.  וכמה שזה יישמע מצחיק, התגברות נושא האוכל בכתיבה רק מדגיש את העניין, שהרי ריח וטעם איכשהו מקדמים זה את זה,  כמו קריאה וכתיבה.

בסופו של דבר, הוא היה רוצה מאד מאד לוותר על הגוף. אבל האם פירושו למות?  כי ניכר מאד, בצד זה, שאין הוא מאמין אלא לגוף. סקס ואוכל, הנקבים השונים של הגוף ומה שהם מזמנים לנו, להם בלבד הוא מאמין. אהבה היא מילה מופשטת, והוא איננו מאמין עוד במופשט. דברו פשוט, דברו בלי לדבר. הדברים, נכתב איפשהו בספר, מובנים כמעט מיד, אין צורך לומר אותם.  אז מדוע הוא כותב? כי הוא סופר. הוא כותב כי זה מה שהוא, סופר. אבל המילים הן לא הדבר. רק הגוף. אהבה היא לא מילה, הוא מנסה לומר.  רק הזיכרונות מאפשרים לו לחוות את החוויה היחידה של אמת שנותרה בעולם מפורק ערכים שהוא המערב, הפוסט מודרניזם כבר עבר, מעבר לפינה ממתין הפוסט פוסט מודרניזם. וולבק מריח אותו ובאיזשהו מקום הגיבור של סרוטונין, ככל שהוא מעמיק מבט בעבר ובעיקר בחווית האהבה שזכה לדעת, הוא נוסע אל אותו עתיד. וולבק במובן זה מספר ספור, דרך זכרונות, על משהו שעתיד להתרחש. יש פה מעין לולאה.  לקורא המצוי בעמדה אותה מרבה וולבק לתקוף בספריו, נראית הלולאה הזו ריקה ומייאשת. לקורא המאמין במשהו (אלוהים, אהבה, משפחה), דרך הצער הכבד שמציף הספר, עולה דווקא ניצחון. ניצחון הרוח והריח. כן, ניצחון.  

שבת שלום

כמה מילים על בוריס ג'ונסון

כן כן, זהו בוריס ג'ונסון בכניסה לחנות הקסמים של אוליבנדר, מייצר השרביטים הנודע, הממוקמת אי שם בסימטת דיאגון :) לב כל ההתרחשויות, המקום שהארי פוטר, הרמיוני גריינג'ר ורון וויזלי, ובעצם כל קוסם ומכשפה, רוכשים את שרביטיהם !

אומרים שתמונה שווה אלף מילים ובמקרה זה, באמת, כדי להבין מה קורה בבריטניה, כדאי לחזור לספרי הארי פוטר ולהביט היטב בתמונה הזו. כמו ששמתם לב, בוריס, בוגר פנימיית איטון היוקרתית, משתלב בצורה מושלמת בעולם  הקוסמים. הוא יכל לשמש כפרופסור ללחשים בהוגווארטס, או אולי שר בכיר ושובב במשרד הקסמים :)   כזה שמעביר דחקות על מוגלגים אבל בעודו מחייך. ובאמת,  זו הדרך שבה הוא מתבונן על תגובת הנגד החריפה לצעדים האחרונים שלו. הוא חושב על עצמו כקוסם שצריך להתמודד עם השלכות הכוחות המתקדמים שהוא מפעיל על אלו שלא במעגל, נטולי הקסם, כלומר מוגלגים (שזה הקהל שהצביע "להישאר" בבריטניה ואנשי האיחוד האירופי) או קוסמים מאכזבים וחלשים (כמו חבריו למפלגה).  

הוא לא ממש שונא אותם או רואה אותם כאויבים, בכל זאת הם בריטים והוא סוג של ג'נטלמן, אבל הוא בהחלט יודע שהם בחוץ. הם מחוץ לקליקה והוא יוצר את הקליקה. אין להם קסם ואין להם אפשרות להבין מה אין להם.  אבל זה בסדר, כל עוד הוא אוחז את השרביט ויודע את הלחשים, יהיה לו קרב מעניין. וזה מה שבסוף עושה את העניין כדאיי עבורו. 

בוריס ג'ונסון ראה איך הברקסיט והמערכת הפוליטית בבריטניה הכשילה שני ראשי ממשלות קודמים, קמרון ומאיי. הוא מבין מה שהם לא, הוא מבין שכשליט עליו לשלוט.  קמרון ומאיי היו טיפוסים נבונים והססניים. הם לא בלטו ולא הצליחו להשתלט על השרביט. בוריס לא הולך לתת לזה לקרות.  

