איך בעצם אפשר לומר "כמה מילים" על יצירה שאורכה ~390,000 מילים? (עשיתי חישוב). אפשר לנסות ולהיות אמיצה בקשר לזה. אפשר לכתוב בכבוד ובחדווה על יצירה שהסבה לי רגשות כאלה, כשהפכתי אתמול את הדף האחרון בספר.
משהו מעניין מתרחש בספרים הללו, 4 במספר, של סופרת איטלקייה שעד כה לא הכרתי או קראתי; הלא נאמר עולה על הנאמר. ואף שהנאמר נאמר על פני עמודים רבים וכמות בלתי נתפסת של מילים ומשפטים, בכל זאת הלא נאמר נותן צורה ומוסיף לו ממד, וייחודיות. אולי זה מפני שהספר נכתב בתקופה שלנו, במאה העשרים ואחת, ואולי זה פשוט משהו בספרות האיטלקית המסוימת של פרנטה. כי הספר נכתב כולו בתנופה. אבל הוא לא מאיץ, אלא להפך. כמו, אם נשתמש לרגע בדימוי הפותח את ספרו החדש של אתגר קרת, אדם שנורה מקליע של תותח. אדם או עלילה או חברה, הירייה מתרחשת ברבע הראשון של הספר הראשון. והיא עזה כל כך, ומותירה רושם, שארבעת הספרים משרטטים את מסלולה. אנו עדים למסלול שהקליע משרטט באוויר, אנו נזכרים כל העת במהירות העתק שבה הוא נורה, ואנחנו סקרנים לראות איפה ינחת.
זהו סיפורן של שתי חברות ילדות, לילה צ'רולו ואלנה גרקו, שגדלות יחד באותה שכונה בעיר הדרומית נפולי שבאיטליה. נפולי על רעשנותה, על ריח הים והירקות והמאכלים והפסטה, על הדם החם של האיטלקים. בקצור, איטליה הדרומית. לא זו המתיימרת להיות אירופה, אלא זו הים תיכונית במהותה, הספרדית אם נרצה. לא הפרוטסטנטית בגווני החיטה שלה והעמלנות השיטתית, אלא הקתוליות האיטלקית האגרסיבית. הספור הוא גם ספורה של מחוננות נשית, והקשיים הייחודיים בהם היא נתקלת, לעומת המקבילה הגברית. מחוננות שהיא רב תחומית, רנסאנסית, ולא כבולה לתחום אחד בלבד.
לילה צ'רולו חברתה הטובה של המספרת, ומי שאני רואה כגיבורה, היא מחוננת. הספר הראשון, הטוב מבין הארבעה, זה שבו מתרחשת יריית התותח, הוא למעשה הספור שלה. המוח של לילה עובד שעות נוספות. הוא מפרק כל מה שהוא נתקל בו, מנתח, כי זה מה שעושה השכל, מכליל ומגיע למסקנות במהירות המאיימת על אנשים אחרים. המוח המחונן הזה לא נולד בניו יורק או בלונדון או ברומא למשפחה אמידה ומשכילה, הוא נולד בילדה צנומה למשפחה פשוטה בנפולי, משפחה חמה שאין בה מרווחים, אין בה אותו מרחק שהשכל מהסוג הזה לעתים זקוק לו. אבל יש חום ולכידות חברתית מרשימה וערכים שנראים לנו, ממרחק כמה עשרות שנים, לא רק לא מחייבים אלא מקור לנוסטלגיה.
זהו רומן נוסטלגי, איך אין בו ערגה אל העבר. להפך. לב הספר הוא בתחילתו ממש, בעמודים הראשונים, ברבע הראשון, כשאנו נתקלים בתופעה שהיא לילה צ'רולו. המחברת, חברתה הטובה אלנה, רואה את עצמה כמי שמחויבת לספר את הספור של חברתה. עבור מי שלדעת אלנה חשובה כל כך שראויה לספר בהיקף כזה. זהו למעשה ספר מודרניסטי, שחוגג את השכל והידע, עם קריצה לרנסאנס, ספר שמתענג על הזוהר שבשכל הילדי הנפגש בידיעות, ורואה את הקסם במפגש הזה בדיוק. לילה ואלנה אוהבות את הגברים בחייהן, גבר אחד בייחוד, ואוהבות בחזקה. הן אמהות, הן, מאוחר יותר, אפילו סבתות, אבל הרומנטיקה האמתית שהספר משרטט הוא המפגש בין הילדות והעולם סביבן, דרך אלת התבונה: יהיה אותו עולם מלא שפות, בהסטוריה, פוליטיקה, גיאוגרפיה, תכנות מחשבים או הנדסה. זוהי הרומנטיקה, אש הבערה המחזיקה את הספר כולו. וזוהי הסתכלות קלאסית ויפה מאד שכבר לא מוצאים בספרות בימינו. איטליה היא ערש הרנסאנס, מבקשת המחברת להזכיר לנו. כאן חיו ופעלו ליאונרדו דה וינצ'י וחבריו, גלילאו גליליי, פרמה, וכל אותם גדולים. הגאונות האיטלקית איננה זהה לזו הצפון מערב אירופית. האיטלקים, כמו הרומן הזה, אוהבים את החיים. הם אינם מתבדלים מהחיים, אלא חוגגים אותם.
