יום ראשון, 28 בינואר 2018

לאחרונה אני, איך לומר,



לאחרונה אני, איך לומר, מוצאת עצמי חושבת על מירי רגב.
אני יודעת שהשם הזה, בעל הצליל הקאצ'י, מ-י-ר-י ר-ג-ב מעורר חלחלה באנשים מסוימים.  ואני מניחה שזו עדות לכוחו, או כוחה. בעיקר, בואו נודה על האמת, באנשים מסוג מסוים.
כוחה של ההגמוניה האשכנזית בחברה הישראלית אינו דועך. לא, עם התעצמותו של מגזר ההיי טק ושיעורים הנכבד של צעירים אשכנזים, לא הייתי אומרת שהוא דועך. אבל הוא עובר, בין שאר פלגי החברה הישראלית, טרנספורמציה. רגב היא, בדומה לג'וקר מבאטמן, סוכנת של כאוס. בשל כך היא סוכנת של שנוי.  לא סתם עלתה לי במחשבות בעיתוי הזה.  אם יש פוליטיקאי/ת בישראל שמזכיר את המהות הטראמפית, רוח שאינה מחויבת למוסכמות שלנו, זוהי מירי.
מירי רגב, דונלד טראמפ (להבדיל!), בוריס ג'ונסון, אלו הם פוליטיקאים מזן חדש. הם פופוליסטים, אין להם עקרונות במובן המקובל. העקרונות משתנים על פי דרישה וזה בסדר. זה מאפיין את רוח התקופה ומאפשר להיות מחוברים חזק לאנשים שחושבים עליהם ומדברים עליהם.  יש בהם משהו מעט מרחף, גנרי. הם מצטלמים עם כל מי שעומד במוקד החדשות. במקרה של רגב, זה משפחות שכולות, מנצחי אולימפיאדה, חיילים או נשים הפוקדות קברי צדיקים. כל תרבות, ישראלית, אמריקאית או בריטית והגנריקה שלה.  אפילו החיבור של רגב לנשיות, לאמהות, הוא אחר. זה מאפשר לכמויות רבות של אנשים להתחבר אליה. מאידך, זה יוצר קיטוב עז ומביא אנשים רבים לא פחות לסלוד ממנה לחלוטין. לאלו וגם לאלו יש מקום בדף הפייסבוק שלה. וזה לא מפתיע. רגב לא מנסה לצייר את עצמה כמשהו שהיא לא. היא משתמשת בהמון, ב-כלל, כדי לבנות לעצמה 'אני' ציבורי. האני שלה משורטט דרך הקהל שאת דעתו ואהדתו היא מבקשת. האם יש לה אידיאולוגיה?   לא במובן שאנחנו מכירים את המונח אידיאולוגיה.

רגב פוקדת קברי צדיקים, ומפרסמת בדף הפייסבוק שלה בכל שישי תמונות של הבישולים לשבת (יש לה אחלה מתכונים!) +דרשה קצרה משלה לפרשת השבוע.  אני די אוהבת לקרוא את מה שהיא כותבת, זה מעניין ולעתים גם מחדש. ציינתי שיש לה אחלה מתכונים? :)

 אפשר לדבר מפה עד הודעה חדשה על הצורך לעודד נשים ל'הצליח ב', אבל כוח הוא לא משהו שמקבלים מ, אלא משהו שלוקחים.  נכון, בפעם הראשונה בה התמודדה על מקום בפריימריז של הליכוד, מיד אחרי שחרורה מקבע בצה"ל, השתחלה למקום ה- 27 תודות לשריון כלשהו לנשים. התחלה צנועה שלא רמזה אפילו לא במעט על מעמדה הנוכחי, כשלא מזמן השאיר לה ראש הממשלה הנצחי שלנו, את תפקיד ממלאת מקומו. וזו לא פעם ראשונה.  רגב היא אדם חזק. אחר כך היא אישה. מצירוף השניים נובע אישה חזקה. כך נראית אישה חזקה.





יום שבת, 6 בינואר 2018

בקרוב...פוסט 'שנה להשבעת דונלד טראמפ'


סקירה של השנה הראשונה בנשיאות שפתחה את המאה ה-21.  מי שעוקב אחר הבלוג יודע שהצלחתי לדייק במגמות ובזרמים תת קרקעיים שונים שהעלו את הנשיא ה'מיוחד' הזה לשלטון דרך ניתוח אישיותי וגיאופוליטי זהיר (מזהיר?)
 אנסה להרחיב על הנושא בקטגוריות של "יהודים", "כסף", "אמת אלטרנטיבית",  ואף "משיחות".

:))

היו עמנו!