מדברים על מערכת היחסים המיוחדת בין ארה"ב לבריטניה, אבל מערכות יחסים לא מתקיימות בין מדינות - הן מתקיימות בין אנשים. בין טראמפ לג'ונסון יש מערכת יחסים של הבנה. וזה, עבור סוגים כאלה של אישיות, הרבה מאד.  ג'ונסון מבין את טראמפ - ולהפך. ומבין שכדי לשמור אתו על יחסים טובים, הבנה היא שם המשחק. לא רגש ולא חום או מצעדים צבאיים. הבנה.  מרחק מדויק.  בריטניה גמרה עם האיחוד בגלל ההגירה. כל השאר הן הערות שוליים. הבריטים רואים את מדינתם משתנה מול עיניהם. נכון, יש השתלטות של פקידים שלא נבחרו, השתלטות שמפקיעה מלונדון את השליטה, בעיקר בנושאי סחר, ומשאירה אותם בידיים אירופאיות. אבל זה לא העיקר. בריטניה גם כך קבלה הנחות מפה עד להודעה חדשה כחברה מיוחדת באיחוד, הכול כדי שתישאר. מה ששבר את בריטניה זה מה שטראמפ זיהה כשירד במדרגות המגדל שלו והכריז על התמודדות לנשיאות:  נדידת עמים וכתוצאה, שנוי בהרכב האוכלוסיות.  שנויי עומק במבנה החברה הבריטית. בלי לקחת עמדה לפה או לפה, ג'ונסון זיהה כח לאומי תת קרקעי שהתמרד למה שבריטניה עוברת, והצורך בא לביטוי באמצעות הצעה לא זהירה של קמרון: משאל עם.  כמו שבבריטניה קבע העם הבריטי שעליהם להתנתק מהאיחוד ומחוקי ההגירה של האיחוד במיוחד,  על אחוזים בודדים בלבד, כך נבחר טראמפ על אחוזים בודדים בלבד. לא מדובר בהכרעה גורפת אלא בהתלבטות רצינית של שני העמים. 

הפנייה המסוימת של ג'ונסון לכיוון של נטילת סמכויות על חשבון הפרלמנט נבעה מזיהוי נכון, שהפרלמנט מנסה לקחת לידיו סמכויות על חשבון העם. העם קבע, בצד או בטעות, להתנתק מהאיחוד.  הפרלמנט מונע זאת בדרכים שונות. ג'ונסון מתכוון  להילחם ולקיים זאת בכל מחיר.  החברה הבריטית מתחילה עכשיו להתמודד עם כמה שאלות קשות, מה זה אומר להיות בריטי ב-2019? מהי הזהות הבריטית? חוץ מאוניברסיטאות עילית , הארי פוטר ובית המלוכה, במה כבר נודעת בריטניה בואכה המאה ה- 21?  שאלות לא פשוטות שיעלו בשנים הקרובות, בייחוד אם ג'ונסון יצליח לשרוד.  לפי ה"גרדיאן", בתוך זמן קצר ימצא את עצמו בחוץ. בכל תלוי עד כמה חזק השרביט הקסם שלו, יודע בלבו.  ועד כמה ידע להשתמש בו בזמן אמת.  

                                            

            

Coming Soon...שעת היצורים

קרוב לשנה וחודשיים לבחירות 2020, המערכת הכי מרתקת רותחת ומשעשעת (טוב, תלוי את מי שואלים) בפוליטיקה העולמית, והאמריקאית בפרט, מזה עשורים. אשתדל ללוות את זה ברשימות בבלוג. אם הדברים יתבררו להיות מדויקים , דבר שאינני יודעת בשלב טרומי זה,  ייתכן שיהוו סקיצה לעבודה עתידית שאחבר בנושא.. היה ויהיה לי פעם זמן לקחת יום חופש בעבודה ולהשלים את התואר שהתחלתי לפני שנתיים, באחד מן החוגים העיוניים. ימים יגידו.

