יום שני, 25 בינואר 2021

אישה נבונה ונוגעת ללב

  הרבה זמן לא הרגשתי ככה כלפי דמות שפתאום גיליתי.  פראן ליבוביץ', יהודייה ניו יורקית בת 70 גרמה ללב שלי להתכווץ בהתרגשות. היא מבריקה, מקסימה ונוגעת ללב באמת באמת. כמו כולם אני מניחה, גיליתי אותה דרך הסדרה החדשה שיצר ידיד ותיק שלה, הבימאי מרטין סקורסזה. שם הסדרה - Pretend it's a city, והוא מראיין אותה על מספר נושאים מסביב לעיר ניו יורק. שניהם ניו יורקרים משופשפים מזה שנים. 

הסדרה מקסימה כי היא החזירה אותי לניו יורק של שנות התשעים, שהייתה סוף של עידן. פראן ליבוביץ' הגיעה לעיר בערך בגיל 20, תחילת שנות ה-70.  ניו יורק ההיא מתועדת בקפידה אצל מיטב אמני הקולנוע האמריקאי.  אבל נשים את העיר בצד,  נדהמתי מכמה שהיא נבונה, מקסימה אינטליגנטית וחזקה.  וכן, כהטרוסקסואלית לבי נחמץ כי אני יודעת כמה קשה לאישה להגיע לעצמאות מחשבתית וחירות פנימית בלתי מתפשרת כזו. אין ספק שנשים כמוה או וירג'יניה וולף, שהן מגדלור של חכמה ותבונה, זכו לכוח הזה גם תודות למיניות שלהן. והרי הכול מתחיל ונגמר שם. 

אבל מעל לכל? נראה שאהבתה הגדולה היא העיר ניו יורק, הרעיונות, הספרים והאנשים שעמם היא חולקת את זמנה. ויצא לה להכיר כל כך הרבה אנשים מרתקים. כשהקשבתי לה מדברת, היא ממש הזכירה לי את המונולוגים של סיינפלד.  בכל מקרה, אהבתי את ההומור והעוצמה של האישה הזו. בחלק מהאידיאולוגיה, אנחנו לחלוטין לא מסכימות, אבל כיף להיתקל במישהו שאשכרה אפשר ללמוד ממנו משהו, גם וליהנות תוך כדי!   אני פשוט כל כך אוהבת נשים חזקות. ואם היא מצחיקה, אדרבא. 

הסדרה בנטפליקס מומלצת בחום. והנה וידאו של גב' ליבוביץ' בהרצאה שנתנה באוסטרליה לפני כשנתיים:



יום שבת, 16 בינואר 2021

על הדמויות בחזרות

 לא הספקתי לעשות זאת בפוסט הקודם, שעסק יותר בנושאי מסגרת. כמובן שהדמויות הותירו בי חותם, נגעו ועניינו (אותי ועוד הרבה אחרים). אז כמה מילים על הסדרה עצמה.

חזרות עוסקת בחוויה של אישה (שירה) כותבת, מחזאית, מוכשרת ואהובה, שלא מרגישה יפה. היא מרגישה שהאהבה אליה נובעת מכך שהיא ענוגה, מלאת הבעה, אבל חלשה במובן עקרוני: אין לה כוח ארוטי משמעותי כשל אישה יפה.  בן זוגה תומר, מצד אחד מרגיש חיבור אליה, בהחלט יש ביניהם אהבה אנושית, מאידך הוא חש שהוא יכול להשיג בהצלחה אישה יפה יותר, ואולי נשים רבות, במקום הטוטאליות בקשר עם שירה. זה אי שוויון אחד. אי השוויון השני, שבמפתיע בכיוון ההפוך, בתחום היצירתי והחברתי. ופה, נועה עולה על תומר. היא מצליחה הרבה יותר, מוכרת יותר, מחובקת יותר. אי השוויון השני מונע מהשניים להתפצל ויוצר איזן משלה. זה מוקד המתח.