ההסתכלות שלנו על גאונות עוצבה במידה רבה דרך הכתיבה האנגלית או האמריקאית, או הגרמנית. וכמובן, דרך חשיבה על גאון כזכר דווקא ולא כנקבה. כי איך נראה גאון? גאון הוא אותו גבר נטול גיל המסתובב בעולם בסקרנות ויוהרה, קודר קצת, או אולי ציני לגבי החיים, אירוני, הזוכה להערצה מוחלטת עקב שכלו. שולט באחרים בקלילות. ואם יש לו צורך באישה, היא מתמסרת ומגדלת את ילדיו בשמחה ופוטרת אותו מהצורך להתחכך בחיים, כל עוד הוא נזקק לכך. הוא זוכה לתהילה, או לכסף רב, צובר כוח והשפעה. אם ירצה, יתמסר לחיי משפחה. אם לא, לא. כך או כך הוא עומד בצומת, מטפס מעלה ומוסיף השפעה, תארים ופרסום. לבסוף יזכה בנובל, ימונה לתפקיד מדיני חשוב או ייכנס לרשימת עשירי פורבס ויקים מפעל צדקה.
ואיך נראית אישה גאונה? על פי הספר, ייתכן שהיא אינה נראית. לילה צ'רולו, גיבורת הספר, החברה הגאונה, נעלמת. כך נפתח הרומן הזה. חברתה, אלנה גרקו, הגיבורה האמתית של הספר, מספרת את ספור חייה שלה דרך חברתה. גם היא, במובן מסוים מסתתרת. כי הטבע הנשי שונה מהטבע הגברי. גם כשאישה נחונה בשכל בלתי רגיל ובמעלות נדירות, קיים סיכוי גבוה שהיא תהפוך בשלב מסוים לבלתי נראית. אולי תבטל את עצמה, אולי תתמוסס. ואם תמשיך ותפעל במערכות השונות, קיים סיכון שהיא תאלץ להיות לא יותר מכלי עבור אחרים. ששכלה וכשרונה יהיו משהו שמישהו אחר ישתמש בו וייטול ממנה את מה שמגיע לה: הכרה. כך קרה לגאונות לא מעטות בעבר, מדעניות ואמניות והוגות שונות. כך קורה, באיזשהו מובן, עם הגוף הנשי עצמו, אותו גוף שמאפשר ללילה ולאלנה, להפוך לאמהות כמה פעמים. לתת חיים. אותם הריונות מתוארים בספר באופן משובח, ריאליסטי, אמתי לגמרי. ויש מצב אחד ייחודי, בעל שם מוזר, שלילה, גיבורת הספר, מאוימת ממנו יותר מכל: השוליים המתפוגגים. מה זה אומר? התפוגגות שוליים של האנשים ושל הדברים, התמוססות קווי המתאר שלהם. משהו חומרי לחלוטין שמצוי תמיד סביב כולם וסביב כל הדברים, מבלי שאפשר יהיה לקלוט אותו, מרסק את קווי המתאר של האנשים ושל הדברים. זה נשמע כמעט כמו ניסוח גברי למפגש קרוב עם אישה.
אפשר לראות את זה בכמה אופנים. כפי שאני חווה את זה, זהו הקונפליקט בין הסובייקט המזהיר שהיא, לילה או אלנה זה לא משנה, השכל והתבונה השוכנים בסובייקט הזה, ומהותו של הסובייקט כאישה. נכון שיש בחוויה הזו משהו אוניברסלי, אך אי אפשר להימנע מכך שאת המונח אוניברסלי נסחו כל משך ההיסטוריה אך ורק גברים. גברים צעירים וזקנים, עשירים ועניים. גברים. השפע הרוחני שניתן לאנושות, כפי שכתבתי על כך בעבר, הוא שפע שעבר דרך הסובייקט הגברי דווקא ומגיע אל הכלל. כל ניסיון להתכחש לאמת הזו, לכרוך אותה בהטיות תרבותיות, בנסיבות, באי אילו דברים, הוא שקר.