בינתיים: שובל הרשומות, בבלוג הקודם, שליוו את עלייתו של הנשיא לזירה הפוליטית (בין השנים 2015-2017).

נובמבר 2015
דצמבר 2015 הריאליטי הגדול מכולם
ינואר 2016 
פברואר 2016 טראמפ
8 במאי 2016 
11 במאי 2016
27 במאי 2016 רגע בקמפיין
3 ביוני 2016 היא
8 ביוני 2016 משחק ושחוק
10 ביוני 2016 חשמל רך
9 ביולי 2016 נקודת רתיחה
16 ביולי 2016 ריאליטי פוליטיק
9 לספטמבר 2016 נוסטלגיה
16 לאוקטובר 2016 בין נרקיסיזם לאגומאניה
8 נובמבר 2016 Truth Stamina
14 בנובמבר 2016





יום שישי, 8 בדצמבר 2017

תת הכרה קולקטיבית נפתחת כמניפה


שני האנשים שעצבו אותי משנות העשרים המוקדמות לחיי ועד היום, וחיברו אותי ליהדות ולמסורת, הם בני עדות המזרח. במקרה או לא, שניהם גם קצת גאונים. אולי זה מסביר את מבוכתי לנוכח הפולמוס סביב היהדות. ודת בכלל. הצורה בה אני חווה אמונה, מסורת, התקרבות או התרחקות, לקוחה מהסגנון הספרדי. כלומר, התבוננות שלא גובלת בשיפוטיות או הרחקה של אדם בגלל מידת המחוייבות שלו לקיום מצוות. מאידך, גם לא ביצירת אידיאולוגיות מתחרות (כמו הרפורמים והקונסרבטיבים). 
למה אני חשה כך? ראשית כי 'דתיותי' המעשית איננה גבוהה, ולכן כאשר אני נשאלת אני מגדירה את עצמי בעלת זיקה למסורת (ומחייכת בהתנצלות). שנית, כי זה נראה לי תמוה לשפוט אדם אם הוא מקפיד יותר או מקפיד פחות. אם אדם מרגיש מחובר ליהדות, זה לבה של הזהות שלו, ולכן אני חשה מחוברת.  בילדותי, התגוררנו סמוך למשפחתה של אמי, שהינם ספרדים. הם לא היו ממש דתיים, אבל כמו כל הספרדים אהבו את המדינה וכבדו את המסורת. זו נקודת המוצא שלי, שלמעשה מורה על משהו אחר - הנורמליות. זיהוי היהדות והמסורת עם הנורמליות, הינו זיהוי שמחבר אותי לספרדיות. אצל אשכנזים רווחת הסתכלות אחרת, מתפלפלת, מקפידה, שפחות מדברת אלי ויוצרת דיכוטומיה בין דתי לבין חילוני. בין מי שאיתנו ומי שנגדנו.  כל הנושא של לחזור בתשובה, לצאת בשאלה, הוא מינוח אשכנזי. 
האבחנה הזו גם קשורה לסגנון הפסיקה הספרדי והאשכנזי. הראשון שמאופיין בלמדנות וביישוב סוגיות לפי זיהויין וקיטלוגן ואז הכלת כללים על פי קיטלוג, מצריך נטייה למדנית והכרה של קשת הדיעות השונות. ואילו הסגנון האשכנזי מאופיין בהחרפת הניגודים, להראות איך שתי סוגיות שכיביכול סותרות, ניתן ליישב אותן אם הולכים גם לפי זו וגם לפי זו. אבל לפני כן צריך לעמוד על הסתירה בין השתיים וצריך להכיר בניגודים ואף לייצר כל הזמן, בתוך הלימוד, ניגודים. סגנון זה מכונה התפלפלות. הסנגון הספרדי יצר קהילות שבמרכזן רבנים אורתודוקסיים שהקפידו מאוד על ההלכה, וסביבם מעגלים של אנשים בעלי מחוייבות משתנה לקיום מצוות. אין כמעט אף ספרדי שיצא כנגד הדת. היציאה נגד (המדינה, או היהדות) רחוקה מהחוויה הספרדית. לעומת זאת אצל אשכנזים רווחים המתנגדים: מתנגדים לדת, מתנגדים לישראל, מתנגדים ללאומנות ועוד כהנה וכנה. האשכנזים הגיעו בעיקר מארצות אירופה ואילו הספרדים בעיקר ממדינות המזרח התיכון. והדבר הזה גם מתבטא בסגנונות ובתנועות השונות שהולידו אלו ואלו. בעוד שהגישה האשכנזית דוווקא היא שהולידה (גם כחלק מעליית הלאומיות באירופה) את הציונות המדינית המודרנית וכוננה למעשה את המדינה, כשהחיים בישראל הפכו עובדה קיימת, דווקא הנורמליות הספרדית המזהה את היהדות עם החיים, התרבות המנהגים המשפחה ותרבות השולחן, היא המתאימה יותר ולכן אנחנו רואים את התגברותה של הספרדיות. אם במוזיקה, בתרבות, בפוליטיקה וכן הלאה. לצד זה, ישראל לא הפכה לספרדית ולדעתי לא תהפוך לכזו. ישראל היא מזיגה.