אני לא אוהבת להקיש תמיד מהחיים ליצירה, כי זה בדרך כלל אווילי, אבל הפעם אי אפשר ולא נכון להתעלם מזה.  ארז דריגס ונועה קולר מקיימים, על פי שנראה לפחות, מערכת דומה למדי ביניהם.  קולר נשואה לבעל חומוסיה בעל מזג טוב, שמבחינה חיצונית גרידא מתאים לה.  ארז דריגס נמצא 'מעליה' במידת האטרקטיביות שלו כגבר.  אך הוא לגמרי מתחתיה במידת הפרסום שלו,  כמה הוא מוכר ומכובד כיוצר שחקן או במאי וכיוצא בזה.  כדאי לשים לב לסרט "לעבור את הקיר" של רמה בורנשטיין, בו מככבת נועה קולר (סרט מעולה) כאישה צעירה, דתייה, שארוסה ביטל את נישואיהם והיא מחכה לנס שיימצא לה חתן בזמן נתון, עד נר שמיני של חנוכה.  ארז דריגס משחק בסרט את הארוס המבטל. הסרט משחק יפה על עקרון הנס והבחירה.

שחקני המשנה בחזרות, מיה ותומר, מייצגים את האלטר אגו של שירה ותומר. מיה היא יפהפיה והבעיות שלה הן הפוכות, היא יותר מדי חזקה , בכוח הארוטי שיופיה יוצר, בלי לעשות דבר. עד כדי כך שזה מכרסם בעצם אישיותה. בחינת גבולות הכוח  מביאה אותה לנקודת שבר וממנה גם לאפשרות להתקדם. תומר הוא שחקן מצליח, סלב ששוכב עם כמויות של נשים, יפות ופחות, ומשיג אותן בלי שום מאמץ. הוא מצליח מאוד מקצועית ומפורסם אבל המיניות שלו משיגה ומכשילה אותו ואנחנו פוגשים אותו בנקודת שפל. בשני המקרים דמויות המשנה הן הקצנה של הפנטזיה של שירה ותומר. נוצרת מערכת מרובעת מעניינת ביניהם.  

חזרות היא סדרה עמוקה וחשובה, גם על יחסים בין גבר לאישה שמקיימים ביניהם את המערכת שהצעתי, גם כאמירה על התאטרון בתקופתנו. אולי הצלחתה נובעת מהיכולת להאיר את התאטרון כוינטאג' , כמשהו עתיק קצת אבל מגניב שכדאי להחזיר לתרבות כרפראנס, כמו תקליטי הויניל או שחמט , או אפילו תופעת הסמים הפסיכדליים. חזרות מעולה כי היא מצליחה לבטא מורכבות בפשטות ובלי מאמץ יתר על הצופה. היא מקורית ומרעננת ויש לקוות שיבואו עוד כמותה. 

יום שישי, 15 בינואר 2021

כמה מילים על חזרות, יצירה ותופעה

 

* הסדרה "חזרות", טלוויזיה טובה וכיפית שנוצרה בישראל על ידי נועה קולר וארז דריגס, יצרה שני דברים: האחד הוא הסדרה עצמה כטלוויזיה. השני, התופעה הסוציולוגית סביב, בעיקר בעיתונים ואזורי חיוג מסוימים.  