שעבוד האישה אל הגבר הוא אינו הכרח, לא גזירת גורל, אך הוא כן תוצאה של מצב עקרוני, רוחני, בין המינים. מצב ששרר בכל התרבויות וכמעט בכל התקופות. אך מצב זה דינו להתהפך.
מהפכה אמתית שמתרחשת בדורנו. כיום, כשהשפע התבוני והרוחני כבר לא עובר רק דרך הסובייקט הגברי. כאשר ישנן שופטות, קנצלריות, נשות עסקים, סופרות ומהנדסות. היום, כמו שמבשר לנו הספר הרביעי, האדמה רועדת. חלים שנויים שאי אפשר להתכחש להם. הידע מתפרץ, הופך לבלתי נשלט, מקדים את היודע. מקדים את מינו.
אלנה ולילה גדלות, כל אחת בקווי המתאר שלה. הן נשאות, יולדות ילדים ומגדלות אותם. הן חיות, עוברות דרך כל מה שהחיים מציעים פחות או יותר, בהתאם למעמדן ולאישיותן. חיות חיים הגיוניים. שתי נשים איטלקיות. הן אוהבות גבר, גבר שאהוב על כולן, והוא מאכזב או מאשר אותן. אך לא בו העיקר. הן אינן משתעבדות לו או לאהבתו. כמובן, שהוא רוכש לו שם ומעמד ניכרים. הוא משחק בחוקי משחק הנהירים לו, כגבר. הוא יודע ליפול וגם לקום. הוא לא מסתתר. הוא משתמש במי שעליו להשתמש. הוא לא משועבד. אך גם אלנה ולילה אינן משתעבדות לאיש. החיים מסביבן ממשיכים, והספר פורש את כל עשרות הדמויות באופן פנומנולי, מלהטט בין הספורים השונים, מתזמר, מתזמן. זהו כבר כשרונה של המספרת, הבשלות של הכתיבה. חוץ מלילה ואלנה יש פה אולי עשרים דמויות. וגם להן חיים משלהן, עצמאות. גורל, גם אם נדמה שרוב הגורלות בספר אינם חיוניים כמו שחשבנו בתחילתו. אולי במובן הזה המחברת לקחה על עצמה יותר מדי. היא אינה מתעניינת באופן שווה בכל הדמויות. ישנן שמות רבים הממלאים עמודים מבלי למלא מהות ברורה. נראה שהיה אפשר לערוך כמה מאות עמודים החוצה. אך זו שאלה שקשורה לטכניקה ספרותית ואני לא מדברת על זה פה. ואני לא רוצה לפרוש יותר מדי מהעלילה כדי לא להרוס למי שטרם קרא.
חשוב לי לציין, אולי בשל העובדה שהספר חצה את גבולות הספרות והפך לתופעה (בקרוב הסדרה שמצטלמת כעת ב-HBO), יש בספר אלמנטים שזיהיתי והופיעו גם בסדרת "הארי פוטר". גם מכיון שהספר הוא אגדתי במובנים רבים, גם כי נכתב על ידי אישה ונחתם בשם בדוי. כמו ש"הארי פוטר" שבה את ליבם של מאות מיליונים, בתחושה בלתי פוסקת של קסם, אבל גם באותה תנופה שהזכרתי, המעניקה לו חיות וחיוניות. המאפשרת לגיבורים ולגיבורות לעוף, ולהפוך למעין אגדות בעודנו קוראים עליהן.
הספר לא עוקב אחר ספור אהבה, גם לא אחרי מוות זה או אחר. זהו ספור חיים. וכמו החיים, יש בו עליות ומורדות, ותנופה בלתי פוסקת. אל מה? פה נכנס הבלתי נאמר שאתו פתחתי. כמו בכל ספרות טובה, הבלתי נאמר מוסיף לספר הזה חיים, חוגג את החיים, לא מדוכא או מוותר עליהם אפילו לרגע, נותן להם מהות ומשמעות מעבר למונחים, מעבר לאותן 390,000 מילים. ואף שהרומן מעוגן היטב בנפולי איטליה של שנות ה-50 עד ה-2000, זהו רומן שלא מחויב לכאן ועכשיו. והקליע שנורה בתנופה בכרך הראשון לא נוחת אלא ממשיך לעוף על כנפי הדמיון, כמו כל יצירה גאונה.