כמו שהיה עד כה, הפוסטים לא ייראו כמו מה שאתם שומעים בחדשות. הם לא יתחזו להיות אינטלקטואלים כאשר הכלי הטוב, נקודתית, יהיה לטעמי להשתמש בכיוון אסטרולוגי. הם לא ינסו להיות לוגיים כשנדמה שהמציאות שוברת את ההגיון מסיבה משעשעת כלשהי.  הם גם לא ינסו להיות פוליטיקלי קורקט. או נאמנים לקו ימין/שמאל כלשהו. הדברים הללו אינם מעניינים אותי, אלא רק החתירה לדיוק ולאמת.  ובעיקר, ההנאה.  אם אנחנו עושים משהו שאנחנו די נהנים ממנו, ולומדים כל הזמן דברים חדשים, זה אומר שאיכשהו אנחנו בכיוון הנכון. מהו אותו כיוון ? בשביל זה המציאות קיימת, כנראה.  מי יודע.  מה שבטוח? יהיו הרבה יצורים :)

                                    

        

 

     (בתמונה : שני יצורים בני מזל תאומים )

דו רה מי פה סול לה סי

הנביעה של העצמות החזקות ביותר, אהבה ויצירה ואמונה, היא נביעה משותפת. יש רגעים שזה נהיר מאוד.  אני שומעת את ה"מתיאוס פסיון" של באך, שנים אחרי ששמעתי אותו לראשונה כנערה. אני זוכרת, בן זוגי היה צ'לן ומומחה למוסיקה קלאסית, ישבנו אצלו בדירה ושמענו במערכת מאוד מאוד איכותית את היצירות המוסיקליות הכי טובות שנכתבו. על פי רוב, בעירום. ככה רכשתי השכלה מוסיקלית ותרבותית רצינית ששמשה אותי כל ימיי.  היה איזה לילה,הייתי לבדי בדירה, ישבתי דוממה על הכורסא בסלון, עם האזניות הענקיות האלו על ראשי, שמעתי את כל היצירה איזה שלוש שעות. וכשהתנגן ה- Erbarme disch  ירדו לי דמעות. 

            

Have mercy

Have mercy, my God,

for the sake of my tears!

See here, before you

heart and eyes weep bitterly.

Have mercy, my God.

 

 בן הזוג, שעזב בינתיים את הצ'לו, התלבט תמידית אם לבצע בכל זאת את הסוויטות לצ'לו של באך.  זו הפתיחה ליצירה, הסוויטה ה-1.  הרגשתי רצון לחתום דווקא כאן. מי שמאמין שיש מעבר לנראה, ככה זה לראות את הקול;

מקימי?

חיכיתי לקרוא את "מקימי" של נועה ירון דיין בדיוק כשהיא ובעלה יובל דיין התפרקו.  זה כל כך אני, כל כך מאפיין אותי. כמו נועה, גם אני בת מזל דגים. מזל של סופים. אין לנו הרבה יתרונות בולטים, מלבד כושר משחק והסוואה טובים, אבל אנחנו הכי רוחניות שאפשר.  עד שאי אפשר.

 בעבודה החדשה אני עובדת כל כך הרבה שעות ומגיעה הביתה ונופלת מעייפות. ככה זה . אני לא יודעת כמה אחזיק מעמד בצורה הזו. המשרד מקומה 11 יפה, מרחוק רואים את הים. אבל אין לי זמן להציץ בו.  אני צריכה להוכיח את עצמי. ולהיות נחמדה שעות לאנשים שאני בקושי מכירה. כולם נחמדים, ויש הרבה מאוד אור בחדרים. אבל זה אור מעייף.

מקימי, איזה שם יפה. וכל כך מדויק.  קראתי על ההתרחקות של בעלה, יובל דיין, הגירושים שלהם. לא שהוא כל כך עניין אותי. היה לי ברור תמיד שהיא המאור הרוחני. הספר שלה יפה ונוגע מאד.  הוא מזכיר לי את עצמי לפני כמה שנים, כשלמדתי את ליקוטי מוהר"ן עם הרב שרקי.  למדנו עם הרב שלל של נושאים, ובכלל בשנה הראשונה שהלכתי לשם למדנו רק רמב"ם ופרשת השבוע ולפעמים משנה.  אבל אז, ערב אחד היה שיעור שהוקדש לרבי נחמן. אני לא זוכרת בדיוק על מה דובר אבל הרגשתי בשיעור הזה רגשות שלא הרגשתי מעולם. כלומר, זה לא מדויק. הרגשתי אותם פעם אחת במפגש עם ההוא, היוצר,  רק שאז זה בא ברע ובעודף: לקחו אותי לבניין הכי גבוה ובעטו אותי עד הגג. ואז אלצו אותי להסתכל למטה, להבין שהנפילה ארוכה ומסוכנת. והשאירו אותי שם, לחרוד לשלומי. 