הסדרה כיצירה טלוויזיונית, מצוינת בעיקר בקצב המהיר, השנינות, היותה נחמדה, קלילה ודורשת בדיוק כפי שהיא נותנת. משוואה זו לא מתקיימת בדרך כלל בתיאטרון או בסרטי קולנוע שנוצרו בזמנים אחרים בהם האטמוספירה הייתה שונה. ולכן, על פי רוב הן נחוות כ"כבדות" לצופה שמעדיף לוותר.   ניקח דוגמא מאמנות הקולנוע: הבמאי סטנלי קובריק. במאי גאון. בשעתו הסרטים שלו דיברו למיינסטרים פחות או יותר, ודברו בדיוק. הם הכתיבו מהלכים והשפיעו על אנשים בעלי השפעה. היום הם נחשבים כאלה שדורשים מהצופה קצת יותר מדי. ולכן הקולנוע שלו נקרא 'איכותי', שזו מילת קוד למשהו שפחות זורם לצופה לראות.  בתאטרון קרה דבר קצוני יותר, עם כל המדיום. הוא הפך ממדיום שכיוון למיינסטרים, ומכתיב סדרי מחשבה, לכזה שמכוון לצדדים. ובכך הפך בעצמו לצדדי, ושולי.  הסדרה חזרות הצליחה אחרי הרבה זמן לכוון לאזור המרכז, איפה שרוב האנשים נמצאים, האורות חזקים והדיבור צפוף. ובכך ריגשה מאוד את אותה קבוצה הרואה עצמה איכשהו קשורה  לתאטרון או לצורות אמנות שגורלן היה דומה. היא עוררה תקווה לחזרה רחבה מהגלות בה אותה מערכת תרבותית נמצאת.

לגבי חלק ההתרחשות הסוציולוגי שיצרה 'חזרות', קשה להימנע מלעשות את החיבור בין הקבוצה הפוליטית שאבדה את כוחה מתישהו לפני עשרים שונה ומתגוללת בעיתון הארץ, לבין הקבוצה שמובילה את הדיון ב"גדולתה" של הסדרה חזרות (כאמור, סדרה מעולה !) ומביאה את הדיון למחוזות מפתיעים: שייקספיר, צ'כוב וכדומה.  מדוע ? טוב, כבר ציינתי שהסדרה עוררה תקווה לחזרה רחבה מהגלות. גולים, במובן הקלאסי, הם אנשים שהיה להם כוח והשפעה ונאלצו לגלות מארצם מכיון שקבוצות אחרות בעלות כוח השתלטו על אותם מוקדים. או, שנבצר מהם לחזור לביתם מחשש לשלומם. זו החוויה הקיומית של מובילי ההתרחשות הסוציולוגית שיצרה "חזרות".  ואידך זיל גמור.

חזרות היא תוכנית טלוויזיה מוצלחת. נהניתי ממנה מאד. ראיתי אותה בבינג', כמו שצריך.  קצת אחרי שראיתי את הסדרה בריג'רטון בבינג'. שתיהן כיפיות ומעולות. כמובן שיש פער בהשקעה הכספית בכל מקרה, ולכן ההישג של חזרות אפילו יותר מרשים. עם זאת חשוב לעשות את ההבחנה בין היצירה הטלוויזיונית, לבין התופעה הסוציולוגית שנוצרה לצדה.  הדבר מזכיר לי קצת, אם כי בשנויים הנדרשים, את עניין ברסלב. תורת רבי נחמן היא תורה פנומנלית, גדולה, מבריקה שמתאימה במיוחד לדור הזה בחפשו רוחניות ועומק.  בצדה, התפתחה תופעת ברסלב הסוציולוגית, חצרות רבנים ברסלבים, חלקם הזויים ברמות, מנהג נסיעה המונית לקבר באומן ועוד כהנה וכהנה. התורה עצמה שווה דיון ובעיקר לימוד, אבל גם התופעה הסוציולוגית שווה דיון אחר ושונה בתכלית. 

כמו שני אחים שיצאו מאותם הורים, כל אח לפעמים מגיע למקומות שונים מאד. ואף שיש להם אותה נקודת מוצא, בזאת מסתכם הדמיון. 