 בעתיד, תוך שהמאבק על זהותה של המדינה ממשיך, יצמחו זהויות נוספכות דרכן ייחשף טבעה השבטי של ישראל מתוך תת ההכרה הקולקטיבית.  אשכנזי וספרדי הוא 'דיפול' פשטני מדי שיוחלף במערכת זהויות מורכבת. כמו בשיטות הפסיקה (ביקרותיות ספרדית מול פלפול אשכנזי), שיכולות לצמוח רק כשהן לומדות זו מזו, כך הזהויות העתידיות יתפתחו הלאה לקשת שתחשוף את הזהות השבטית-ישראלית במלואה, וכמו הקשת, תעיד על מקורה האחדותי, האור; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה". 

יום שני, 8 ביולי 2013

ללא שם

 אני מפנטזת את הזקנה כמקום בטוח שמקבל אותך בזרועות מושטות, כמו חזרה לילדות, רק עם תבונה וקמטים. אלו סוף שנות העשרים שלי ואני כמהה לגעת בחמישים.  הפער בין הגיל הכרונולוגי לתחושה בפנים יותר מכל: הגיל האמתי שלי הוא לא שנות העשרים שלושים, כשאדם לא רואה כלום מלבד הדרך להצלחה.  אני מכלכלת את צעדיי בתבונה. לסיים תארים הכרחיים, עבודה הכרחית,  ירושה הכרחית. למזלי, יש אנשים שנמשכים אחרי הרוחניות שלי (מה שזה לא אומר)  ואוהבים לדבר ולהעמיס את העבר שלהם לכתפיי, לאשר שאני מבינה .  הם צריכים את זה ואני נכונה לסוג כזה של תקשורת. תקשורת של אדם שלא יספיק לקחת חזרה ממה שנתן. כמו בין קרובי משפחה. אני זוכרת את סבתא יושבת ומדברת אתי על החיים, צוחקת בלאדינו, ושתינו גוזרות נייר כסף, מכינות אוכל ושומעות אופרה איטלקית. 

 אני אוהבת זיוף, מבינה את הנחיצות שלו, את הזוהר בשוליים. אבל המכלול צריך להרגיש אמיתי ואת זה אין בזירת האמנות או הפילוסופיה והספרות - בבירור. למה אין?  אני מרגישה שחייתי ליד משהו עצום במשך שנים, במשך 25 שנים. ואז כשנפגשתי עם המשהו הזה, המישהו, אני לא יכולה להמשיך להתכחש. ישראל היא חבית נפץ, אבל אי אפשר להבין את זה עד הסוף, להבין כמה ישראל היא חבית נפץ, בלי להפגש פנים מול פנים עם המקורות.  אני מתכוונת, לצלול פנימה, לא ללמוד את זה בפקולטה למדעי המשהו. ללכת עד הסוף ממש, לבכות בגלל זה. לקחת ללב. נו, להאמין קצת, להיות קצת מטורלל ולדבר למישהו דמיוני שלא קיים. בהתחלה בחשיכת החדר, אח"כ באולם גדול עם עוד אנשים. לחלוק עם הזולת את החוויה הכי רגשית שלך, להתפלל, אבל זה כיסוי למשהו אחר בעצם.  זה כמו.... מסכים על מסכים שמסתירים מישהו שאי אפשר אף פעם.  הבנתי שאהבה היא נטף למשהו עוד יותר משמעותי. למרבה האירוניה, ידעתי את זה עוד בגיל 19, כתבתי על הקשר בין האגו, האהבה והאמונה. הכל היה ידוע ורק הרשות נתונה. תמיד תמיד ידעתי, למי שיש כשרון אמתי לאהבה, יש כשרון לאמונה.     ולמרות הביקורת, החלטתי להגשים חלום: לימודי השלמה בפקולטה למדעי הרוח. זה רק יום בשבוע ואני נרגשת, אבל בתוך הלב יודעת שהעניין זמני. ובכל זאת, חלום זה חלום.  מעניין מה יהיה. 

עזה, סדום ועמורה

  בספר בראשית מתואר ספור סדום ועמורה -  אברהם אבינו מנהל שיח הכולל משא ומתן עם אלוהים. אלוהים אומר לו שאנשי סדום ועמורה הם רשעים גמורים והוא...