אבל כשלמדתי את הטקסטים של רבי נחמן זה פתאום, איך לומר, כאילו העלו אותי במעלית קומה אחר קומה. עד שהגובה הפך לידיד. כן, אין מה לעשות, רבי נחמן זה משהו מיוחד. אין את מה שיש לו אצל אף אחד אחר. הוא מכוון לתקופה שלנו, למסכים, לחשמל, למהירות. עוד לפני שאלו נוצרו.  כשאני קוראת את הסיפורים שחיבר אני מרגישה כל כך חופשיה.   היה כתוב בספר מקימי: " האמונה היא המפתח לחירות".  אצלי זה קרה קצת אחרת, המגע בחירות, הפתאומי, המגע המסוכן והכביר, נתן לי אמונה. פיקסל אמונה. והאמונה הייתה תוצאה של מגע באמת כלשהי. והאמת הייתה החירות. 

אמונה זה דבר כל כך מורכב ועדין ובלתי נתפס, שאין סיבה להפקיד אותו בידי 'דתיים'. חילונים, דתיים, מסורתיים, אלו הן הגדרות מפלגתיות. זה פחות משנה. המסורת חשובה, "והגדת לבנך", אבל חייבים להבין איך זה קשור לכאן ועכשיו. לפסיק הקטן שהוא אתה. למה דווקא אני? זו שאלה שנכון להתעסק בה, ורק המאה ה-21 מעזה לעשות את זה בחוצפה הראויה. אנשים דתיים, הרבה דתיים מבית, לא חצופים מספיק, וצריך הרבה מאד חוצפה כדי להתקדם רוחנית.  מצד שני, חילונים אדוקים חווים את השקר שבכל זה. ואני מבינה גם אותם.  הסיבה שהדת עובדת, ההתלבשות המידית על נקודת הטיפשות, אם נרצה,  מקבילה לגירוי המיני והמהומה שהוא מחולל. גירוי מיני הוא דבר בהמי כביכול, נמוך. אבל בעצם הוא לא נמוך בכלל. גם גירוי של דבר מזון דרך ריח טוב, גם גירוי אחר שעובר בחושים. אבל המין, יותר מכולם,  הוא המערך הכי מקביל לאמונה דתית שאני יכולה לחשוב.  לעצמה שבה אדם שמרגיש פתאום אמונה, מרגיש .  

אני לא זוכרת מתי לקחתי ככה ספר ולא הפסקתי לקרוא. אני אדם יחסית משכיל ובצעירותי קראתי ספרים בלי סוף. אבל מתישהוא הרגשתי שאני מבקשת מהספרים יותר מחוויה שכלית או רגשית. שאני רוצה משמעות. ואין משמעות בספרים. השורש של משמעות הוא שמ"ע, ואותיות מתות על דף לא משמיעות קול. רק קול יכול לתת משמעות. 

תמיד ידעתי שהרוחניות שלי תשמור עלי. לכן לא פחדתי ללכת כמה שיותר רחוק. אני מסוגלת לחוות יהדות לעמקיה, מבלי שיימנע ממני לבחור כיצד ברצוני לחיות. הסממנים הדתיים לא היו נחוצים לי.  אני מכבדת אותם מאד אצל בני משפחתי, מבינה ואף מחבבת. אבל הם לא נחוצים.  ובכל זאת, אני מתגעגעת. כשקראתי את העמודים האחרונים ב"מקימי" בכיתי. אני לא יודעת למה, מפני שלא נכתב שם משהו עצוב. אבל בכיתי, כי מה שנכתב היה רוחני מאד. וגם אני רוחנית, לפחות לפעמים.  אני זוכרת שקראתי פעם, באחד הביקורים שלי בירושלים, את שיר השירים. מקובל לקרוא את זה לקראת שבת. אז קראתי ובכיתי  בכי של התרגשות גדולה. וזה דבר מאוד מאוד מנקה.  אני מרגישה נקייה עכשיו, נקייה ממה ?  מכל הטעויות שאני עושה ביומיום שלי.  מכך שוויתרתי לפני 4 שנים על המשך ההתקדמות שלי בכיוון המסוים הזה. החלטתי שאני לא רוצה.  אבל הנשמה שלי עדיין מחכה שאורה לה איך להמשיך.  ואני חושבת, לקראת השבוע החדש שנפרש עלינו, שבוע טוב, שאני רוצה לשוב ולהתחבר לאמת היפה שהאירה בי בגיל 24 ובגיל 27. וזו לא אמת דתית וזו לא אמת ליצית או שכלתנית. זו אמת, ככל הנראה, שמעבר למילים.

לך דומיה תהילה