יום שישי, 8 בינואר 2021

כשהשטחיות איימה להביס אותי

 

אני לומדת את ליקוטי מוהר"ן של רבי נחמן מברלסב,  טקסט קשה יותר מהמורה נבוכים לרמב"ם, אולי כי הוא אסוציאטיבי ופחות מובנה.  הוא גם מודרני יותר.  רבי נחמן היה אמן וכשהוא מדבר על אותיות כחלק מהשירה אני מבינה למה הוא מתכוון בדיוק שמזעזע את נפשי. במקביל, פתוח אצלי חלון של יוטיוב עם ריהאנה, ואתר משחקי פוקר. אני לא יודעת כמה אנשים לומדים כך את תורת רבי נחמן, כנראה שבזה אני בודדה. ולא רק בזה.    אנשים, קבוצות של אנשים, הם לא מה שדמיינתי  באותן שנים שהכל  נמנע כי הייתי במצב אוטיסטי מדי.  ישבתי היום בארוחה עם 18 איש,  ועם תרנגול הודו  ממולא אורז ששכב מולי מרוח בשמן.   השטחיות איימה להביס אותי. אני מנסה ללמוד את האמת בשטחיות אבל הנפש שלי דוחה את זה.  ולמרות זאת הצלחתי לדבר בקלות עם אנשים רבים, נהגי מוניות ודמויות ידועות, או אנשים פשוט, אנשים אוהבים שמקשיבים להם ואני סקרנית כרונית ולכן זה מסתדר. אבל מה שלא מסתדר, מה שלא מתאפשר, זה מפגש. מפגש אורגני ומטונף מהסוג שהיה בעבר, וזה לא קשור לסקס.   אני לא מצליחה להיפגש יותר עם מישהו,  כי איזה מיתר פקע.  רק לזייף, ואנשים מתים על, על האובייקטיביות המזויפת.   אני כועסת על אלוהים (הא?) ומרגישה שעשו בדיחה על חשבוני ומישהו צוחק ממש חזק. אני כועסת על כוחות של יישות שאין לי שפה לדבר בה, אבל הכעס שלי כל כך גדול והאימפוטנטיות לא נתפסת.  הבחירה לחיות בעולם ולתפקד ולהיות שמחה ורעבה ובתנועה, זו בחירה כירורגית מודעת לחלוטין.   והאחריות, כובד האחריות, גם הוא לא נתפס.

אני מרבה לחשוב על עומק התכנים שנלמדים אצל הרב, איך הוא לא משתגע עקב הקרבה התכופה לתכנים כאלה.  כנראה הענווה מאפשרת את זה.  כשאדם ענו באמת הוא יכול להכיל בתוכו כ"כ הרבה אבל גם להעביר הלאה ולא להתנפח כמו כדור, כמו אותו כדור ידע שהפיזיקאי ריצ'רד פיינמן דיבר עליו, שמפריע ומסתיר לאחרים ובסופו של דבר הולך וגדל וכך המגע שלו עם מה שאינו יודע . . במילים אחרות  חייבים לתת אחרת נופלים חזק, במיוחד אלה שחומדים את הגבהים האינטלקטואלים, את הרוחניות המתסיסה.  חייבים להתנדב, לתת לחברה, להיות בעשיה של נתינה.  רוב האינטלקטואלים המערביים בדיכאון כי הם לא עסוקים בנתינה, הם לוקחים וצוברים ידע אבל לא יכולים לעשות אתו כלום. 

הבנתי המון בשנים האחרונות, וכל כך הרבה בלתי אמיר.  כמה יקרים הם הדברים הבלתי אמירים.


24.7.14

יום שלישי, 5 בינואר 2021

 

באהבה הבשלה באמת לא מסתפקים בשביל דרכו הגענו אל הארמון (האחר) אלא מתחילים לחשוב בשביל מה? ומשיגים שיש אחרים ומרגישים אותם על ארמונותיהם. זה מהלך כמו בודהיסטי אבל בעוד בבודהיזם מצטמצמים עד נקודה, נקודת האני שאין לו ממדים,  פה להפך. מכירים שיש אישיות אינסוף שעומדת מאחורי ומזה הדמיון בין התופעות והאפשרות להעברת האהבה מהפרט לכלל. 

