יום ראשון, 28 בפברואר 2021

טלטלה


לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם
מה רציתי להגיד
יכולתי להרגיש הכי רע שאפשר
ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
בסינור לצוואר וחוזר על השאלה
מה עשית עם זה שואלים
לאן בזבזת את כל זה, היה לך סיכוי
ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש.

(לא יכולתי לעשות עם זה כלום / יונה וולך)

                                                                                * *

עמוס עוז הוא הסופר הישראלי האהוב עלי, היחיד שביכולתי לומר בכנות על כתיבתו שהיא גאונית. כשנפטר לפני שנתיים ומשהו, כתבתי עליו.  כסטודנטית בירושלים קראתי את "מיכאל שלי", נדהמתי מהכתיבה שכן לפני זה לא נחשפתי לרמה כזו של ספרות בעברית. הסופר עם הסוודר, כיניתי אותו בחיבה. 

בימים אלו אני עוברת טלטלה עצומה עם הוצאת ספרה של בתו, גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", בו היא מתארת שאבא שלה היכה אותה, השפיל והתעלל נפשית לאורך זמן. קראתי את ספרה בנשימה עצורה, כמו שאומרים, ואחרי כמה ימים קראתי שוב. רק עכשיו מתחילה הפנמה. אחת הסיבות שהספור כל כך מטלטל אותי הוא הדמיון הרב לסיפור חייו של אדם אחר, אלוף משנה במיל', שהכרתי בעבר והוזכר בבלוג כמה פעמים. הוא עבר התעללות כילד, ספג אלימות שיטתית והוכה לפעמים עד זוב דם. גם אצלו, היה מדובר במשפחה מיוחסת בציבור אידיאולוגי (דתי לאומי). כולם ידעו ושתקו. נראה לי שממרום השנים זה הכאב הנורא ביותר. כשבגר, ניתק עמם כל קשר. כשכתבתי וגוללתי את הספור ההוא, שורות בודדות הוקדשו למה שעבר כילד. את עצם הווידוי תפסתי כפרובוקטיבי, מנותק מהקשר. אולי כמו שאנשים מסויימים מרגישים עם הווידוי של גליה עוז. הרגשתי שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום.

יצא לי להכיר את משפחת עוז רק מעט, בעיקר בנו, שקרוב לגילי. ביקרתי בשבעה של הסופר המנוח. אני חושבת שכל מי שמכיר אותם מצוי בהלם. מעל לכל הם.  זה ברמה האישית.  ואני מסרבת, משהו בי מסרב כרגע להתייחס לרמה שהיא לא אישית. אבל אי אפשר שלא. כשגליה עוז אמרה " לא מחלקים פרסי נובל על אנושיות" או משהו כזה,  אי אפשר היה להימנע מלקרוא את זה כביקורת. אולי יש צורך להפסיק את הנתק הזה בין האדם למה שהוא עושה וחושב ?  זו הייתה במקור אחת הסיבות שהתרחקתי מהחילונית ובחרתי במסורת, ביהדות. כבר כמעט עשור שאני מסורתית. אני סבורה שביהדות יש מגמה לחבר בין מיהו האדם כאדם, למה שהוא ניחן בו. וכל ניסיון לנתק הוא אכזרי ואטום לכל מה שאני מאמינה בו.

והם יפים מאד, בעיקר האבא, עמוס, ושתי הבנות, פאניה וגליה. ויש להם פנים יפות וסימטריות במיוחד, קיבוצניקיות, עיניים תכולות זורחות. האשכנזים מפעם, אליטות ישנות.  ההצגה הזו שהרימו כל הזמן אותן אליטות, כראווה.  אם יש דבר שמובחן בין אשכנזים למזרחים אני חושבת זו האותנטיות. יש באשכנזים משהו שמבקש להתחפש, להיות משהו שהם לא. הצורך לזייף, להעמיד פנים בצורה מקיפה ומלאה. חוסר היכולת לגלות בישירות פשוטה וחשופה את הדברים. וכתוצאה מכך, הקרבת חלקים שלמים בנפש האדם לטובת הזיוף.  חלק מהזעם המזרחי היה על שהם אולצו להתחפש, להיות מה שהם לא. להיות ישראלים, בשעה שלאימתו של דבר הם שבטי ישראל. ואני אומרת הם, אבל זה בעצם אנחנו. עם הזמן מדינת ישראל הופכת, בתהליך התבגרות, לשבטי ישראל. ישראל הוא אביהם של 12 השבטים. כל שבט והזהות שלו - השם שלו. ישראל היא לא כור היתוך אלא מציאת קווי המתאר של שבטי ישראל האבודים בתוכנו. ומתוך תהליך זה צומחת הזהות הישראלית, אמתית ונכונה. 

אחזור לעניין גליה עוז.  לא ניתן לקרוא את עמוס עוז מכאן ואילך כפי שקראנו אותו. הביוגרפיה החליפית של עוז נוסחה בתמציתיות בספרון של בתו. ואולי היא לא רוצה או לא מעוניינת בכך, אבל כמובן שספריו של הסופר הנודע ייקראו אחרת מעתה ואילך.  אי אפשר להבין אותו בלי להבין אותה ואת היחס בין הספור שלה לספור שלו. בכך כמובן זכתה גליה במאבק הירושה, הדמיוני והאמתי, היא יורשת הנרטיב שיצר אביה. מכאן ואילך היא מספרת את הספור. לא, לא בכדי נמנעתי מלעסוק בשאלה האם אני מאמינה לה? אני מאמינה. אבל מרגע שהדברים נאמרו, בפריים טיים של ערוצי התקשורת ובכל מקום בעצם, מחלחלים למודע הקולקטיבי, הם קיימים וזהו. שאלת גבולות האמינות, שלה ושל אותו אדם שהזכרתי בבלוג, היא רצינית ופתוחה. היא כרוכה בצורך של אנשים מסוימים להגדיר את עצמם על ידי הליכה נגד, במרי תמידי, בכך שנשמתם במהותה היא נשמה צעירה, שנמצאת במרחב הילדות ולא תינתק משם. ולכן מפוצלת. הם חווים את עצמם כאנטי גיבור מוחלט. שזקוק להצלה כל הזמן אבל אין מי שיכול להציל ורק הוא עצמו יכול לעמוד במשימה, שהיא, להפוך את עצמם מאנטי גיבור לגיבור. וזה תהליך שיכול להתבצע רק בנוכחות אחרים. וליבו של התהליך הוא הדיבור על עצמם , וזיהוי רסיסי העצמי הזה בידי אחרים. אלו מגישים להם אותם לאחר שלוקטו, עד שהם משתבצים אל דמות. יש פה הרבה לומר אבל אין טעם. יש פה אישה שדברה את האמת שלה ושנתה את מהלך העניינים. ספור על אם ובנה, ספור על אב ובתו, אהבה וחושך. עם קצת ערפל. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

לשנה זו בירושלים

 פתאום חשה מן ערגה כזו לארץ ישראל ההיא. לאנשים שהקימו את המדינה, ודור ההמשך, עם העברית הזו של שנות השישים שבעים שמונים.. אולי גם עם פטירתו ש...