העברית היא שפת צפנים, שפת האהבה. פשט רמז דרש וסוד כולם דרכים בכפיפה אחת בעברית. 

יום חמישי, 17 בדצמבר 2020

תשוקה - נשק - נשיקה


קוראת את עדויות החיילים ששרתו בלבנון לפני 20 שנה.  בעיתון ובקבוצה בפייסבוק, סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים.  גורם לי להרהר ברצינות בנשיות וגבריות.  אני, איך לנסח את זה? רוצה, אני רוצה להצליח לדייק את המחשבה הזו. היא חשובה.

שיא הגבריות הינה המלחמה. כל מה שהגבר עושה בחייו, כל מה שהוא הווה, מתכנס ללוחמה. כשהכרתי בחטף את ס', הסגן אלוף, ששירת בלבנון ופיקד על גדוד בהיותו בן שלושים וקצת, הבנתי לראשונה בחיי מהי הגבריות. כשפוגשים בשיא, מבינים לעתים את המבנה כולו.  זה לא משנה אם אתה משורר או סגן אלוף, או קולנוען או נגר - שיא הגבריות היא המלחמה. המלחמה והכיבושים, הם המנועים הגדולים להתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות, אף התרבותיות, במהלך ההיסטוריה.  זו לא סתירה, אלא להפך, השלמה. הגבר לא יכול לברוא מתוכו חיים. הוא יכול להילחם, הוא יכול לחסל, להמית. ולכן כוח היצירה הפעיל בעולמנו הוא הכוח הזכרי.
מה שיא הנשיות? ההיריון ושיאו, הלידה. מסבל הצירים ומתוך גופה של האישה מגיחים חיים. כל הווייתה של הנשיות היא היכולת לברוא מתוך גופה, חיים. לתת להם מקום מראש ובדיעבד. ולכן הנשיות איננה הכוח היוצר הפעיל בעולמנו, אלא כוח לטאנטי. סמוי. 
מתוקף היותו של אדם אדם, לפני היותו זכר או נקבה, יכולה להתקיים תקשורת בין המינים. נשים כבנות אדם יכולות ליצור ולחדש כמובן, וגברים כבני אדם יכולים להכיל ולתת מקום. אבל גבר בהיותו גבר, שיאו הלוחמה. כל גבר יודע את זה בעומק הווייתו, וצודקות הפציפיסטיות (רוב תנועות השלום והפציפיזם נהגו על ידי גברים אך קודמו נמרצות על ידי נשים), אין באמת הצדקה ולו למלחמה אחת. אבל זו תכליתו הגבר, במיוחד גברים כשהם מתאגדים בקבוצה למבנה מאורגן, ועליהם לממש אותה. את המחיר ישלמו גברים ונשים. חשבו על כל החיים שאבדו, על כל החיים שהגיחו מרחם אמם רק כדי להיגדע בנשק, או בתאונה או באבחה אלימה זו או אחרת. אבל למה לחיים הצצים מתוך גוף אמם יש יותר משמעות מגדיעתם בנשק ? 

המאבק בין הגבר לאישה במהותו הוא המאבק בין יצירה והמתה.  בהפוך על הפוך, כמו היין והיאנג. גוף הגבר עקר, לא בורא חיים, אך העולם מלא ביצירתו. האישה בוראת את החיים, אך כמעט ולא יצרה במהלך ההיסטוריה. הגענו לתקופה מרתקת, בה בריאת החיים מתרחקת ממקורותיהם. נשים חודרות למרחב הציבורי, גברים פחות ופחות לוחמים. הכתב נהפך לכתב מחיק, הזיכרון משתנה.  והכול מתכנס לנקודה; תשוקה נשק נשיקה. 

אישה נבונה ונוגעת ללב

  הרבה זמן לא הרגשתי ככה כלפי דמות שפתאום גיליתי.  פראן ליבוביץ', יהודייה ניו יורקית בת 70 גרמה ללב שלי להתכווץ בהתרגשות. היא מבריקה, מק...